מקרא
במדבר פרק ד
(ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ שנותנים בהם את השמן והפתילות וְאֶת מַלְקָחֶיהָ כמין צבת שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ כמין כף קטנה שטוחה שפתוחה מלפניה[1] וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם:
(י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט כי אין לה בדים והוא כמו וישאוהו במוט[2]:
(יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:
(יב) וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת סכינים, קערות כוסות[3] אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ בתוך המשכן שהוא קדש והן כלי הקטרת שמשרתין בהם במזבח הפנימי[4] וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
(יג) וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ יטלו את הדשן כלומר האפר מעל המזבח החיצון מזבח הנחושת וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינה שורפתו שהיו כופין עליה פסכתר כלומר סיר (עירובין קד) של נחשת[5]:
(יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן שעשויה כמין מחבת שאין לה אלא שלש מחיצות אֶת הַמִּזְלָגֹת להפוך את הבשר שעל המזבח כדי שישרף מהר וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו:
(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ הארון והמזבח וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ המנורה וכלי הקודש בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן שגמרו לכסות את הארון והכלים[6] יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(טז) וּפְקֻדַּת י"א שפירושו שהיה ממונה על השמן וכו' למסור לבני קהת שישאו אותם וי"א שפקודת פי' שהוא עצמו היה נושא אותם ואף על פי שהיה משקל גדול[7] אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו: ס
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(יח) אַל תַּכְרִיתוּ צוה הקב"ה לאהרן ולבניו להזהיר הלוים בני קהת ולשמור אותן שלא יבואו לידי כרת[8] אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם ולכן אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שסיפרו ז"ל שקרה בתרומת הדשן[9]:
(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ ולא שיהיה כל הקודם זוכה, אבל ימתין כל אחד להיות מצווה ועושה:
(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון, רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו ויהיה "כבלע את הקדש", כאשר יוסר הבנין מעל הארון שהוא הקדש[10]: פ
סדר כיסוי כלי המשכן
על הארון כסו את הפרוכת, ועליו מכסה עור תחש ומלמעלה פרשו עליו בגד תכלת, והשולחן מכסין בבגד תכלת ועליו הכלים, ועליהם מכסים בבגד תולעת שני ועל בגד תולעת שני מכסין אותו בעור תחש, והמנורה מכסים אותה תחילה בבגד תכלת ועל התכלת עור תחש, ומזבח הזהב המיוחד לקטורת פורשין עליו בגד תכלת ועל הבגד עור תחש, ומזבח הנחושת שהוא מזבח העולה פורשים עליו בגד ארגמן שהוא אדום יותר מבגד שני כי שם זורקין הקרבנות, ועל הארגמן עור תחש. נמצאת למד שבכל הכלים בין שיהיה בהן תכלת או שני או ארגמן כולם מכוסין בעור תחש והוא המכסה העליון הנראה על כולן, חוץ מהארון שלא רצה הכתוב להעמידו במכסה עור תחש כשאר הכלים אלא שיהיה המכסה העליון תכלת כעצם השמים לטוהר[11]
סליק פרשת במדבר
נביא
מלכים ב פרק יד
(כג) בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה:
(כד) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:
(כה) הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל כי בימי אבותיו המלכים, לקחו מלכי עובדי גלולים את הגבול ההוא מישראל, וחזר הוא והשיב להם מִלְּבוֹא חֲמָת מן המקום שבאים בה לחמת עַד יָם הָעֲרָבָה הוא ים המלחכִּדְבַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר הנבואה ההיא לא הוזכרה במקרא, ורבותינו ז"ל אמרו (יבמות צא א): כמו שעל ידי יונה נהפך לנינוה מרעה לטובה, כך נהפך לישראל בימי ירבעם:
(כו) כִּי רָאָה יְקֹוָק אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד שלא היה זה ע"י שעשו תשובה רק שראה ה' שע"י ענים הם ממרים מאד, וכמתיאשים מכל תקוה מפליגים ברשעתם, וכיון שאינו מועיל בדרך העונשים וגם ראה שאם יניחם כך יאבדו כי וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב לא נשאר בידם העושר הכנוס בבית, ולא המקנה העזוב על פני השדה וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל:
(כז) וְלֹא דִבֶּר יְקֹוָק לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כלומר ולא היה אז רצון ה' לכלותם כי עדן לא נגזרה הגזרה בעת ההיא לכן וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ:
(כח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(כט) וַיִּשְׁכַּב יָרָבְעָם עִם אֲבֹתָיו עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ זְכַרְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
מלכים ב פרק טו
(א) בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ עֲזַרְיָה הוא עוזיהו, האמור בדברי הימים (ב כו א ג), ולמטה (פסוקים ל לב לד) בֶן אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה:
(ב) בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָהוּ מִירוּשָׁלִָם:
(ג) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו:
(ד) רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת:
(ה) וַיְנַגַּע יְקֹוָק אֶת הַמֶּלֶךְ בדברי הימים אומר למה נגעהו לפי שנכנס להיכל להקטיר קטרת ואסור לזר שאינו כהן להקטיר ודרשו כי למשה רמז בזה הדבר וזהו שאמר במחלוקת קרח כאשר דבר ה' ביד משה לו כשלקתה יד משה בצרעת רמז לו כי כל החולק על הכהונה ילקה בצרעת לפיכך לקה עוזיהו בצרעת וַיְהִי מְצֹרָע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית לפי שהיה צריך לישב בדד מחוץ למחנה והיתה נקראת בית המצורע בית החפשית לפי שהמצורע אין לו עסק עם בני אדם והוא מפני זה חפשי מהעסקים והמלאכות וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ בחיי אביו:
(ו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֲזַרְיָהוּ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(ז) וַיִּשְׁכַּב עֲזַרְיָה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
כתובים
רות פרק ב
(י) וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה שהרי אתה אינך מכיר אותי או את משפחתי ואולי מצאת בי מעשה טוב ולמה תקרבני כך:
(יא) וַיַּעַן בֹּעַז מה שמצאת חן בעני הוא שני דברים. האחד וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ שזה מראה על טוב ליבך כי בד"כ כלה שונאת את חמותה. והדבר השני הואוַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם שאזרת את האומץ והכח להתגייר:
(יב) יְשַׁלֵּם יְקֹוָק פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה על שני טובות אלו שהוזכרו לעיל מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו ועיקר השכר יהיה שתחסי תחת כנפיו:
(יג) וַתֹּאמֶר הלוואי ולהבא אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ שהרי איני חשובה כשאר שפחותיך:
(יד) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם תתקרבי ושבי למעלה בצד בועז וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ ומכאן שהחומץ יפה לימים שרביים וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים מלמטה וַיִּצְבָּט והוא הושיט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר עד ששבעה והותירה:
(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ תביישוה:
(טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ תשכחו בשבילה בכוונה מִן הַצְּבָתִים אלו העמרים הקטנים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ:
(יז) וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט הפרידה את הגרגירים מהקש והמוץ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים:
(יח) וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ:
(יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם שיש לך כ"כ הרבה וְאָנָה ואיפה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ בעל השדה שנשא ונתן לך פנים ללקט בשדהו וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז:
(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים שזן ומפרנס את החיים ונטפל גם בצרכי המתים והכוונה היא ליבום שהיה צריך ליבם את רות וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא כי יש עוד גואל חוץ ממנו:
(כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי:
(כב) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו ולא עם הנערים וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר שלא תבואי לידי חשד:
(כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים פרק זמן של ג' חודשים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
הגוזז, והמלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה, והמיסך, והעושה ב' בתי נירין, והאורג ב' חוטין, והפוצע ב' חוטין, והקושר, והמתיר
א. כל מה שאסור בשבת, אסור ביו"ט. (חיי אדם כלל פז סעי' א).
התופר והמתיר
ב. התופר והמתיר, כל מה שאסור בשבת, אסור ביו"ט. ומ"מ מותר לתפור[12] העופות שממלאין אותן בבשר וביצים וכיוצא בהן, אך צריך ליזהר שישים החוט במחט מעיו"ט, שגזרו חז"ל שמא קודם התפירה יחתוך[13] אותו כשיהיה ארוך לעשות אותו כדי מדתו[14], ונמצא מתקן כלי. ואם לא נתן מעי"ט, אסור ליתן החוט במחט ביו"ט. ואם שם החוט במחט מעיו"ט ונלקח ממנו החוט ביו"ט מותר ליתן החוט במחט ביום טוב (חיי אדם שם סעי' ב מ"ב תקג ס"ק טז)
ג. לאחר שתפר, מותר לחתוך[15] או לשרפו, ונהגו שלא לחתכו אלא לשרפו דוקא. (חיי אדם שם ומ"ב ס"ק יז יח)
ד. מותר לשרוף חוט שקושרים בו העוף כיון שאין בזה תקון כלי. (שו"ע שם סעי' ד ומ"ב ס"ק כב כג)
ה. מותר לכרוך אגוזים במטלית ולהכות עליה כדי לפצוח הרבה בבת אחת, ואין חוששים שמא תקרע[16], (שו"ע סי' תק"ח סעי' ב ומ"ב ס"ק ה):
הצד
ו. צידה אסורה ביו"ט[17], ולכן כל מה שאסור בשבת, אסור בי"ט. ומלבד איסור צידה, אפילו באלו שכבר ניצודו, עכ"פ כל בעלי חיים הם מוקצים, אם לא שהזמינם מאתמול.
ז. מכיון שאין צידה מצויה בימינו לא ארחיב בנושא.
ח. כל בעלי חיים שהם מוקצים, יש ליזהר שלא ליתן להם מזונות בסמוך להם, שמא יקח מהם. אבל ברחוק קצת, מותר כיון שבזה עושה היכר ויזכור שאסור לצודם (חיי אדם שם סעי' ז ומ"ב שם ס"ק ה)
ט. ובמקום הפסד התירו ליתן לפניהם מזונות כגון דבורים עושין להם פרנסה בשביל שלא יברחו. (ביאור הלכה שם ד"ה אסור בשם עבודת הקודש להרשב"א).
השוחט
י. השוחט, היא מלאכה המותרת ביו"ט לצורך אותו יום. אבל שאר דברים שאסורים משום נטילת נשמה, כמו שאסור בשבת, אסור ביו"ט. (חיי אדם כלל פט סעי' א).
יא. אע"ג שמן הדין מותר לשחוט בהמה בי"ט, מ"מ בימינו נוהגין שלא לשחוט,. אבל עופות, נוהגין לשחוט[18].
המפשיט
יב. המפשיט. השוחט בהמה מותר לאחר שחיטה להפשיט את עורה וכן השוחט עוף מותר לאחר השחיטה למרוט הנוצות שמכיון שכבר הותרו בשחיטה לאכול וא"א לאוכלה בלי מריטת הנוצות בעוף או הפשטת העור בבהמה מותר כמו שמותר לצלותה ולבשלה. (מ"ב סי' תצח ס"ק סו).
המולח והמעבד
יג. אין מולחין עורות, שהוא צורך עיבוד, וחייבין עליו. וכן אין מולחין החלבים[19], אפי' נשחטה בי"ט, דדבר שאינו אוכל גמור, שייך בו עיבוד.
יד. אע"ג שאין מלאכת עיבוד באוכלים מדאורייתא, מ"מ מדרבנן אסור. ולכן בשר שנשחט בערב יו"ט ונמלח והודח משום דם, אסור למלחו שנית בי"ט אם מטרתו לשמרו כדי שלא יתקלקל, ואפי' קודם אכילה[20]. אבל מותר למלוח בשר להוציא דמו אפילו נשחט מעי"ט והיה לו פנאי למולחו מעי"ט, מכיון שאם ימלח מעי"ט ויצטרך למלחו עוד הפעם שלא יסריח, אין מוטעם כ"כ ואם ישהו במלחו מעיו"ט עד יו"ט יפיג טעמו. (חיי אדם שם סעי' ב ומ"ב י' תק ס"ק כה).
טו. ומותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת אפילו שאינו צריך אלא אחת ודווקא במפולת יד אחת כגון שיש כאן שלש חתיכות יניחם זו אצל זו ויקח מלח מלא חפניו כדי שיעור מליחה של כל החתיכות וזורה עליהם בבת אחת[21]. (שו"ע סי תק סעי' ה ומ"ב ס"ק כא וס"ק כג).
טז. מיני דגים שעלולים להתקלקל כשיניחן זמן רב במלח, מותר למלחן בי"ט, אע"פ שקרען מעי"ט. אבל הדגים שהן משובחין כשמניחין במלח, אסור למלחן בי"ט כשהיה יכול למלחן מעי"ט דהוי כמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט ואין בכלל זה מה שנותנין מלח לתוך המחבת שמבשלין אותן בה דאין איסור במליחה אלא משום גזרת עיבוד או משום דטורח שלא לצורך יו"ט משא"כ בזה שנותן לתוך התבשיל. (מ"ב שם ס"ק כו).
יז. אע"פ שבשבת אסור למלוח הרבה חתיכות צנון ביחד, דהוי כעיבוד, אבל ביו"ט מותר, שא"א לעשותו מעי"ט. ויש מחמירין גם בזה, כיון שאפשר לטבול אחד אחד במלח ולאכול וטוב לחוש לדבריהם לכתחילה. (רמ"א סי' תק"י סעי' ז ומ"ב ס"ק כז).
הממחק
יח. הממחק העור, כלומר שמחליקו להסיר שערו וכיו"ב אסור לכ"ע, וכן למרוח רטיה כלומר למרוח משחה על תחבושת. וכל מה שאסור בשבת, אסור בי"ט. (חיי אדם כלל צב סי' א)
יט. אסור לחמם נר של שעוה או חלב לדבקו במנורה או בכותל, שמא ימרח כלומר שישפשפנו להחליקו ע"פ שטח הכותל והוא תולדה דממחק (מ"ב סי' תקי"ד ס"ק יח).
כ. מותר למרוח מרגרינה על תבנית אפיה כדי שלא ידבק המאפה בתבנית כיון שאינו מקפיד למרוח בשווה (שמירת שבת כהלכתה פי"א סעי' לד).
[1] רש"י
[2] אבע"ז
[3] חזקוני
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] רשב"ם
[7] רמב"ן
[8] רבינו בחיי
[9] ספורנו
[10] אבע"ז
[11] רבנו בחיי
[12] כיון שהוא מכשירין שא"א לעשות מבעוד יום שמותרים כמבואר בל"ת שכג (מ"ב תקג ס"ק טו ועיין בחיי אדם כאן שהקשה שלדעת הרמב"ם יהיה אסור)
[16] שאפילו אם תקרע לא איכפת לן כיון שאינו חייב אלא בקורע על מנת לתפור וגם הוא אינו פסיק רישא וגם אינו מתכוין (מ"ב שם ס"ק ו)
[18] ועיין שות יהודה יעלה למהר"י אסאד או"ח סי' קסד שהמנהג שלא לשחוט כלל בר"ה ואפילו עופות שמכיון שכולנו מבקשים רחמים ביום זה אין ראוי לשחוט ועיין בשו"ת שו"מ מהדורה ה סי' כד שבלבוב נהגו לשחוט כשחל ר"ה בימים חמישי שישי
[19] וכן אסור להניח מעליהם הבשר (בצורה שאינו נוגע בהם שהרי אם נוגע בהם יאסר הבשר משום שבולע ע"י המליחה את טעם החלב) למלחו כדי שיפול מן המלח על החלבים והטעם דחלבים מליחה מועטת סגי להו ואסור משום חששא דעיבוד (מ"ב ס"ק טז יז)
[20] שהרי אין דרך למלוח בשר בשעת בישולו, ואדרבה מדיחין אותו ממלחו בשעת הבישול, וא"כ מוכחא מילתא שמולח רק לתקן הבשר, ולכן אסור (חיי אדם שם)
[21] והטעם שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר שהרי מולחן ביחד ואע"פ שהוא מוסיף קצת טרחא שהרי צריך להפך כל חתיכה וחתיכה בפ"ע כדי למולחם בצד השני מ"מ כיון דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמו שכתבנו לעיל בסימן שכ"א הקילו חכמים למלוח בבת אחת אם חושש שמא יסריח הבשר (מ"ב שם ס"ק כב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה