מקרא
במדבר פרק ו
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם[1] לִנְדֹּר נֶדֶר להיות נָזִיר לשון כתר, ולשון הפרשה[2] לְהַזִּיר לַיקֹוָק שירחיקמהתאות ועשה זה לעבודת השם כי היין משחית הדעת ועבודת השם[3]:
(ג) כיון שיפליא ויפריש לנדור שיהא נזיר סתם, אסר עצמו בכל אלה הדברים[4] מִיַּיִן חדש וְשֵׁכָר יין ישן שמשכר[5] יַזִּיר אם אמר - "הריני נזיר מן היין" - [הרי זה] נזיר גמור, דכתיב "מיין ושכר יזיר", כלומר אפילו לא נדר אלא מיין ושכר, הרי הוא נזיר גמור לכל דבר[6] חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה אפילו אם שותה לצורך מצוה כגון מעשר שני וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים, ויש במים טעם יין, חייב אם שתאן[7] לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים צימוקים[8] לֹא יֹאכֵל:
(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג הקליפות של הענבים[9] לֹא יֹאכֵל:
(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיקֹוָק קָדֹשׁ יִהְיֶה נבדל מן התאוות החומריות[10] גַּדֵּל פֶּרַע כלומר יגדל שיער הרבה ולא יגזזנו[11] שְׂעַר רֹאשׁוֹ:
(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיקֹוָק עַל אצל[12] נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא ולא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים, כמו הענין בכהן גדול[13]:
(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ וכן גם לאשתו ולבתו לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם אבל מותר לו להטמא לזיבתם ולנגעם[14] כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:
(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק יזכה ליאור באור החיים, ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור[15]:
(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו אצלו באוהל שהוא בו ונטמא בטומאת אהל בְּפֶתַע באונס פִּתְאֹם בשוגג וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ חשבון ימי נזירותו שהיו צריכין להיות כולן בטהרה[16] וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ שהוא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שהוא יום ההזיה שהזו עליו מי נדה שבהם אפר פרה אדומה[17] יְגַלְּחֶנּוּ:
(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ שלא נזהר מטומאת המת רבי אלעזר הקפר אומר שציער עצמו מן היין[18] וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
(יב) וְהִזִּיר לַיקֹוָק אֶת יְמֵי נִזְרוֹ יחזור וימנה נזירותו כבתחלה[19] וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים קודם שנטמא יִפְּלוּ ולא יעלו למנין נזירותו כִּי טָמֵא נִזְרוֹ כי הוא לא נדר רק שיהיו שלמים זה אחר זה ולא יכרית שום דבר ויפסיק ביניהם[20]:
(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ את קרבנותיו המבוארים להלן[21] וי"א יביא את עצמו ובסוטה והביא האיש את אשתו אל הכהן וכן בעבד והגישו אדוניו אל האלהים אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח, ובו יהפך לאיש אחר, אין נכבד ממנו שיביאהו, אבל הוא יביא את עצמו[22] אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק כֶּבֶשׂ זכר כמו כל קרבן עולה בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ נקיבה כמו כל קרבן חטאת תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים מתוך שמחה שהשלים מה שנדר[23] ואיל זה טעון סמיכה ותנופה בחזה ושוק ואימורים ובזרוע בשלה[24]:
(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן עשר מכל מין ומין וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם של עולה ושלמים[25]:
(טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק כמו שכתוב במצורע והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר לפני ה'. אלא דשם כתיב והעמיד. היינו בתחילת כניסתם בפתח העמידו שלא ילך לפנים ממחיצתו. וכאן כתיב והקריב שהרי רשאי ליכנס בכל עזרת ישראל. ומהראוי לקרבו לפנים. כדי שיחול עליו ביותר כח הקדושה[26] וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:
(יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק עַל סַל הַמַּצּוֹת ישחט את השלמים ע"מ לקדש את הלחם וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ של איל השלמים[27]:
(יח) וְגִלַּח בתער[28] הַנָּזִיר אחר ששחט את השלמים ב- פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ אבל לא בעזרה שהרי זה דרך בזיון וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים תחת הדוד שהוא מבשלן בו לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה שצריך ליטול הכהן הזרוע אחר שנתבשל ולהניף לפני ה':
(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה כלומר הזרוע שהתבשלה מִן הָאַיִל ונחלקו התנאים ת"ק ורשב"י בגמ' (חולין צח:) האם מבשלה מחוברת לאיל ואח"כ חותכה או שחותכה לנתחים ואח"כ מבשלה ודיעה נוספת בגמ' שבישל את הזרוע בסיר נפרד וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:
(כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן החלה והרקיק והזרוע תרומה הן לכהן שאחר שנתבשל לוקח הכהן זרוע הבשלה מן האיל והבעלים אוכלין את השאר ולא נאסר להם מפני פליטת הזרוע שהוא אסור להם שהרי אין כאן טעם שהרי יש בשאר הבשר ששים כנגד הזרוע עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה מלבד חזה ושוק הראוים לו מכל שלמים[29] וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:
(כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר כלומר שידור את קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק עַל נִזְרוֹ שלא פירש דבר בקרבן רק נדור אביא קרבן על נזרי או שיאמר בסתם הריני נזיר, כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ שאם היה עשיר ירבה בקרבנו וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני, כן יעשה על תורת נזרו, לרבות ולא למעט והזכיר זה ללמד שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות, או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים, שיביא את כולן ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם, כי הכל תורת נזרו[30]: פ
נביא
מלכים ב פרק טז
(ו) בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם זו היא האמור למעלה (יד כב) אשר בנה עזריה והשיבה ליהודה, ועתה בא רצין והשיבה לארם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת הגלה את היהודים מאילתוארמים וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
(ז) וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים כלומר הקמים עָלָי:
(ח) וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית יְקֹוָק וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד:
(ט) וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה העם אשר בה הגלה אל קיר וקיר היתה מאשור וְאֶת רְצִין הֵמִית:
(י) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ אָחָז לִקְרַאת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר דּוּמֶּשֶׂק וַיַּרְא אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּדַמָּשֶׂק וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶל אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת דְּמוּת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת תַּבְנִיתוֹ לְכָל מַעֲשֵׂהוּ בדברי הימים מבואר שקטר לאלהי דמשק המכים בו, ובחר ג"כ בתבנית המזבח שבדמשק להעמידו לצורך עבודת אלהי דמשק לשתף שם שמים ודבר, וספר שגם הכהן הגדול מהר לעשות דבר מלך שלטון:
(יא) וַיִּבֶן אוּרִיָּה הַכֹּהֵן אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמֶּשֶׂק כֵּן עָשָׂה אוּרִיָּה הַכֹּהֵן עַד בטרם בּוֹא הַמֶּלֶךְ אָחָז מִדַּמָּשֶׂק:
(יב) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ מִדַּמֶּשֶׂק וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיִּקְרַב הַמֶּלֶךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעַל עָלָיו ספר מרשעתו שבבואו עלה על המזבח והקטיר עליו בעצמו לכפור בכלל עבודת ה' ובחק הכהונה, כי בנה מזבח שני הפך אחדות ה', וזר עובד בו הפך ברית הכהונה:
(יג) וַיַּקְטֵר אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת מִנְחָתוֹ וַיַּסֵּךְ אֶת נִסְכּוֹ וַיִּזְרֹק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(יד) וְאֵת הַמִּזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק מזבח של שלמה שהיה תחת מזבח הנחושת במשכן של משה עמד לפני ה' נגד פתח ההיכל ולא יכול להעתיקו ממקומו שהיה בנין מחובר וַיַּקְרֵב מֵאֵת פְּנֵי הַבַּיִת מִבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וּמִבֵּין בֵּית יְקֹוָק וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה העמיד את המזבח החדש בצד צפונו, אבל הקריב אותו לצד ההיכל יותר מן מזבח הנחושת, בענין שעמד בין המזבח ובין בית ה' ויתן אותו בצד צפון של המזבח משוך אל ההיכל למערב:
(טו) ויצוהו וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן לֵאמֹר עַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל החדש שבנה הַקְטֵר אֶת עֹלַת הַבֹּקֶר וְאֶת מִנְחַת הָעֶרֶב וְאֶת עֹלַת הַמֶּלֶךְ וְאֶת מִנְחָתוֹ וְאֵת עֹלַת כָּל עַם הָאָרֶץ וּמִנְחָתָםוְנִסְכֵּיהֶם וְכָל דַּם עֹלָה וְכָל דַּם זֶבַח עָלָיו תִּזְרֹק צוה ברשעתו שכל הקרבנות יקרבו עליו וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת יִהְיֶה לִּי לְבַקֵּר כי לפעמים ארצה לראותו ולבקרו להעלות עליו:
(טז) וַיַּעַשׂ אוּרִיָּה הַכֹּהֵן כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ אָחָז:
(יז) וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת המבוארות במלכים א ז שהם הבסיס לכיור וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם ואת אֶת הַכִּיֹּר ועמד הכיור ללא כנו וכן עשה לכל הכיורות אשר שם וְאֶת הַיָּם הבריכה הגדולה המבוארת במלכים שם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ ששלמה המלך העמיד הים על שתים עשרה בקר נחושת וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים:
(יח) וְאֶת מיסך מוּסַךְ כלומר מקום מסוכך לצל הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּנוּ בַבַּיִת למשמרות הכהונה הבאים והיוצאים בשבת וְאֶת מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה הֵסֵב בֵּית יְקֹוָק שהיה למלך מבוא דרך החוץ לבית ה' הסב אותו לפנים, ועי"כ בטל שלא יצאו ויכנסו לבית ה' כי בא המלך דרך שם מִפְּנֵי יראתו מ - מֶלֶךְ אַשּׁוּר:
(יט) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אָחָז אֲשֶׁר עָשָׂה זה שכתוב בדברי הימים שסגרו דלתות בית ה' ומאז כיבו הנרות ובטלו העבודה כמו שכתוב בדברי הימים, וכאן ספר זה בקיצור שעל זה רמז כאן במה שכתב ויתר דברי אחז וכו', ובד"ה נזכר תועבותיו באורך הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(כ) וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד באר בספר ד"ה כי לא הביאוהו לקברי מלכי בית ישראל וַיִּמְלֹךְ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
כתובים
רות פרק ד
(יא) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְקֹוָק אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה שגם היו בנות עכו"ם ואפילו שהיו העם משבט יהודה ומבני לאה, הקדימו את רחל ללאה כי היא הייתה עיקרה של בית אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם ויגדל שמך בְּבֵית לָחֶם היא שם העיר ומשפחתו שמה אפרת שהיו מיוחסים:
(יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ שנולדת ממנו אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:
(יג) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְקֹוָק לָהּ הֵרָיוֹן מיד וַתֵּלֶד בֵּן:
(יד) וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם כי מה שנוגע אל היום צריך ברכה להקב"ה שלא השבית לנעמי גאל, כי מחלון הוא הנולד בילד הזה מסוד הייבום שהוא המת בעצמו והוא הגואל שנעמי לא תמות ערירית ובעתיד וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל שיהיה מגדול ישראל:
(טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ של מחלון וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים:
(טז) וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת:
(יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר לענין טהרת הבן שיצאו עליו עוררין שהרי נולד הוא ממואביה יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי כלומר, אין שם של אם מואביה נקרא על הבן הזה, אלא שם נעמי נקרא עליו, ונעמי מגדולי היחס היא, בת בנו של נחשון בן עמינדב; וגם רות היתה לה כיוצאת מחלציה. ולענין יעודו של הבן הזה לעתיד - וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד עוד בן - דוד. כלומר, הבן הזה, ועוד בן שיוליד הוא, ואחר כך - דוד. שכן רוח הקֹּדש היתה מדברת מתוך גרונן בברכה זו הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד: פ
(יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן:
(יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב:
(כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה:
(כא) וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד:
(כב) וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד:
סליק מגילת רות שאין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה ללמדך שכר של גומלי חסדים
משנת ההלכה
דיני חג השבועות
א. כל תפילות החג והקידוש ביום טוב זה, כתפילות והקידוש של כל שלש הרגלים, ומזכיר 'את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו'. ובמוסף מזכיר את מוספי היום
ב. אומר 'שהחיָנו' בקידוש היום כבשאר רגלים. והאשה מברכת 'שהחיָנו' עם הברכה שמברכת על הנרות קודם הדלקתם - כפי המנהג. ומצוה לעשות בו שתי סעודות על בשר ויין, בלילה וביום הכל כמו ברגלים אחרים.
ג. ונוהגים לטבול בערב שבועות, שחיָּב אדם לטהר עצמו ברגל. ויש נוהגים לטבול גם פעם שניה ביום טוב שחרית, זכר לטהרה שנטהרו ישראל בימי הפרישה כדי לקבל את התורה בטהרה:
ד. אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגים להקדים קצת תפילת ערבית של יום טוב, בליל שבועות מאחרים להתפלל עד אחר צאת הכוכבים, לפי שהתורה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג), ואם יקדימו לקבל קדושת יום טוב מבעוד יום, והוא היום הארבעים ותשעה לספירה, נמצא שהחסירו מעט ממ"ט ימי הספירה ואין זה 'תמימות'. וכן הקידוש שעל היין של שבועות, אין אומרים אותו עד שיהיה לילה ודאי:
ה. נוהגים לשטוח עשבים או ענפי עצים בבתים ובבית הכנסת, לחג השבועות. זכר למתן תורה שהיה הר סיני ירוק, ולכך גם מרבים באילנות ובמיני פרחים ריחניים לשמחת היום הגדול הזה טעם נוסף שמשה רבינו נולד בז' אדר וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים עד ו' סיון, ואז וַתָּשֶׂם בַּסּוּף. וסוף, הוא הקנים ועשבים שאנו שוטחים, לזכר הנס שנעשה למשה רבינו עליו השלום מנהג זה קדום הוא מאד, שלפי מדרש אגדה, היה המן מקטרג בו על ישראל לפניאחשורוש: ואם לא הכין את העלים מערב שבועות, אסור לקחת סתם עלים (אפילו אם נתלשו מן האילן בערב יום טוב) ולתלות בחג, ואם הכין אותם עבור החג ולא תלאם, מותר.
ו. נהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת סביב לבימה, להזכיר שבחג השבועות העולם נִדון על פֵּרות האילן, ויתפללו עליהם. והגר"א בִּטל מנהג זה בהרבה קהילות, משום שעכשָׁו הוא מחֹק העמים להעמיד אילנות בחגיהם.
ז. נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכתב בשו"ע האר"י ז"ל: 'דע שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר, והיה עוסק בתורה - מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק' ויש אומרים 'תיקון ליל שבועות' כסדר הכתוב בסידורים שתיקנו חכמי הסוד, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ודברים מן הזֹּהר, וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה. ותיקון זה הוא על פי מאמר הזֹּהר המפליג מאד בשבח הנעור בלילה זה ומצפה לשעת קבלת תורה, שאז נעשים כנסת ישראל עם התורה בחיבור אחד, ושעת מתן תורה היא שעת חופתם וכל הלילה שלפניה ראוי לעסוק בצרכי הכלה ותכשיטיה וכו':
ח. ועוד אמרו, שלפיכך נתקן סדר הלילה, כדי לתקן פגם של מקבלי התורה הראשונים, שהלכו לישון באותו הלילה, והקדוש ברוך הוא עוררם מן השֵּׁנה שיבואו לקבל התורה, כדאיתא במדרש:
ט. ואין זו קטגוריא ח"ו על ישראל שבאותו הדור, שכולם בני דעה היו ומצפים לשמוע דבר ה', אלא מפני שהיו בהם חלשים והתיראו שמא לא יוכלו לעמוד על כל כחם בשעת הדיבור אם לא ינפשו בלילה. ואנשי אמת היו כולם ולא עשו מפני הבושה מזה על זה, ואם שער אדם בנפשו ששנתו בלילה יפה לו כדי שישמע הדיבור והוא בכל כחו וזיוו, עשה כן, כיון שלא נאסרו בכך:
י.
יא. יזהרו מאד בתפילת שחרית ובקריאת התורה שלא יתנמנמו. ובעיקר בתפילת מוסף, כי הוא החיתום והגמר של מצוַת ספירת העומר שסיומה במנחה חדשה, ככתוב (ויקרא כג) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם וגו' וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה וגו'. והכל הולך אחר החיתום.
יב. קוראים בתורה בסדר יתרו, מבַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי וגו' עד סוף הסדרה, וזה מענינו של יום שהוא יום מתן תורתנו. בעשרת הדברות יש במסורת שני מיני נגינות. הנגינה האחת, רוב טעמיה מעל לתבות, והיא הקרויה 'טעם עליון'. נגינה זו מסודרת לפי ה'כתיב' בספר תורה שאין בה חלוקת פסוקים, אלא חלוקה של פרשיות פתוחות וסתומות בלבד, ומסורת הכתיב, שכל דיבור ודיבור פרשה בפני עצמו. מאָנֹכִי עד לֹא תִשָּׂא היא פרשה אחת סתומה, ודיבור אחד, (ש'אנכי' ו'לא יהיה לך' בדיבור אחד נאמרו); ולפיכך אין בטעם העליון הפסק של סוף פסוק בדיבור זה והוא כולו פסוק אחד, בנגינת טעמיו. וכן מזָכוֹר עד כַּבֵּד פסוק אחד, ומלֹא תִרְצַח עד לֹא תַחְמֹד (ולא עד בכלל) נכתב בארבע פרשיות ועושים מהם ארבעה פסוקים, אף על פי שבמסורת הקרי, הם כולם פסוק אחד: והנגינה השניה, רוב טעמיה למטה מן התבות ולכך נקראת ה'טעם התחתון', והיא מסודרת לפי מסורת הקרי, שלפיה אין מלֹא תִרְצַח עד לֹא תַחְמֹד אלא פסוק אחד, שאין לנו פסוק שיהא בו פחות משלש תבות. ולפיכך נקרא פסוק זה בנגינה המחברת, ולעומת זאת מחלקים את הפרשה מאָנֹכִי עד לֹא תִשָּׂא לכמה פסוקים, וכן הדיבור זָכוֹר עד כַּבֵּד נחלק לכמה פסוקים, ולפיכך נקראים בנגינה המפסקת: ובשבועות נוהגים לקרוא בציבור לפי הטעם העליון, המפסיק בין כל דיבור ודיבור, לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות, ועל כן עושים מכל דיבור פסוק בפני עצמו. ודיבור שיש בו כמה פסוקים, מחברים אותם ועושים אותם פסוק אחד, כדי שיהא כל דיבור נשמע לעצמו, שכך שמענום מסיני.
יג. המפטיר קורא בסדר פינחס וביום הבכורים, ומפטירין בנביא ביחזקאל במעשה מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני ברבוא רבבות אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום.
יד. לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכהן לעלות לתורה, ולפני שברך, אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם, ולעם ישראל שקבלו התורה, ורב הטוב שצפון להם ממנה לעתיד לבוא, כמוזכר למעלה:
טו. ויש נוהגין לומר בסוף, אחר חזרת התפילה 'אזהרות' העשויות על מנין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
טז. קוראים במגילת רות בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמד שלא נִתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני כמו שהיה לרות כשנתגיְרה. ולפי שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיָנו'. ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו, או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה:
יז. אחר הצהרים מתכנסים בבית הכנסת ואומרים תהלים בציבור (ובחו"ל עושים כך ביום השני), לפי שעצרת הוא יום פטירתו של דוד המלך:
יח. נוהגים בהרבה מקומות לאכול בשבועות מאכלי חלב, וטעמים הרבה נאמרו על מנהג זה. ומנהג אבותינו תורה היא, ואין לעבור על מנהג זה וצריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח באכילת דבר מה והדחה בשתית דבר מה ושטיפת ידיו , וכדאי להפסיק בברכת המזון (ובשל"ה כתב גם להמתין שעה אמנם במ"ב ופמ"ג לא הצריכו המתנה) ואחר כך יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן לבשר.
יט. וטעם נמנהג ברמ"א (סי' תצד סעי' ג) כתב "ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשיליןשלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים". וכוונתו שצכיון שצריך לפנות מעל השולחן הלחם שאוכלים עם חלבי כדי לאכול בשרי ממילא צריך להביא לחם אחר לאכול עם הבשר ובזה מתקיים זיכרון לשתי הלחם. ולפי טעם זה עיקר מנהג זמן אכילת מאכלי חלב הוא ביום כמו שתי הלחם שמקריבים ביום
כ. טעם נוסף שהוזכר בפוסקים (מובא במשנה ברורה שם ס"ק יב) כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה. וגם לפי טעם זה עיקר הזמן הוא ביום שהוא אחרי זמן קבלת התורה
כא. אמנם ישנו טעם נוסף שהוזכר בפוסקים (מובא שם ס"ק יג) מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב כמש"כ דבש וחלב תחת לשונך וגו' ומטעם זה נהגובקצת מקומות לאכול דבש וחלב ולפי טעם זה שייך מנהג מאכלי חלב אף בלילה. ויש שכתבו סמך למנהג לאכול בליל שבועות מכיון שיש לעשות סעודה לגמרה של מצווה ובליל שבועות אנו מסיימים את מצות העומר וכדי שיהיה ניכר שאוכל סעודה לשם כך ולא רק משום שמחת יו"ט משנים ואכלים מאכלי חלב אמנם בפוסקים כתבו שאין לנהוג כן מכיון שמצוה לאכול בשר בליל יו"ט כמבואר לעיל
כב. ומנהג רוב ישראל לקדש ולאכול סעודה חלבית בבוקר ולאחר מכן בצהרים לאכול סעודה בשרית ויש שנהגו להתחיל הסעודה במאכלי חלב ולאחר מכן לאכול מאכלי בשר והעושים כן צריכים להקפיד לפנות את השולחן מכל פירורי החלב ולאכול ולשתות משהו קודם שיאכלו מאכלי בשר ויש שהחמירו כדעת הפמ"ג גם לברך ברכה אחרונה ביניהם
כג. רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על שם: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד) האמור על מי שזוכה לתורה:
כד. הנעורים בלילה זה ומיחדים בו כל שיחם ושיגם ומחשבותיהם לשמים, אשרי חלקם. והמטהרים עצמם בטהרה גמורה זוכים על ידי תיקון זה לגילוי שכינה, וכאותו מעשה שמביא השל"ה ב'מסכת שבועות' שנגלתה שכינה על החבריא הקדושה, מרן ה'בית יוסף' וחבורתו בשבתם יחד בלילה זה ועסקו ב'תיקוני כלה ותכשיטיה', ושכינה אמרה להם: אשריכם ואשרי חלקכם! וכו': ובזוהר נאמר שרבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה (כנסת ישראל) מתיחדת בבעלה (התורה). שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה - לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אִתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיון שנכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם!:
כה.
[1] אבע"ז
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רש"י
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] ת"י
[9] רש"י
[10] ספורנו
[11] ת"א ת"י
[12] חזקוני
[13] ספורנו
[14] אבע"ז
[15] ספורנו
[16] חזקוני
[17] רש"י
[18] רש"י
[19] רש"י
[20] אבע"ז
[21] רשב"ם
[22] ספורנו
[23] אבע"ז
[24] חזקוני
[25] רש"י
[26] העמק דבר
[27] רש"י
[28] חזקוני
[29] רש"י
[30] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה