מקרא
במדבר פרק ח
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה[1] בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ובמקום אחר אומר (במדבר ד) מבן שלשים שנה הא כיצד (חולין כז) מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד שלא ראה סי' יפה במשנתו בחמש שנים ששוב אינו רואה[2] ועל דרך הפשט, הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה[3] וי"א שמבן כ"ה ראוי לשמור משמרת אהל מועד ומבן ל' ראוי לעבוד ולמשא[4]:
(כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד כל אחד מצבא העבודה המוטלת עליו, בני קהת מעבודת משא בכתף ובני גרשון ובני מררי מטעינה ופריקה והורדה והקמה וחוזרין אלו ואלו לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן[5]:
(כו) וכשיהיה בן חמשים וְשֵׁרֵת אֶת עם אֶחָיו הזקנים בְּאֹהֶל מוֹעֵד לשורר ו - לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת שלא יכנס בו זר כדכתיב סביב למשכן יחנו[6] וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם: פ
במדבר פרק ט
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן חודש ניסן לֵאמֹר מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו:) אין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר[7]:
(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד ולא היה כשאר קרבנות עתה כשנבנה המשכן הוצרך לצוות שיעשוהו בעיקר מצות לדורות ולא כפסח מצרים[8] בְּמוֹעֲדוֹ מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו, כמו שקרה בבנין בית ראשון שסיפרו רבותינו ז"ל שביטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית[9]:
(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו אלו מצות שעל גופו ממקום אחר כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ[10] תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רבי יוסי אומר לא עשו ישראל פסח במדבר אלא אותו בלבד והטעם לפי שבאותה שעה היו חונים במקום אחד ויכולים היו למול הזכרים הילודים להם כדי שלא תעכב להם מילתם מלאכול בפסח אבל מכאן ואילך שהלכו במדבר ולא מלו הילודים להם משום חולשת הדרך וסכנת הנימול שיניעוהו בדרך כדכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם מארץ מצרים לא מלו ומילת זכריו מעכבתו לאכול בפסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו לפיכך לא עשו פסח ורבותינו אמרו לפי שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היה להם יום צח למול[11] :
(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים מישאל ואלצפן שנטמאו להוציא את נדב ואביהוא שמתו שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועל זה נאמר שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא[12] אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו וגו'[13] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו[14] בַּיּוֹם הַהוּא:
(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה[15] לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם)[16] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:
(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ שה תמים זכר בן שנה ולצלי[17] ושלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא ד"עצם לא ישברו בו", שהוא בגוף הפסח[18]:
(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר או וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גוי ויתגייר ונעשה -[19] גֵּר אחרי פסח ראשון וְעָשָׂה פֶסַח שני[20] לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ
(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל על אהל[21] הָעֵדֻת להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות, לא חצר המשכן[22] וּבָעֶרֶב יִהְיֶה אותו הענן עצמו היה בלילה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר ולא כמו הענן שהלך לפני ישראל שהיה עמוד אש אחר בלילה[23]:
(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:
(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה[24] וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כשהיו רואים שהענן נוסע, היו יודעים שרצונו של מקום שיסעו, וכשינוח יחנו[25] כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו וְלֹא יִסָּעוּ ולא יעברו על רצון ה'[26]:
(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן[27] עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ שלפעמים היתה חנייתם במקום נאות להם ולמקניהם, ושם היה שוכן הענן ימים מספר, מכל מקום - על פי ה' יחנו. לא מאהבת אותו המקום. ועל פי ה' יסעו. אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב[28]:
(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אע"פ שהוא טורח גדול להם אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים[29]:
(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים שנה בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ
נביא
מלכים ב פרק יח
(ט) וַיְהִי בַּשָׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ:
(י) וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן:
(יא) וַיֶּגֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם הניחם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי:
(יב) עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ אֶת בְּרִיתוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא עָשׂוּ: פ
(יג) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם:
(יד) וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי במה שמרדתי בך שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא העונש אשר תשים עלי, אשא ואסבול וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב:
(טו) וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית יְקֹוָק וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ:
(טז) בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל יְקֹוָק קלף ציפוי הזהב מן הדלתות ומן מפתני הבית וְאֶת הָאֹמְנוֹת הם עמודים מצופים זהב אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר: פ
(יז) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר במרמה שם עליו העונש, כי עם כל זאת עלה עליו אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַב שָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה היא מקום בנוי באבנים ובסיד, ושם מתכנסים המים, והתעלה היא החפירה הסמוך לה, ובעת הצורך ממשיכים לה אמת המים מן הבריכה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת בדרך הכבושה שְׂדֵה כוֹבֵס במסילה ההולך אל השדה, שמכבסים שם את הבגדים, ושוטחים שמה מול השמש לנגבם:
(יח) וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אל אלו שקראו לו והם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב שָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ אשר בעבורה מרדת בי, לבל השמע לי לצאת מארצך אל ארץ אחרת, וכאשר אמר בסוף דבריו:
(כ) אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה אתה חושב שאך בדבר שפתים, בעצת יועצים נעשה המלחמה, לא כן הוא, כי צריכים אליה עצה עם גבורה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי הואיל והצורך הוא גם אל הגבורה ואיננה בך, אם כן על מי בטחת שיתן בך גבורה:
(כא) עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו הנה מהו בטחונך על מצרים, הלא הוא כמו משענת קנה רצוץ בראשו, אשר אם יסמוך איש עליו, באים עוד הקסמין והקרומיות בכפו ונוקבין אותה, כן עזרת פרעה נהפך עוד לרעה:
(כב) וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם כלומר כשהסיר חזקיהו ונתץ המזבחות לא עשה כי אם לכבודו ולהנאתו כדי שיבואו כלם לירושלם כי המזבחות בכל מקום לשם ה' היו וחזקיהו הסירם ונתצן איך תחשבו כי ה' יעזור אותו ואיך תבטחו עליו:
(כג) וְעַתָּה הִתְעָרֶב מלשון ערבון ומשכון, כי כששנים חלוקים בדבר מה, וכל אחד מחייב עצמו בממון באם לא יהיה כדבריו, הדרך הוא שכל אחד נותן ערבון, להיות בטוח ומקויים נָא אֶת אֲדֹנִי אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם תּוּכַל לָתֶת לְךָ מאנשיך רֹכְבִים עֲלֵיהֶם:
(כד) וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פניך להלחם עם פְּנֵי פַחַת כלומר השר הפחות אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים שהרי כל הקטן שבהם, שר על אלפים איש וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים:
(כה) עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְקֹוָק עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ כלומר וכי שלא ברשות באתי יְקֹוָק אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ כבר נתנבא ישעיה (ז יז)בימי אחז אביך יביא ה' עליך ועל עמך וגו' את מלך אשור:
כתובים
משלי פרק יז
(טו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק המצדיק רשע במעשיו או המרשיע צדיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם השם מתעב את שני האנשים האלו: (טז) לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל למה הכסיל לוקח כסף לשלם למורים לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן לקנות חכמה ואין לו לב שהחכמה תשכן שם: (יז) בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ תמיד תאהב את רעך וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד ואז בעת צרה כאח יוולד לך לעזור לך: (יח) אָדָם חֲסַר לֵב תֹּקֵעַ כָּף אדם חסר לב יתקע כף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ ויערב לחברו (חסר לב): (יט) אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה האוהב לפשוע בחבירו אוהב מריבה קשה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶרמגביה פיו לדבר גאוה מבקש שבר לעצמו: (כ) עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב מי שלבו עקום לא ימצא טוב וְנֶהְפַּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה והמהפך בלשונו יפול ברע שרצה לעשות: (כא) יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ מי שיש לו בן כסיל גורם לו יגון וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל ומי שיש לו בן בזוי ובטל לא ישמח בו כי אם יצטער: (כב) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה כשהלב שמח ייטיב לגוף האדם וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם רוח שבורה מיבשת עצמות האדם: (כג) שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח הדין לוקח שוחד בסתר מהרשע בדין לְהַטּוֹת אָרְחוֹת מִשְׁפָּט בשביל להטות דרך המשפט ולהצדיקו: (כד) אֶת פְּנֵי מֵבִין חָכְמָה הנבון החכמה היא לפניו (קל להשיגה) וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ והכסיל רואה אותה בסוף הארץ (שקשה להשיגה): (כה) כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל בן כסיל גורם כעס לאביו וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹומרירות לאמו: (כו) גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לא טוב לצדיק לענוש לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר ולא טוב שהחשובים הממונים על היושר יענישו (אלא ינסו ללכת בדרך רכה): (כז) חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת המונע עצמו מלדבר דברים מיותרים הוא יודע דעת יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה מי שרוחו יקרה ואינו מדבר הוא איש תבונה: (כח) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב גם יהיה אויל כשישתוקיחשבוהו לחכם אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן הסוגר חזק שפתיו שלא לדבר כשלא ראוי לדבר הוא נבון:
משנת ההלכה
לא תחמוד ולא תתאוה
א. אינו עובר בלאו זה של לא תחמוד עד שיקח החפץ שחמד[30] כענין שנאמר (דברים ז' כ"ה) לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה. (רמב"ם גזלה ואבדה פ"א ה"ט שו"ע חו"מ שנט סעי' י)
ב. החומד אשת חבירו[31] והפציר בו לגרש את אשתו ומחמת זה גירשה[32], ולקחה[33] אח"כ לאשה עובר על לאו זה[34] (מנ"ח שם אות ז)
ג. החומד דבר של גוי[35] אינו עובר[36] בלאו זה (מנ"ח ל"ח ותט"ז שו"ע הרב או"ח ת"מ בקונ"א ס"קי א ועיין פמ"ג או"ח תר"ד ס"א במשב"ז)
ד. י"א[37] שאף בשאלה ושכירות כגון שמפציר בחבירו להשאיל לו או להשכיר לו דבר מה יש בו משום לא תחמד וי"א[38] דאין בזה לא תחמד.
ה. אסור לחמוד אפילו פחות משווה פרוטה אמנם אפשר שאינו עובר על הלאו באופן זה[39] (מנ"ח שם אות ה)
ו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. גם כל בני העולם מחוייבין בה[40], לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם[41] (חינוך לח ומנ"ח ח)
ז. כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר (דברים ה' י"ח) לא תתאוה והוא אזהרה שנמנענו לקבוע מחשבותינו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו ואף על פי שאין רצונו למוכרו, או על ידי מקח או חליפין, או בחזקה אם לא נוכל בענין אחר, ועל זה נאמר (דברים ה', י"ה), ולא תתאוה בית רעך ואין תאוה אלא בלב בלבד: (שם ה"י ושם וחינוך תטז) וי"א[42]שעובר בלאו זה אף בדברים שאי אפשר לו לקנותן ממנו
ח. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאד כי הוא סבה לכמה תקלות כמו שידוע במעשה אחאב ונבות (מלבים א', כ"א): (שם)
ט. ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים ברצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו, וה' אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב שחשבהו חכמים במסכת אבות (פ"ב מ"ט): (חינוך שם)
[3] רמב"ן
[4] רשב"ם
[7] רש"י רמב"ן
[8] רשב"ם רמב"ן
[12] שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים. מלבי"ם
[13] חזקוני
[14] רש"י
[15] ספורנו
[17] הכתב והקבלה
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ת"י
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רמב"ן
[26] רמב"ן
[28] ספורנו
[30] המגיד משנה כאן ה"ט הקשה, למה יהיה המקח קיים, והא קיימא לן כרבא בתמורה ד' ע"ב, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ועיין לחם משנה פ"ו מבכורות ה"ה גבי מעשר בהמה, וכן דעת מהר"ש יפה, עיין משנה למלך פ"ח ממלוה ולוה ה"א, דהרמב"ם סובר כאביי דאי עביד מהני, ומביא דברי הרב המגיד הללו, והאריכו בזה האחרונים אי הלכה כאביי או כרבא ואין כאן מקומו, אבל נראה דאף אם נאמר כרבא והרמב"ם פוסק כוותיה, מ"מ לפי דברי המהרי"ט (שו"ת ח"א סי' ס"ט) דאם לא יתוקן האיסור אם נאמר לא מהני אף רבא מודה דמהני, א"כ כאן אף אם נאמר לא מהני ואין הקנין כלום, מ"מ עבר בלא תחמד לכולי עלמא, על כן שפיר פוסק הרמב"ם דהמקח קיים אע"פ שעבר על הלאו. ועיין שער המלך פ"ג מגירושין הי"ט מה שפלפל בזה. עוד יש ליישב קושית הרב המגיד הנ"ל, כיון דבאמת אפילו אמר רוצה אני, וא"כ נתרצה המוכר, מ"מ דעת הרמב"ם דעובר בלא תחמד, כמו שכתב שם הרב המגיד, א"כ הלאו הוא על ההפצר, וגרם לזה שעכ"פ עתה בשעת גמר המקח רוצה המוכר, ובאמת עשה רק המוכר האיסור והלוקח לא עביד איסורא, והיאך נקנוס שלא תהיה מכירה ויהיה קנס ללוקח ג"כ, על כן בכהאי גוונא לא קנסה התורה ומהני מעשיו, ומ"מ עבר בלא תחמד א"כ אפשר סוגיא דפרק הכונס אתיא אליבא דרבא, על כרחך מוכח דאי יהיב דמי אינו עובר באומר רוצה אני מדהמכירה קיימת, אבל הרמב"ם פוסק כאביי על כן עובר, ומ"מ המכירה קיימת. וכל זה לדעת הרמב"ם דאפילו ברוצה אני דהמקח קיים מ"מ עובר בלאו זה, מנ"ח שם אות ב
[31] עיין בערוה"ש שנט סעי' יא שביאר שאינו עובר בלא תחמוד בחומד פנויה אפילו קטנה שברשות אביה
[32] וברור שהיינו באומר רוצה אני וא"כ לדעת הראב"ד הנ"ל הערה ג שבאמר רוצה אני אינו עובר א"כ אינו עובר בכה"ג וא"כ ע"כ מה שאמרה התורה "לא תחמד אשת רעך" הוא דוקא אם לא גירשה שלקחה באיסור אשת איש ועובר על לא תחמד גם כן, וגם לרמב"ם בכה"ג יעבור גם על לא תחמד שהרי גזלן עובר נמי משום לא תגזול וה"ה הכא
[34] ולכאורה בכה"ג יהיה חייב מלקות שהרי יש בו מעשה ולא ניתן להשבון (אא"כ לקחה ברצון דהיינו שגירשה שאז אין בו מעשה דהא בשעת מעשה דהיינו שלקחה נתרצה בעלה וכדלעיל הערה ה) ואי תימא דאי לקחה באיסור אשת איש אין נפק"מ בלאו, דחייב מיתה, זה אינו, דנפק"מ אם לא התרו בו משום לאו דאשת איש רק משום לא תחמד, דאין חייב מיתת בית דין, ומלקות חייב, דחייבי מיתות שוגגין אין פוטרים ממלקות, כמבואר בחולין פ"א ע"ב ור"מ פי"ב משחיטה ה"ז, א"כ משכחת לה מלקות בלאו זה דלא תחמד, וצ"ע מנ"ח שם
[35] כי רעך כתיב והוא למעוטי גוי בכמה מקומות בש"ס, הכא נמי. וממעטינן בכל מקום מרעך גוי וגם הקדש (ב"מ פ"ז ע"ב) ועל כן אינו עובר על הקדש ואף גזל גמור יבואר אי"ה לקמן (מצוה רכ"ד אות ד') דיש שיטות אם ישראל מוזהר על של גוי, ועל לאו זה ודאי אינו מוזהר, דכתיב לרעך, וזה פשוט מנ"ח שם ותטז אות א
[36] אמנם צ"ע לפי מש"כ החינוך דלאו זה שייך אף בבן נח כיון שהוא מביא לידי גזל הניחא לאו דלא תחמד כיון שלא גזלו שהרי נתרצה הגוי בע"כ א"כ לא עבר אבל במתאוה מה שביד גוי שיכול לבוא לידי איסור גזל א"כ יעבור בזה על לאו דלא תתאוה דגזל עכו"ם נמי גזל הוא אמנם אפשר דס"ל דגזל עכו"ם אינו איסור תורה ולהכי אין בו לאו דלא תתאוה וצ"ע
[39] לכאורה לפי המבואר דהלאו הזה של לא תחמד אינו מחמת הפקעת ממון, דאפילו בנתן דמים עובר בלאו הזה, ואפילו בגמר המקח רוצה המוכר מ"מ עובר על הלאו כמו שכתבנו למעלה, א"כ אפשר לומר דאף בפחות משוה פרוטה עובר בלאו זה. ולפי זה בגוזל פחות משוה פרוטה יהיה לוקה מלאו זה, דלא ניתק לעשה וגם לא ניתן לתשלומין, עיין ש"ס בבא קמא ק"ה ע"א ור"מ פ"א מגזילה ה"ו, ובסנהדרין נ"ז ע"א ברש"י ד"ה צערא, מבואר דישראל בישראל איסורא איכא בפחות משוה פרוטה, אבל על הלאו אינו עובר, דהתורה כתבה לא תגזול והשיב וכו', אינו עובר על הלאו רק אם חייב בהשבה, עי"ש, נראה דאינו עובר בלאו הזה ג"כ, ועי"ש נ"ט ע"א, דאמרינן שם מי איכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור, ופריך והרי פחות משוה פרוטה, ומתרץ התם משום דלאו בני מחילה נינהו, ועי"ש ברש"י, שפחות משוה פרוטה אינו נקרא גזל וכו' שמוחלין וכו', מוכח דבפחות משוה פרוטה אינו עובר בלאו הזה ג"כ, והנה לכאורה טעמא בעי, כיון דפחות משוה פרוטה הטעם משום דישראל מוחל, וכאן לענין הלאו דלא תחמד לא מהני, דלדעת הרמב"ם אף דנתרצה בסוף מ"מ עבר. ונראה עיקר הטעם דהוא מכלל השיעורין, שאצל דיני ממון הכל בפרוטה, ופחות משוה פרוטה לא נקרא ממון. וגם אם נאמר טעם דמחילה, א"כ אם גוזל מחרש שוטה וקטן דלאו בני מחילה נינהו, יהיה עובר אף בפחות משוה פרוטה, אלא על כרחין דכן הלכה למשה מסיני. על כן גם כאן אינו עובר בפחות משוה פרוטה, אך אסור מטעם חצי שיעור כמו גזל כל שהוא.
[40] והנה בבן נח עבר על הלאו הזה אפילו מבן נח כמותו, ודינו כדין הגוזל, וחייב מיתה ולא ניתן להשבון, ואפילו בפחות משוה פרוטה מנ"ח שם
[41] ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצוות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד (סנהדרין נ"ו ע"ב), כי באמת שאותן שבע הן כעין כללות, אבל יש בהן פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת, ויש בה פרטים כגון איסור אם ואיסור אחות מן האם ואיסור אשת איש ואשת אב וזכר בהמה (שם נ"ח ע"ב). וכן ענין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת, ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחייבין בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נ"ו ע"ב). וכמו כן נאמר, אחר שהוזהרו בענין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו. ואין כוונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרין על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבעה, כאילו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם והאחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאילו נאמר להם אל תגזלו אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה שלא לחמוד. אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להן מצוות יותר מהן, וגם באותן שנצטוינו אנחנו (והם, זכינו אנחנו) להיות ציוויינו עליהן במצוות עשה ולאוין נפרדים. וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד: שם
[42] בסמ"ע סי' שנט ס"ק יח כתב דהרמב"ם נקט לשון שאפשר לקנותן ממנו כיון דאם אי אפשר לקנות א"כ תאוותו אינו יכולה לבוא לידי מעשה ואינו עובר כמו שאינו עובר בלא תחמוד אם אינו לוקח ממש אבל הטור ס"ל שאפי בדבר שא"א לקנות עובר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה