מקרא
במדבר פרק טו
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם כאן ניחם הקב"ה את בני ישראל והבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו את הארץ[1]:
(ג) וַעֲשִׂיתֶם כלומר כשתעשו אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא להפריש נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן:
(ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִנְחָה הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ונח ובאברהם, וכענין וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור. ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד[2] וי"א שלא התחייבו עד ביאתם לארץ בנסכי יחיד[3] סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן:
(ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין:
(ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַיקֹוָק:
(ט) וְהִקְרִיב עַל עם בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין:
(י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד בין עגל ובין שור[5] אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים:
(יב) כַּמִּסְפָּר הבהמות אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ ותקריבו כָּכָה תַּעֲשׂוּ מנחות ונסכים לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם לכל אחד מהם[6]:
(יג) כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק ישראל מביא נסכים ואין הכנעני מביא נסכים[7]:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ מי שהוא אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם ההלכה הבאה היא -[8] לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה:
(טו) הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(טז) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: פ
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה:
(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ ולא מן האורז הדוחן והקטניות[9] תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק:
(כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם בצק שלכם אמנם יש הבדל ביניהם, בצק נקרא כשכבר נגמרה הלישה ונעשה כולו גוף אחד, אם שכבר הוחמצה ונעשה נפוחה, או שהיא קרובה אליו ושם עריסה הונח על התחלת הלישה תיכף כשיתערב הקמח במים שאז מיד הוא זמן חיוב החלה[10] חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן שאין שיעור להרמתה מן התורה כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ שגם לחלה אין שיעור מן התורה אבל חכמים נתנו שיעור[11]:
(כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם ולא כל העיסה, דבעינן "ראשית" ששיריה ניכרין כלומר שאחרי שמפריש יהיה ניכר שנשאר גם עיסת חולין[12] תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם: ס
נביא
מלכים ב פרק כג
(יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ כי מלכי יהודה היו מיחדים סוסים לעבודת השמש, לרכוב בהם לקראתו בבוקר מִבֹּא ממקום שבאים בה ל - בֵית יְקֹוָק אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ:
(יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם הוציאם במהירות וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן:
(יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית הר הזיתים אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לא שממש בנה אותם שלמה אך העלים עיניו מנשותיו שבנו הבמות האלו ולזה יחס הכתוב בנייתם אל שלמה לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ:
(יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם לטמא אותם וידמה שמעצמות עובדי ע"ז עשה זה:
(טו) וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה:
(טז) וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר כי היה דרך עובדי אלילים לעשות בית הקברות סמוך למזבח ובמות אליליהם, כי היו דבוקים בטומאה, ומזה ידע שהיו הקברים מצד עובדי העגלים לכן -וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(יז) וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה ראה ציון על קבר משונה בגדלו, ושאל עליו של מי הוא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר קבלה היתה בידם כי מעת שנקבר שם הנביא עד הזמן ההוא יותר משלש מאות וחמשים שנה אלא קבלה היתה בידם בן מפי אב הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל:
(יח) וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן כי בקבר אחד היו עצמותיו אצל עצמות הנביא אשר בא משומרון הוא הנביא הזקן נביא השקר ובבית אל היה יושב אז אבל משומרון בא שם:
(יט) וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל:
(כ) וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם:
(כא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה:
(כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה אין פירוש שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיה, רק שלא נעשה בטהרה ובביעור ע"ז ובהסרת הבמות עד העת ההיא. לפי שבימי שאול ודוד היו הבמות בישראל וכן בימי שלמה עד ימי חזקיה, וגם בימי חזקיה לא עשאוהו כל ישראל כמו שנזכר בדברי הימים שקצתם היו מלעיגים על שלוחי חזקיה, ומ"ש מימי השופטים פי' בדברי הימים מימי שמואל, שבימי שמואל שבו כולם בתשובה, מה שלא היה זה עד ימי יאשיה:
(כג) כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם:
(כד) וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים צורות שמדברים על ידי כשפים, והעושה אותן צריך לכוון שעה אחת בשנה, ושנה אחת ראויה לכך וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְקֹוָק:
(כה) וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְקֹוָק בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ:
(כו) אַךְ לֹא שָׁב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה הגם שהעם עשו תשובה בשנה זו, שבו לעשות עבירות בסתר כמ"ש בירמיה (ג') ויאמר ה' אלי בימי יאשיה המלך וכו', ולא יראה בוגדה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ:
כתובים
משלי פרק כב
(יא) אֹהֵב טְהָר לֵב האדם שאוהב "טהר לב" שליבו טהור חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ והאדם שאוהב שיש לו חן בשפתיו שמדבר בחכמה המלך חבירו שהמלך אוהב כאלו אנשים: (יב) עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת עיני ה' שומרים את החכמים שלא ישכחו את החכמה וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד ומעקם את דברי הרמאי שיודע רמאותו: (יג) אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ העצל אומר אני לא יכול ללכת ללמוד אולי יהיה אריה בדרך בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ אולי יבאו שודדים ויהרגוני: (יד) שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת כבור עמוק שא"א לצאת משם כך מי ששומע ל"פי זרות" (מינות) זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם מי שה' כועס עליו יפול שם שה' לא יצילנו מהפה זרות ויפול לבור: (טו) אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר כשאדם נולד האולת קשורה אתו שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ ומקל מוסר ירחיק ממנו האולת: (טז) עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ גוזל העני להרבות עשרו נֹתֵן לְעָשִׁיר אַךְ לְמַחְסוֹר וכן הנותן לעשיר יגרום לו רק חסרון שהעשיר לא יחזיר, וכשלוקח מהעני ה' יענישו: (יז) הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים תטה אזנך לשמוע דברי החכמים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי ולבך תשים לדעת את ה' ודרכיו, ואז: (יח) כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יהיה לך נעים כשתשמר את החכמה בלבך יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ וכשיהיו על שפתיך תחזור עליהם (ישמרו אצלך): (יט) לִהְיוֹת בַּה' מִבְטַחֶךָ התורה תגרום לך לבטוח בה' הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף אָתָּה הודעתי לך לבטוח בה' וגם אתה תודיע לבנך אחריך: (כ) הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים הרי כתבתי לך דברים חשובים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת בחכמה ודעת: (כא) לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת בשביל להודיעך אמיתת דברי אמת (להבדיל בין האמת לשקר) לְהָשִׁיב אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ שתוכל לענות דברי אמת למי ששואל אותך (שולח אותך לחפש האמת): (כב) אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא אל תגזול את העני בגלל שהוא עני ולא יכול להלחם אתך וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר ואל תכה את העני לעיני כולם (והוא לא יכול להחזיר לך): (כג) כִּי ה' יָרִיב רִיבָם כי ה' יריב בשביל העני וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ ויגזל את נפש הגזלן: (כד) אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָףאל תהיה חבר של בעל כעס (אדם שממהר לכעוס) וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא ואיש שכועס אל תבא אליו: (כה) פֶּן תֶּאֱלַף אֹרְחֹתָיו אולי תלמד מדרכיו וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ ותקח מוקש לנפש שלך (שתעשה כמוהו):
משנת ההלכה
רכילות לתועלת
א. מותר לספר רכילות לתועלת ויש שלושה סוגי תועלת שמותר בגינם לספר 1. להזהיר אדם מפני כוונתו של מישהו להזיק לו כדי שיוכל להתגונן מפניו 2. להודיע לאדם על כך שמישהו גורם לו נזק עכשיו כדי שיוכל לשים לכך קץ 3. לספר לאדם שמישהו גרם לו נזק כדי שיוכל לתבוע פיצוי על כך או עכ"פ למנוע שלא יישנה בעתיד ודברים אלו מותרים ובלבד שיושלמו הפרטים הבאים:
ב. 1. להזהיר אדם מפני כוונתו של מישהו להזיק לו כדי שיוכל להתגונן מפניו כגון אם אחד רואה, שחברו רוצה להשתתף באיזה עסק וכיו"ב עם אחר, והוא משער שבודאי יסבב לו על ידי זה ענין רע, צריך מן הדין[13] להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא, אך צריך לזה חמשה פרטים ואלו הן:
1) צריך לדעת שמה שהולך לספר הינו נכון ומדויק ולכן אם ראה זאת בעצמו יכול לספר אבל אם לא ראה זאת בעצמו צריך להדגיש ולומר בצורה ברורה שהמידע שבידו מבוסס על שמועות ואין לקבל אותו כעובדה
2) יזהר מאד, שלא יחליט תכף בדעתו את אם מה שראה או שמע לענין רע, רק יתבונן היטב מתחלה, אם הוא בעצם רע כי אולי מה שנראה בעיניו כרע ביחס לאדם שאיתו הולך הוא לעשות שותפות אינו ענין רע כלל וגם אפשר שאותו אדם גיזם במעשהו או כל כיו"ב ולכן יש לשקול היטב את הדברים קודם לכן:
3) שלא יגדיל בספורו את הענין לרע יותר ממה שהוא ולא יגזים בסיפורו אפי' אם לדעתו אם לא יעשה כך לא ימנע חבירו ממעשה השותפות עכ"פ מותר לו לספר רק את מה שראה או ידע או שמה ולא יותר:
4) שיכון רק לתועלת, דהינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו ואין לו לפטור עצמו מצד זה שכוונתו אינה ראויה אלא צריך בכל כוחו לכוין לספר רק כדי להציל את חבירו:
ובזה הפרט נכלל גם כן עוד ענין אחר, שמלבד הכונה, שיכון לתועלת, ולא מצד שנאה, יתבונן מתחלה, אם תבוא מזה תועלת, לאפוקי ממה שמצוי כמה פעמים, שאפלו אם יאמר לו, לא ישמע לו, וישתתף עמו, ואחר כך כשירגיזו חברו באיזה דבר, אומר לו, יפה אמר עליך פלוני, שאין ראוי להשתתף עמך, וכיוצא בזה, לאנשים כאלו שהוא מכירם, שיש להם מדה רעה זו דרכילות, לא יציר שום היתר, כי הוא מכשיל את העורים הללו בלא תעשה גמורה דרכילות:
5) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו, מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע, אין לספר עליו:
ג. אע"ג שבסתמא צריך להוכיחו מתחלה על זה שרוצה להרע או להזיק לפלוני, וירויח בזה, שלא יצטרך לילך ולספר עליו לאותו פלוני, וגם יקים בזה מצות עשה דהוכחה כדלקמן כאן א"צ להוכיחו קודם דמה תועיל התוכחה אפי' אם יבטיחנו שלא יזיקנו או יגנוב לו אולי לא יקיים דברו[14]
ד. כל זה אינו מותר, רק אם ע"י סיפורו יציל את חבירו מהרעה המזומנת לו אע"ג שעי"ז נפסד זה שרוצה להשתתף עמו אבל אם יודע שע"י סיפורו עלול חבירו לגרום רעה לשני או שיסובב לו רעה יותר ממה שמגיע לו ע"פ הדין אסור לספר
ה. יש עוד ענין אחד, שאין בו משום אסור רכילות, כגון, אם שמע לאחד שאמר, אם אפגע לפלוני במקום פלוני, אכנו, או אחרפנו ואגדפנו, או ששמע ממנו, שרצונו להזיקו בענין ממון, תלוי בזה, אם האיש הזה הוא מחזק לענין זה מכבר, שכמה פעמים עשה כן לאנשים אחרים, או שהוא מכיר לפי הענין, שלא יצא כן מפיו בדרך גזום בעלמא, ובודאי יעשה כן, צריך לגלות דבר זה להשכנגדו, אולי יוכל להזהר ממנו בכדי שלא יגיעו לו ממנו ביוש או הזק. אך צריך ליזהר, שלא יחסרו בזה גם כן כל הפרטים הנ"ל:
ו. ובזה בסתמא[15] צריך להוכיחו מתחלה על זה שרוצה להרע או להזיק לפלוני או בדברי רצוי בעלמא, אולי על ידי זה יוסר כעסו ממנו, וירויח בזה, שלא יצטרך לילך ולספר עליו לאותו פלוני, וגם יקים בזה מצות עשה דהוכחה והבאת שלום אבל אם הוכיחו, ולא קבל תוכחתו, או הוא משער שתוכחתו לא תועיל לו. צריך לספר,
ז. ואף דדבר זה הוא מצוה רבה ובכלל הבאת שלום הוא, אף על פי כן יש לזהר מאד, שלא למהר לספר ענין כזה כי אם אחר שיתבונן לפי הענין, שעל ידי ספורו ישמר השומע את עצמו, שלא לילך למקום פלוני ביחידי, פן יכנו, או יחרפנו אותו פלוני, או עצה אחרת כיוצא בזה, שעל ידי זה תסלק הקטטה שביניהם. כי פעמים הרבה מצוי כשיספר לו, איך שדעת פלוני לחרפו, יתגבר יותר כעסו של זה על אותו פלוני, ויקדים את עצמו נגדו לריב עמו, ותבוא על ידו מחלקת גדולה יותר, חס ושלום, ועל כן צריך להתבונן היטב מתחלה איך לתקן את הדבר
[1] אבע"ז רמב"ן
[2] ספורנו
[4] חזקוני
[5] חזקוני
[6] רש"י
[7] חזקוני
[8] ת"י
[9] ת"י
[10] הכתב והקבלה
[11] רש"י
[12] פ' ר' יוסף בכור שור
[13] כמו שהוכיח בבמ"ח ס"ק א'
[14] במ"ח ס"ק ט'
[15] לכאורה לפי מה שכתבתי לעיל אין צריך כאן הפרט דהוכחה, דשמא יבטיחנו ולא יקיים דברו. אך יש לחלק בזה, כי שם הוא ענין שנמשכת ההשתתפות לזמן ארוך, אין מצוי שתועיל תוכחתו לשנותו עי"ז לאיש ישר כל כך עד שלא נצטרך לחוש עליו כלל, על כן צריך לגלות הדבר לאותו פלוני. משא"כ בעניננו שנתגבר כעסו על זה רק לפי שעה, מצוי הוא כשמוכיחו או כשמפייסו עבורו, סר ממנו הכעס אשר עליו לגמרי, ולא נצטרך עוד לחוש לזה כלל, ועפ"ז כתבתי דברי שבפנים. ומכל מקום יש לומר שדבר זה תלוי לפי האיש, אם מכירו מכבר שאיננו עומד בדעתו, וכמה פעמים הוא מבטיח ומשנה, וא"כ יש לחוש שמא יזיקנו בענין ממון כמו שאמר מתחלה, צריך לגלות לו הדבר. וזה אין שייך רק באם היה עד עתה מוחזק בכך, אבל בלאו הכי צע"ג: במ"ח ס"ק י"ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה