פרשת שלח יום א'

מקרא

במדבר פרק יג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) שְׁלַח לְךָ[1] אֲנָשִׁים שידעו הדרכים ומבוא הערים, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחילה ומאיזה צד יהיה נוח להם לכבוש את הארץ[2] וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ אלה שנים עשר אנשים תקח מאותם שבישראל שנשא אותם לבם ללכת שתכוין את העם מי האיש שירצה ללכת לרגל את הארץ. ומאותם שיאמרו ללכת תקח ותבחר מהם שנים עשר ולפי שהאנשים גבורים שאינם יראים ורך לבב ראוים ללכת בארץ נכריה וגם להתחזק ולקחת מפרי הארץ לכך הוצרך להכריז ולא נקבם הקב"ה בשמות כשם שעשה לנשיאים שמנו את ישראל ובנשיאים שהנחיל את ישראל את הארץ באלה מסעי. שאותם היו נקובי שמות[3] כֹּל נָשִׂיא בָהֶם ישלח איש אחד משבטו[4]:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי, ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה[5] עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים ידועים וגבורים, כמו וחזקת והיית לאיש (מ"א ב, ב)[6] רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם מנה הכתוב השבטים לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא כתולדותם אלא לפי מעלת השלוחים יש בהם גדול מחברו בחכמה ובכבוד, והקדים הנכבד הקודם במעלה[7] וי"א שהזכירם לפי זקנתם מפני שהיו אז שוים במעלה, בפרט בענין השליחות[8] לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר:

(ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי:

(ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוא כלב בן חצרון ונקרא שמו יפונה על שפנה מעצת מרגלים[9]:

(ז) לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף:

(ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:

(ט) לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא:

(י) לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי:

(יא) לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי:

(יב) לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי:

(יג) לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל:

(יד) לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי:

(טו) לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי:

(טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו כמו שעשה הקב"ה לאברהם ולשרה וליעקב, ששינה שמם לעילויא, אבל יצחק מתחילה נקרא על פיו של הקב"ה וכן פרעה להבדיל ליוסף - "צפנת פענח"[10]:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב הגם שנודע ששם המקום היותר קשה לכבוש כי עמלק יושב בארץ הנגב ואם היו הולכים לרגל את ערות הארץ היה להם לכנס במקום אחר ולבקש איזה מקום שקל יותר לכנס משם אל הארץ, וכן אמר להם[11] וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר הר האמורי[12] וההר היה ג"כ המקום היותר קשה לכבוש כמ"ש בספר יהושע[13]:

(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא אם היא בתחלתה באיזור שאינו מיושב כל כך ארץ מיוערת או חלקה או ארץ ביצות כי לפי מה שתראו את הארץ תכינו כלי מלחמה לסתת את היערים ולהכין הליכת חיילותיכם כי בטוחים היו שה' יתן להם את ארץ כנען אך לא בלא טורח כי אם בענין עריכת המלחמה וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב כל זה להודיע באיזה ענין יערכו אתם מלחמה[14]:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ כלומר בחלק הארץ שהוא עיקר המקום המיושב הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה אם מלאה תבואות הרבה וימצאו בה כל טוב למלחמותם ולא יצטרכו להקדים להם צדה כל כך לעת מלחמה מקודם וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים כל זה לדעת אם צריכים לעשות דייק וסוללות לכבוש את הערים[15]:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה בפירות שמינים[16] הִוא אִם רָזָה להודיע לישראל שימצאוה זבת חלב ודבש כמו שהבטיחם הקב"ה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש שנשתבחה בהם[17]וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם שלא יפחדו בלקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים[18] מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים היו צריכים חזוק לפי שהימים ימי ביכורי ענבים והשומרים מצויים שם[19]:

(כא) וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת באלכסון מרוח דרומית מזרחית עד קרן מערבי צפוני:

(כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא כלב לבדו ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם וכן הוא אומר (דברים א) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה וכתיב (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון[20] עַד חֶבְרוֹן היא קרית ארבע, הוא האדם הגדול שבענקים, והיה שמו ארבע, ובנאה, ועל כן נקראת על שמו, וזה שנאמר (יהושע יד, טו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים, וזה האיש הוליד בן וקרא שמו ענק, ועל שמו נקראו ענקים וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה שבנה אותה ארבע לבנו ענק שבע שנים לִפְנֵי הבנות צֹעַן מִצְרָיִם שהיא קדמונית, להגיד הפלגת חיי האנשים האלה כי כאשר היו מופלגין בקומתן כן היו ימיהן ארוכין מכל האדם, כי לאביהם נבנתה חברון לפני צוען מצרים, שנתקפלו בה כמה דורות[21] והכתוב בא להכחיש המרגלים שעתידים לומר ארץ אוכלת יושביה היא[22]:

(כג) וַיָּבֹאוּ באו בחזרתם עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ את הזמורה שעליה האשכול בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם כלומר בשני מוטות וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:

(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מכיון שהיה דבר פלא בעיני הכנענים שיכרתו בני ישראל אשכול כזה שהרי היו בארץ עוד אשכולות גדולים כמוהו או יותר ממנו ועל תמיהתם זו קראו המקום נחל אשכול:

(כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם שהתחילו בכ"ט בסיון שנשתלחו המרגלים וכלו בח' באב לערב ותמוז באותה שנה מלא היה[23]:

נביא

מלכים ב פרק כ

(טז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר יְקֹוָק:

(יז) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא יהיה נשא ונלקח כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר מכל אשר בביתך אָמַר יְקֹוָק:

(יח) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ הם דניאל חנניה מישאל ועזריה אֲשֶׁר תּוֹלִיד יקח יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים שרים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל:

(יט) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ טוב הדבר בעיני, ופירש דבריו ואמר, הלוא אם יהיה שלום בימי, וה' יאמת לי הבטחתו זו, אינני חושש במה שיהיה אחרי מותי וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי:

(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה מוצא מי גיחון שהיתה מחוץ לעיר, הביא העירה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:

(כא) וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבוֹתָיו וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ

מלכים ב פרק כא

(א) בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ:

(ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ג) וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל שהיה מיוחד לשמש וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה שהיה מיוחד לירח כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם:

(ד) וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית יְקֹוָק חוץ ממזבח המיוחד ע"פ התורה וזה בנה להקריב לה' לומר שגם בעבודת ה' יש עבודות נפרדות, וזה כפירה באחדות ה' אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי הוא טעם למעשהו שיען שירושלים נבחרה לשכינת ה' והנהגתו, בא בכפירתו לשום לו שותפים ועוזרים לו בהנהגה החיצונה המרומז בחצרות הבית נוסף על הנהגתו בפנים הבית:

(ה) וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק עזרת כהנים ועזרת ישראל:

(ו) וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ אח"כ התחיל תועבות הכנענים החמורים שהוא עבודת המולך וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיס:

(ז) וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת זה היה התועבה היותר גדולה שהעמיד פסל האשרה בתוך הבית, עד שהשוה את עבודת נכר לעבודת ה' אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם:

(ח) וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֲדָמָה גם זה מדברי ה' שאמר לדוד ולשלמה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה:

(ט) וְלֹא שָׁמֵעוּ ע"י שלא שמעו לדברי התורה עי"כ היה יכול מנשה להטעותם, שאם היו שומעים לתורת משה היו מורדים בו ולא היו מניחים אותו להעמיד צלם בהיכל שזה היה חטא הרבים לא חטא המלך לבדווַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע יותר מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 

כתובים

משלי פרק כ

(ט) מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי ומי יכול לומר (במשפט) נקיתי ליבי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי אני טהור מחטאים (הרי הכל נמצא לפני ה'): (י) אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה משקולת גדולה לקנות ומשקולת קטנה למכור וכן במידות קטנה וגדולה תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם השם מתעב ומתרחק משניהם גם במשקל וגם במידות (אפילו שאפשר לראות את המידה אם היא חסרה): (יא) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר האנשים מכירים ויודעים במעשי הנער אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ האם הנער נקי וישר במעשיו (וודאי שהשם יודע): (יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ראית האדם ושמיעת האדם (וכן ראית ושמיעת ה') ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם השם ברא את שניהם שישתמשו בהם לעבודתו: (יג) אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ אל תאהב לישון אולי תהיה עני פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם רק תפתח עיניך ותשבע לחם (שתעבוד יהיה לך הרבה אוכל): (יד) רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה כשאדם קונה חפץ אומר למוכר שזה רע כדי שיוריד במחיר וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל וכשהולך מהמוכר הוא משבח את החפץ שקנה: (טו) יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים (בשפתי דעת) יש זהב ופנינים יקרים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת וכלים יקרים, כך שווים שפתי דעת: (טז) לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר יקחו את בגדו מי שנהיה ערב לאדם זר וּבְעַדנָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ ומי שנהיה ערב לנכרי יקחו ממנו משכון (מֶהַלֹוֵה אסור להכנס לביתו לקחת אבל מהערב מותר): (יז) עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר ערב ומתוק לאיש, הלחם שגזל וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ ובסוף (ענשו) שימלאו את פיו באבנים קטנות: (יח) מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן אם אדם מתיעץ מחשבתו תקום ויצליח לעשות מה שרצה וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה ובחכמה עמוקה יצליח במלחמה: (יט) גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל עם אדם שמגלה סוד ומעביר דברים מאחד לשני וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב ועם אדם שמפתה בשפתיו אל תתחבר (כשיגלו סודך ויעבירו דבריך ויפתוך): (כ) מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ אדם שמקלל אביו ואמו יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ יכבה נרו בשחרות החושך (שיהיה לו הרבה צרות): (כא) נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה שדה שממהר לעבוד אותה כדי לגמור וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ ובסוף השדה לא תתברך (בגלל שמהר לא עשה טוב את העבודה) וכן בתורה: (כב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע אל תגיד אני אשלם רע למי שעשה לי רע (אלא)קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ אלא תקוה ותבטח בה' והשם יושיע אותך ממנו: (כג) תּוֹעֲבַת ה' אֶבֶן וָאָבֶן השם מתעב ומתרחק מאדם שמרמה במשקל גדול וקטן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב ומי שמרמה לא טוב לו בעולם הזה (שיפסיד): (כד) מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר השם גורם לאדם לאיזה מקום ילך וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ ואדם לא יודע להיכן הולך (אלא ה' מוליכו): 

משנת ההלכה

הלכות איסורי לשון הרע

כלל א

       א.       אסור לספר בגנות חברו אפילו אם הסיפור אמת. גם אם אינו מדבר מתוך שנאה ואינו מתכוין לגנותו רק מספר דרך שחוק ודרך קלות ראש, אף על פי כן כיון ש דברי גנאי הוא, אסור מן התורה.

        ב.        וככל שיתרבו השומעים, יתרבה עון המספר, מפני שחברו מתגנה יותר על ידי זה, מכיון שנתפרסם גנותו בפני כמה אנשים, ועל ידי זה מכשיל כמה אנשים באסור שמיעת לשון הרע וזה נקרא בפי חז"ל בכל מקום לשון הרע

         ג.         גם אם בתוך הגנות, שגנה את חברו, גנה את עצמו אף על פי כן הוא בכלל לשון הרע ואם יש בספור שלו תערובות של שקר ועבור זה נתגנה חברו יותר הוא בכלל מוציא שם רע ועונו גדול הרבה יותר.

        ד.        אסור זה של לשון הרע הוא בין אם הוא מספר עליו בפיו ממש, או שהוא כותב עליו דבר זה במכתבו, וגם אין בו חלוק בין אם הוא מספר עליו לשון הרע בפרוש ובין אם הוא מספר עליו הלשון הרע בדרך רמז.

       ה.       כל זה, אפלו אם רק במקרה ספר גנות חברו, אבל אם, חס ושלום, הרגל בעון זה בתמידות, כמו אלו שרגילין תמיד לישב ולספר, כך וכך מעשה פלוני, כך וכך עשו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, והוא דברים של גנות, אנשים כאלו הם נקראין בפי חז"ל בשם בעלי לשון הרע וענשן הרבה יותר גדול, אחרי שבשאט נפשם וזדון לבם עוברין על תורת ה', ונעשה זה אצלם כהפקר, ועליהם נאמר בקבלה, "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדלות" (תהלים י"ב ד').

         ו.         אמרו חז"ל, על שלש עברות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא, ואלו הן, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע נגד כלן. והביאו חז"ל על זה ראיה מן הכתובים, ופרשו הראשונים, שהכונה על אלו שהרגלו בעון זה בתמידות, ואין מקבלים על עצמם להשמר ממנו, מפני שנעשה הדבר אצלם כהתר.

         ז.         אין חלוק באסור הספור, בין אם ספר מעצמו ברצונו. ובין אם הפצירו בו שיספר. ואפילו אביו או רבו, שמחויב בכבודם ובמוראם, בקשו ממנו שיספר להם על פלוני דבר מסוים והוא יודע, שבתוך הספור יוכרח לבוא לידי לשון הרע או אפלו רק לאבק של לשון הרע, אסור לו לשמע להם.

       ח.       אפילו אם הוא רואה, שאם הוא ירגיל עצמו במדה הזאת, שלא לספר לעולם בגנותו של ישראל, וכדומה מדבורים האסורים, יסבב לו הפסד גדול בעניןפרנסתו^[24], כגון, שהוא תחת רשות אחרים, והם אנשים שאין בהם ריח תורה, וידוע הוא, שבעונותינו הרבים, אנשים כאלו הם פרוצים מאד בזההעון החמור, עד שאם יראו את מי, שאין פיו פתוח כל כך כמותם, יחזיקו אותו לשוטה ופתי, ועל ידי זה יסלקוהו ממשמרתו ולא יהיה לו במה לפרנס את בני ביתו, אף על פי כן אסור ככל שאר לאוין, שמחיב לתן כל אשר לו ולא לעבר עליהן, כמבאר ביורה דעה (בסימן קנ"ז סעיף א' בהגה"ה).

        ט.       ולכן הלכה למעשה אדם שמעסיקו מבקש ממנו פרטים על חבריו לעבודה, או שמעסיקו רוצה לשמוע פרטים על מועמד חדש לעבודה, אם על ידי כן צריך לספר איזה גנאי עליהם אסור לו לספר גם אם על ידי כך יאבד את משרתו.

         י.         וכן אסור לעסוק בעבודה שתכליתה סיפור או איסוף מידע שיש בו גנאי על חבירו, אמנם ישנם אופנים במקום בו יש תועלת ברורה על ידי כך  שהדבר מותר, לדוגמא: במקום שאם לא יספר עלול מעסיקו להינזק, אמנם דבר זה כפוף הוא לתנאי תועלת, ואין לספר אלא אם כן יודע את כל פרטי ההלכה.

---

[1] בראשונים האריכו מדוע כתוב שלח לך והרמב"ן כתב "והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו'. אבל היה הענין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען ינצלו".

[2] רבינו בחיי

[3] רשב"ם

[4] חזקוני

[5] רמב"ן

[6] אבע"ז

[7] רמב"ן

[8] ספורנו

[9] חזקוני

[10] רשב"ם פי' ר' יוסף בכור שור

[11] מלבי"ם

[12] העמק דבר

[13] מלבי"ם

[14] רשב"ם

[15] רשב"ם

[16] ת"י

[17] ספורנו

[18] רמב"ן

[19] חזקוני

[20] רש"י ורוב הפרשנים, שזהו פשוטו של מקרא

[21] רמב"ן

[22] חזקוני

[23] חזקוני

[24] ומזה נוכל לידע, דכל שכן אם נוגע לו רק בכבוד בעלמא, כגון, שיושב בין חבורת אנשים, ואין לו עצה איך להשמט מהם, והם מדברים בדברים האסורים על פי דין, וכשיהיה יושב ודומם ולא יסיע עמם בספוריהם כלל, יחשב בעיניהם כמשתגע, בודאי דאסור. ועל זה וכיוצא בזה אמרו חז"ל, מוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום, ויזרז עצמו בשעת מעשה בכל כחותיו לעמד על נפשו ויהיה נכון לבו בטוח, כי שכרו יהיה עבור זה מה' יתברך עד אין קץ, כמאמר חז"ל, לפום צערא אגרא (כפי הצער - השכר). ואיתא (וכתוב) באבות דרבי נתן, כי פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער, (ובאורו, כי דבר מצוה או לפרש מדבר אסור שבא לו על ידי צער, שכרו מאה פעמים יותר ממצוה אחרת כמותה, שבא לו שלא בצער). ועל עת כזה בודאי שיך מאמר חז"ל במדרש, כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכול לשער.