מקרא
במדבר פרק ו
(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא, וכאן צוה לדורות לאהרן ולבניו ופירש הברכה שיברכו אותם[1] והיא מצות עשה, כדאמרינן "כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בעשה" אָמוֹר לָהֶם מלמד שהחזן צריך לומר להם אמרו ואין עובר בעשה עד שיאמר לו והוא אינו רוצה[2]: ס
(כד) יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק יברך השם אותך בבנים, בגוף, בחכמה, ובאורך ימים, ובגדולה. ובצאתך, ובבואך, ובעיר ובשדה, ובטנאך, ובמשארתך, ובשמחה, שיהא לבך שמח בחלקך וְיִשְׁמְרֶךָ שישמור אותך מכל רע[3] הברכה תוספת וריבוי טובה ועם הברכה שמירה מה שאי אפשר כן למלך בשר ודם שיש כח בידו להעשיר את האדם אבל אין בו כח שיהא נשמר בידו[4]: ס
(כה) יָאֵר יְקֹוָק פָּנָיו אֵלֶיךָ כלומר שהכל יראו שעליך זורח ה' ולא שזהו הצלחת המזל. ומשמעות פניו. היינו השגחתו כעין לשון ופניתי אליכם. ויש שהוא מושגח מהקב"ה אבל אינו ניכר שאך השגחת ה' עליו. וא"כ ההשגחה שלא באורה. אבל כאשר הכל מכירים שהשגחת ה' היא מצלחתו נקרא יאר ה' פניו אליך. יהיה פניו אליך בהארה וִיחֻנֶּךָּ ויתן לך בקשתך[5] שקבלת התפלה ובקשה מיקרי חן וחסד[6]: ס
(כו) אם סובבו מעשים עד שהבדילו עונותיכם ביניכם ובין אלהיכם יִשָּׂא יְקֹוָק פָּנָיו אֵלֶיךָ הפך אעלים עיני מכם כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נשואות אליך[7] וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם אחר כל הברכות. מברכים בכלי המחזיק אותם. שבלי שלום אין נחת בשום ברכה[8]: ס
(כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם כאשר יזכירו את שמי עליהם אני אברכם לכולם, כהנים לוים ישראלים שהרי השם בכל פסוק ופסוק מהשלושה[9]: ס
במדבר פרק ז
(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה כי ביום הראשון של המלואים קרא אליו מאהל מועד, ודבר אליו כל הפרשיות שמתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני, שהם בדיני הקרבנות, וביום השמיני דבר לו כל הפרשיות שמתחלת זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא, ב), שהם בדיני אסור והיתר, ויש בכולן ענין הקרבנות, ונמשכו העניינים עד המקום הזה כסדר, וכשהשלים המצות שנצטוה משה לאמר לישראל, ויש בכולן עבודה וקרבנות ומשמרת אוהל מועד ועבודתו, חזר אחרי כן להגיד נדבת העם והנשיאים בקרבנם, שהיו מיום השמיני עד י"ט לחדש[10] לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן אחר ברכת כהנים כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם החלה חנוכת המזבח וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בשמן המשחה וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ בהזאת הדם בשבעת ימי המילואים וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:
(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים שעמדו על משה ועד אהרן כשמנו את ישראל שנאמר ואתכם יהיו וגו'[11]:
(ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם בעבור היות העגלות לצורך הקרבנות יקראו קרבן לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת חשבו הנשיאים, שלא יתכן שישאו הלוים על כתף קרשי המשכן והאדנים שהם כבדות מאד והביאו מעצמן עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות[12] צָב הוא מין ממיני השורים[13] המושכין את העגלות גדולות כבידות, שהולכים לאט מפני כובדם, כמו הצב השורץ שאין דרכו לרוץ[14] וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל מכל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ה) קַח מֵאִתָּם כי חשב משה שיהיה כל משא הלויים בכתף, כמו הענין במשא בני קהת[15] וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:
(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:
(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם לפי שעבודתם קלה היריעות והמסכים והקלעים ויתדות ומיתרי הקלעים[16]:
(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם שעבודתם כבדה הקרשים והבריחים והאדנים והעמודים ויתדות ומיתרי עמודי הקלעים[17] בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ משא דבר הקדושה הארון והשלחן וכו' עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:
(י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ כלומר הקדישו את קרבנות חנוכת במזבח וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ אחר שהקדישו הקרבן הגישוהו לפני המזבח וכל אחד מהם הקריב כל מיני הקרבנות והם - עולה ומנחה חטאת ושלמים וקטורת - לחנך המזבח ומשרתיו בכל מיני הקרבנות, חוץ מן האשם כי החטאת והאשם תורה אחת להם. וסיפר קרבן כל אחד מהם לבדו, להורות שכל אחד מהם כיוון לכפר על פרטי חטאים שידע בשבטו, וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם לפני ה'. וסמך ונצב עליהם בעד שבטו, כענין המעמדות בקרבנות צבור[18]:
(יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם כדי לחלוק כבוד לנשיאים, שיהא לכל אחד יומו[19] יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה[20]: ס
(יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה לא נקרא כאן נשיא כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון וכל האחרים נקראו נשיאים לפי שהשפילו עצמם והקריבו אחריו[21]:
(יג) וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק כמו קערה רק שדפנותיה דקים יותר[22] אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים גדיים[24] חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: פ
(יח) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר:
(יט) הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(כ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(כא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(כב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(כג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: פ
(כד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן:
(כה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(כו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(כז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(כח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(כט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: פ
(ל) בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:
(לא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(לב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(לג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(לד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(לה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: פ
(לו) בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי:
(לז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(לח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(לט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(מ) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(מא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: פ
נביא
מלכים ב פרק יז
(א) בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים:
(ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו אמרו רבותינו ז"ל (גיטין פח א): שבטל השומרים שהושיב ירבעם לבל יעלו לירושלים ברגלים ובט"ו באב ביטל אותם לפיכך היו ישראל עושין יו"ט בט"ו באב:
(ג) עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה כי תחלה היה עבד לתגלת פלסר מלך אשור, וכשמת מלך בפני עצמו ועלה עליו שלמנסר ויהי לו עבד וישב לו מנחה שלא נתן כל ימי מרידתו השיב בעד שנים שעברו:
(ד) וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר נודע למלך אשור כי הושע רוצה שוב למרוד בו אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה הושע מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּרכאשר נודע לו, היה הושע עמו, ועצרו מללכת לארצו וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא:
(ה) וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים:
(ו) בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל הגלה אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר העומדות על נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי: פ
(ז) וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כלומר הגלות הזה היתה על שחטאו בני ישראל, כי עד לא מלך הושע היו קצת אנוסים, כי המלכים החטיאום ולא הניחום לעלות לירושלים, אבל הושע בטל השומרים ונתן הברירה, ועם כל זאת לא עלו לירושלים ועבדו עגלי הזהב, אם כן החטא להם יחשב:
(ח) וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ:
(ט) וַיְחַפְּאוּ אמרו בסתר על ה' דברים שאינם ראוים לאומרן בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם כי כחשו בידיעתו והשגחתו, וכמו שנאמר (יחזקאל ח יב): כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים כלומר מגדל בו עומדים השומרים עַד עִיר מִבְצָר:
(י) וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:
(יא) וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה יְקֹוָק מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת יְקֹוָק:
(יב) וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
(יג) וַיָּעַד יְקֹוָק התרה בהם בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נביאו נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לתוספת ביאור אמר 'כל חוזה', כי שם נביא משותף הוא גם לנביאי הבעל, מה שאין כן כן חוזה, כי הוא בלתי לה' לבדו לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים:
(יד) וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם מאלה שעבדו עבודה זרה בעגל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:
(טו) וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם:
כתובים
משלי פרק טז
(א) לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב (כשאדם בא לדבר לפני מלך) בהתחלה עורך את הדברים בליבו וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן והשם גורם לו להוציא את הדברים בצורה טובה או לא: (ב) כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיוכל אדם חושב שדרכיו נקיים וְתֹכֵן רוּחוֹת ה' והשם סופר ובודק את רצון האדם האם אין לו פניות אחרות במעשיו: (ג) גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ סבב את מעשיך אל דרך ה' וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ ויתבססו מחשבותיך (שאם תפנה רק לדרך השם תדע באיזה דרך ללכת): (ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ כל מעשי ה' למען כבודו וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה וגם הרשע זה לכבודו שכשהשם יתן לו ענש כולם יראו את גדולת ה': (ה) תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב ה' מתעב את בעלי הגאוה יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה הענש ינתן מיד ה' ליד הגאותנים ולא יהיה נקי מהענש: (ו) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן מי שעושה חסד ולומד תורה שהיא אמת יכפרו לו על עוונותיו וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע על ידי יראת השם לא יהיה חטאים: (ז) בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ כשהשם מרוצה מדרכי האדם גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ אפילו אויביו משלימים איתו (כמו יצר הרע): (ח) טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה טוב שיהיה לאדם קצת תבואה ביושר מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט מהרבה תבואות בגזל: (ט) לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ האדם צריך לחשב את הדרך הישרה וַה' יָכִין צַעֲדוֹ וה' יכין פסיעותיו שלא יכשל: (י) קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ (כולם רוצים למצוא חן בעיני המלך ומגלים לו את הסודות) ולכן זה נראה כאילו הוא קוסם שיודע הכלבְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו ולכן לא ימעל (יטעה) במשפט (שיודע הכל): (יא) פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' מעשי השם במשפט ישרים כמו הפלס והמאזניים מַעֲשֵֹהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס מעשיו ישרים כמו כל סוגי המשקלות ואפילו מעשה קטן בצדק כמו המשקולת הקטנה ביותר: (יב) תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע המלך מואס ברשע שהעם עושים כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא כי כשהעם נוהג בצדק מתבסס כסא מלכותו: (יג) רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק המלך רוצה דיבורי אמת וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב והמדברים ביושר אוהב: (יד) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת כשהמלך כועס מיד נשלחים שלוחים להמית וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה אבל איש חכם יודע לפייס את המלך ולנקות החטא: (טו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים כשהמלך פניו מאירות בשמחה נותן חיים לעמו וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ ושהמלך רוצה בעמו טוב להם כמו הענן שמביא את הגשם האחרון שהוא טוב מאד:
משנת ההלכה
זכירת מעמד הר סיני
א. נאמר בפרשת ואתחנן[25] "השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב". ונתחייבנו בזה לזכור את מעמד מתן תורה בהר סיני, יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים. ונאסר עלינו לשכחו ולהסיר אותו מדעתנו[26]
ב. ענין האיסור הוא שיזהר וישמר וישמור את עצמו מאד מאד לזכור מאין באו אלינו המצוות, ולהודיע את כל הדברים אשר ראו עינינו ושמעו אזנינו במעמד הנכבד ההוא לבניו ולבני בניו מדור לדור לכל הדורות עד עולם[27].
ג. וצריך לזכור וחזק לעצמו שבמעמד הר סיני עלו כלל ישראל למדריגת נבואה ושמעו מפי ה' את דברי התורה וראו איך שהקב"ה מדבר עם משה.
ד. טעם המצוה –שהקב"ה עשה את המעמד ההוא כדי שילמדו ליראה אותו כל הימים וילמדו כך את בניהם לדורות עולם[28]. שהרי אם דברי תורה לא היו נאמרים לנו מפי הקב"ה במעמד כזה, אלא היו נאמרים לנו מפי נביא בלבד[29], אף אם היתה מתאמתת אצלנו נבואתו באותות ובמופתים, יכול היה לקום בקרבנו נביא או חולם חלום אחר שהיה עושה לנו אות או מופת והיה מצווה אותנו לעשות ההיפך מרצון התורה, והיה מכניס ספק בלבנו על דברי התורה. ורק כיון שהתורה נאמרה לאזנינו מפי הגבורה, ועינינו ראו שהיא שניתנה לנו מפי הגבורה, בלי אמצעי, לכן אנו יכולים להכחיש את כל החולק והמסתפק בדבר, שלא יועיל לו אות ומופת, כיון שאנחנו יודעים ועדים שהוא משקר[30].
ה. יש שנקטו שיש במצוה זו גם מצות עשה להודיע לכל זרענו מדור לדור, מה שהיה במעמד הר סיני[31]. וי"א שעצם מצוות זכירת מעמד הר סיני היא מצות עשה[32].
ו. רוב מוני המצוות לא מנו את המצוה הזו במנין המצוות[33], ופירשו שסוברים שהיא מצוה שכוללת כל התורה כולה, דהיינו שנצוונו בזה שנלך בדרכי התורה ונקיים מצוותיה[34]. וי"א שלא מנו זכירת מעמד סיני במנין המצוות לפי שסוברים שאפשר לקיים את המצוה הזו בזכירה בלב[35].
ז. כתב המג"א[36] בשם האר"י[37] שכשאומר בברכות קריאת שמע "ובנו בחרת" יזכור את מתן תורה[38].
[1] רמב"ן
[2] חזקוני
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רבינו בחיי
[5] אבע"ז
[6] העמק דבר
[7] אבע"ז
[8] העמק דבר
[9] רבינו בחיי
[10] רמב"ן
[11] פי' הריב"א
[13] רבינו בחיי
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] ספורנו
[16] חזקוני
[17] חזקוני
[18] ספורנו
[20] רמב"ן
[21] חזקוני
[22] חזקוני
[23] ת"א
[24] ת"א
[27] רמב"ן עה"ת שם. עוד כתב הרמב"ן [בהוספות למצוות לא תעשה] לגבי מה שלמדו בקידושין (ל ע"א) מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" –שצריך האדם ללמוד תורה עם בני בניו, אין הכוונה ללימוד התורה לבני בנים, אלא ללימוד אמונת התורה [דהיינו לימוד המעמד הר סיני -עי' מגילת אסתר שם בד' רמב"ן] שנחשב כלימוד בתורה, וזו מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה למראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם.
[28] עי"ש שכתב קודם שהזכיר הדברות שנאמרו שם הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירו מלבנו לעולם - רמב"ן עה"ת שם.
[31] ונלמד מהנאמר שם "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב", -כך כתוב בדברי הרמב"ן עה"ת שם בפרשת כי תצא וז"ל "וציוה במצות עשה שנודיע לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראייה ובשמיעה". [אבל בהוספותיו שם הזכיר רק מצות לא תעשה ולא הזכיר את מצוות העשה להודיע לבנינו].
[32] מג"א סי' ס ס"ק ב בשם כוונות וכתבים, ועי"ש בשו"ע הרב שם, שהיא מצות עשה מן התורה, וכתב שהמקור לכך הוא מהשגות הרמב"ן בספר המצוות, אבל בהוספות למצוות עשה מצוה ז לא הזכיר זכירה זו, ונראה שר"ל בהוספות למצוות לא תעשה ב.
[34] מגילת אסתר להוספות רמב"ן שם, וכתב עוד שלדעתם מה שנאמר בקידושין שהפסוק "והודעתם לבניך וגו'" מצוה על לימוד עם בני הבנים, הכוונה על לימוד התורה לבני בנים, וכן פרש"י בקדושין שם שמדובר שם לגבי לימוד תורה.
[35] קרן אורה ברכות בסוגיית הרהור כדיבור עי"ש שכתב שהתלמוד בבלי הסובר שהרהור כדיבור חולק בזה על התורת כהנים. ועיין כעי"ז בעי' ערוך השלחן סי' ס' שכתב שבמתן תורה לא כתוב כלל לשון זכירה אלא "פן תשכח וגו'", והיא חובה לקיים את המצווה ע"י זכירתה בלב, ואנו מקיימים את הזכירה הזו בכל עת בקיום התורה והמצות, [והערוך השולחן לא הביא הרמב"ן ומגילת אסתר הנ"ל].
[38] ופירש שם המג"א שלא תיקנו לזכירה זו קריאה מיוחדת בשבת כשם שתיקנו לזכירת מעשה עמלק, מפני שיש לנו את חג העצרת [חג השבועות] שבו אנו זוכרים את מעמד הר סיני. ועי' ערוך השלחן שם שכתב שבמתן תורה לא כתוב כלל לשון זכירה אלא "פן תשכח וגו'", והיא חובה לקיים את המצווה ע"י זכירתה בלב, ואנו מקיימים את הזכירה הזו בכל עת בקיום התורה והמצות, [והערוך השולחן לא הביא הרמב"ן ומגילת אסתר הנ"ל].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה