מקרא
במדבר פרק ה
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות[1]:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים היא מחנה שכינה. חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפ' במדבר סיני היא מחנה לויה. ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. (פסחים סז) הצרוע נשתלח חוץ לכולן הזב ובעל קרי מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים וטמא לנפש ואפילו המת עצמו מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה[2]:
(ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
(ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם כל מה שיחטא איש באיש הכתובים בפ' אשם גזילות בסוף פרשת ויקרא וכחש וגו' בעמיתו בפקדון וגו' לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו וכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר, דבר בו בלשון קצרה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ הקרן בְּרֹאשׁוֹ כאשר הוא. לא פחות ממנו[3] וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ אבל אם גזל ולא נשבע, ומת הגר בלא יורשים, זכה הלה במה שבידו. וכן הגוזל את אביו ואת אמו נותן לאחיו או ליורשיו קרן וחומש ומביא אשם, וצריך להוציא גזילה מתחת ידו, ואפילו לארנקי של צדקה וצריך שיאמר זה גזל אבי[4]:
(ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו וזה שייך רק בגר שנתגייר שאין לו שום יורשים הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב כלומר הקרן והחומש שייך לַיקֹוָק והוא נתנו לַכֹּהֵן שבאותו משמר מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים המוזכר בפרשת ויקרא שצריך להביא אשם גזילות[5] אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו:
(ט) וְכָל תְּרוּמָה תרומת ראשית שישראל מפריש ותרומת מעשר שהלוים מפרישים לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה לפי שגזל הגר נותן לאנשי משמר, שאינו יכול ליתנו אלא לאותם שמקריבים את האשם, אומר שתרומתו יכול ליתן לכל כהן שירצה[6]:
(י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן כאשר צויתיו לוֹ יִהְיֶה כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן, שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו[7]: פ
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה תסור אִשְׁתּוֹ מהדרך הישרה[8] מדרכי צניעות ותחשד בעיניו[9] וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות בחבוק ונשוק עם אחר[10]:
(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים, אם שהתה עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה וְהִיא נִטְמָאָה הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי שוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה[11] וְעֵד אֵין בָּהּ כגון שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה[12] וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה כלומר שלא היה באונס אבל אפ היה באונס אין המים בודקים אותה ואינה אסורה על בעלה[13]:
(יד) וְעָבַר עָלָיו קודם הסתירה[14] רוּחַ קִנְאָה מכיון שראה שסטתה מן הדרך[15] וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד אבל אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי, ואע"פ שנסתרה עמו בעדים ושהת כדי טומאה לא נאסרה עליו ואינה שותה בקינוי זה. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וראוה מדברת עמו אין זו סתירה ולא נאסרה ולא שותה, וכן אם לא קדם קינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהת כדי טומאה לא נאסרה על בעלה ואינה שותה[16] וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה כלומר הדבר ספק אם נטמאה או לא מכיון שיש עדים רק על כך שנסתרה אבל לא על עצם הביאה:
(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ בעבורה[17] עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח לא סולת[18] שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה[19] מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:
(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְקֹוָק אומר לה המתינו לי עד שאכנס ואצא שהיה נכנס למקדש לקחת משם כמו שכתוב במשנה בפרק המקנא היה נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן בכלי וכו'[20]:
(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים מים שנתקדשו בכיור[21] בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה יגלה את שער ראשה מהכיסוי שהיה מכוסה בו[22] וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִיםשהם מרים מחמת דבר מר הניתן לתוכם[23] הַמְאָרֲרִים:
(יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן על ידי שתענה האשה אמן אמן[24] וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל[25] הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה:
(כ) וְאַתְּ כִּי כאשר שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ אז יתן ה' אותך לאלה וכו' וממשיך הכתוב לומר שהוא על ידי השבועה[26]:
(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה שתענה היא אמן אחר קללותיו[27] בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה הקללה[28] וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְקֹוָק אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה שיהיו הכל נשבעין בך לא יארע לי כדרך שאירע לפלוניתבְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְקֹוָק אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה נפוחה[29]:
(כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת להצבות כלומר לנפח[30] בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן שתצבה בטנה אָמֵן שתפיל ירכה אם נבעלה מאיש אחר[31] ויש מפרשים אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה, ושאם שטיתי תחול האלה[32]:
(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים מוחק לתוכן המגילה לשמה וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר[33]:
(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים, ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה[34]:
(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה מוליך ומביא מעלה ומוריד ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:
(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וזה נעשה אחרי שהשקה את המים ויש דין מיוחד בהשקאת המים - וְאַחַר כלומר ובמתינות ובהתעכבות יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם שלא תהא ענין ההשקאה בעיני הכהן לדבר נקל, שבבוא סוטה לפניו ותרצה בהשקאה ישקנה מיד, אבל יעכב ויתמהמה להרבות אלי' דברים המעוררים את הלב אולי תודה על האמת[35]:
(כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה אלא א"כ אמרה טמאה אני[36] וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
(כח) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה[37]:
(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
(ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה בלי סבה ראויה לכך וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ יתרה בה שלא תסתתר מכל מקום. ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ולא יחוש למחיקת המגילה[38] וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן אף על פי שחשד בכשרה, כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ שאם נטמאת תמות, ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה[39]: פ
נביא
מלכים ב פרק טו
(כז) בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים שָׁנָה:
(כח) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לֹא סָר מִן חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:
(כט) בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה כך שם העיר וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה ארץ הגליל כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה זה מה שזכר בספר דברי הימים כי תגלת פלאסר מלך אשור הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי ויביאם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן לפי שאלו המדינות היו מארץ אשור אמר בזה המקום ויגלם אשורה:
(ל) וַיִּקְשָׁר קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה עַל פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תָּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן עֻזִיָּה:
(לא) וְיֶתֶר דִּבְרֵי פֶקַח וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: פ
(לב) בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ יוֹתָם בֶּן עֻזִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה:
(לג) בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְרוּשָׁא בַּת צָדוֹק:
(לד) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה עֻזִיָּהוּ אָבִיו עָשָׂה:
(לה) רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת הוּא בָּנָה אֶת שַׁעַר בֵּית יְקֹוָק הָעֶלְיוֹן בנה שם בנינים גדולים כי השער הזה כבר היה, והיו נכנסים בו מבית המלך לבית ה' כמ"ש בדה"ב (כ"ג כ') אצל יהואש ויבא בתוך שער העליון בית המלך:
(לו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹתָם אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(לז) בַּיָּמִים הָהֵם בסוף ימיו של יותם הֵחֵל יְקֹוָק לְהַשְׁלִיחַ כלומר לגרות בִּיהוּדָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וְאֵת פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ:
(לח) וַיִּשְׁכַּב יוֹתָם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ אָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
מלכים ב פרק טז
(א) בִּשְׁנַת שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה:
(ב) בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמַלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יקֹוָק אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו:
(ג) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ היא עבודת המולך כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בדברי הימים כתיב ויבער את בניו באש כי חזקיה סכתו אמו סלמנדריא שהוא דם שמונע מהאדם להשרף (כמ"ש בסנהדרין סג:), ורק הבעיר את חזקיה באש ולא שלט בו, והעביר את חזקיה בראש כולם משום שהיה לומד תורה. ובנו האחד העביר לגמרי:
(ד) וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:
(ה) אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם לא התגברו במלחמה על ירושלים:
כתובים
רות פרק ד
(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר ששם מושב הסנהדרין וַיֵּשֶׁב שָׁם ורצה להזמין את הגואל והקב"ה זימנו וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה מדרכך שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי פירושו מכוסה ונעלם ושמו לא נכתב כי לא רצה לגאול וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב:
(ב) וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר שיהיו מזומנים מיד לברכת חתנים וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ:
(ג) וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ שהשדה הייתה גדולה וחלקה היה שייך לאלימלך ו- מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב:
(ד) ומכיוון שאני איני רוצה שתיפול נחלת אחינו בידי זרים, ואתה הקודם בגאולה וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ חוץ ממך קרוב לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל:
(ה) מבהיר לו בועז שלא ניתן לגאול רק את החלק של נעמי וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ ואם קנית את חלקה של בועז תקנה גם את חלקה של רות באמצעות ייבום:
(ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי זרעי כי זה לא יקרא על שמי אלא על שם המת ולכן אומר הגואל לבועז גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל:
(ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה המכירה וְעַל הַתְּמוּרָה החליפין לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וזהו קניין (כמו קניין סודר) וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל משפט העדות לאות כי הקניין נעשה כהלכה:
(ח) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז לאחר שהרשה לו לקנות ע"י קניין סודר קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ:
(ט) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי:
(י) וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה בכוונה לְהָקִים את שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ כי מתוך שרות באה ויוצאת הנחלה אומרים זו הייתה אשת מחלון ולכן וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
המכבה והמבעיר
א. מדורה מהרבה עצים, כל עץ שלא אחזה בו האש עדיין, מותר לשמטו, שאין חיבור זה לזה. וכן מותר ליקח עץ הדולק בצד זה של מדורה ולהניחו בצד האחר של המדורה[40], הואיל שאינו מכוין לכיבוי כלל וגם אינו פסיק רישא. כלומר אינו ודאי שיכבה. אבל ליקח אותו לגמרי מן הכירה אפי' להאיר, נכון להחמיר.(חיי אדם כלל צה סעי' ג)
ב. מותר ליתן סביב נר קודם שידליק דבר המונע מלשרוף בענין שיכבה כשיגיע לשם[41], ולצורך הפסד אפי' לאחר שהדליק[42], דאינו אלא גרם כיבוי. וכן מותר לתחוב נר הדולק בחול כדי שכשיגיע לחול יכבה. ומ"מ לא יניח הנר במלקחיים או להדביק בכותל בענין שיכבה כשיגיע לשם, שהרי הוא כאילו חותך מן הנר, וזה בודאי אסור כמו נר של שמן, שהרי לוקח מגוף הנר והוי מכבה, ודוקא ליתן דבר המונע לשרוף מותר (שו"ע שם סעי' ג)
ג. נכון להחמיר שלא לחתוך נר של שעוה ע"י האש בשעה שדולק, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה. (מ"ב ס"ק כג)
ד. אבל ע"י סכין, אסור, גם קודם שדולק שהרי עי"ז מתקן נר חדש אע"פ שאינו מכוין לכך: והרי הוא מתקן כלי. (רמ"א שם ומ"ב ס"ק כד)
ה. יש להחמיר שלא להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה.
ו. מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ואף על גב דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א שכל הנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש (שו"ע סי' תקיא ומ"ב ס"ק א).
ז. ולפיכך מותר לפתוח את ברזי צינורות ההסקה שמובילים מים לגוף חימום וכן מותר לסוגרם ולמנוע את כניסת המים לגוף החימום (שמירת שבת כהלכתה פכ"ג סעי' יח וסעי' כ)
ח. מותר להחם ביו"ט מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, ואפי' לצורך קטן. (שו"ע שם סעי' ב)
ט. אפילו במים שהוחמו בערב יו"ט, יש אוסרין לרחוץ[43], וכן נוהגין ודוקא כל גופו אבל לרחוץ אבר אבר מותר ותינוק שרגיל לרחוץ כל יום מותר לרחוץ אפילו במים שהוחמו ביו"ט (רמ"א שם ומ"ב ס"ק יח)
י. אסור[44] להדליק אש חדשה[45] ביו"ט, בכל אופן שהוא ומכל דבר, ואפילו ע"י קירוב גפרור לדבר חם שאין בו אש ממש כדי שידלק או ע"י זכוכית מגדלת שהרי יכול לעשות מעי"ט שיהיה מוכן לו ביו"ט והרי הוא כמכשירי אוכל נפש שיכל לעשותם מערב יו"ט שאסור לעשותם ביו"ט, ואם עבר והבעיר, מותר להשתמש בו (חיי אדם כלל צה סעי' יב ומ"ב תקב ס"ק א וס"ק ד):
יא. מותר להעביר ביו"ט אש מאש אחרת אם עושה כן לצורך[46] בישול חימום או תוספת אורה[47] גם ע"י גפרור ואפילו מגחלת שאין בוערת בו אש ממש וכן מותר להעביר מסיגריה בוערת או להחזיק גפרור מעל חוט חשמלי לוהט ואפילו אם מרוחק קצת ואינו נוגע ממש (מ"ב שם ס"ק ד שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ג)
יב. מותר להגדיל להבה ביו"ט לצורך ע"י הוספת שמן עצים או גז או כל חומר אחר אכן להגדיל להבה חשמלית או להגביר חומו של מכשיר חשמלי אסור כיון שעל פי רוב דבר זה נעשה ע"י כיבוי חוט חשמל אחד והדלקת אחר (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ג)
יג. י"א שאסור לעשן ביו"ט, כיון שאינו צורך השוה לכל נפש ולא התירה התורה אלא דבר השוה לכל נפש (חיי אדם שם סעי' יג) וי"א[48] שמותר ומ"מ יזהר מאד שלא לעפר בידו ולא לכבות את מה שמעשן שלא יעבור על מלאכת כיבוי[49] ומי שאינו נהנה מעצם העישון אסור לו לכו"ע לעשן ביו"ט (שדי חמד אסיפת דינים מערכת יו"ט סי' א ס"ק ב ד"ה ומ"מ)
יד. אסור להעביר אש אם עושה כן שלא לצורך יו"ט כגון לצורך שריפת חמץ ביו"ט או שריפת חלה וכיו"ב אפילו אם הופרשה ביו"ט (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ה)
טו. בני אדם שהם מפחדים לישן אם אין נר דלוק מותר להם להדליק שהרי זה בכלל צורך גופו (בה"ל שם ד"ה נר של)
טז. נר של יא"ר ציי"ט אם לא הדליקו בערב יו"ט ידליקנו עכ"פ בחדר שאוכלין בו כיון שמוסיף אורה בחדר ויותר טוב שידליקנו בביהכ"נ ובשעת הדחק יש להתיר בכל גווני שהרי הוא כעין נר של מצוה שהוא לכבוד אבותיו (בה"ל שם)
יז. הוצאה מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהיה לו צורך קצת, כגון שמתיירא מגניבה וכיוצא בו. אבל שלא לצורך כלל, י"א שחייב, וי"א דאינו אלא מדרבנן. וכל בעל נפש, יחמיר על עצמו שלא להוציא רק מה שצריך קצת לאוכל נפש או לקישוט. והמחזורים שהיו מונחים כבר בבהכ"נ, לא יביאם לביתו אפילו משום חשש גנבה, וכ"ש שאר כלים. אלא שאם הביאם ביו"ט לבהכ"נ ומתיירא מגניבה, מותר להחזירם, דהתירו סופן משום תחלתן ואם רוצה לומר במחזורים דברי שירות ותשבחות בי"ט, לעולם מותר להביאם. (שו"ע סי' תקיח חיי אדם כלל צו סעי' א)
יח. במקום שיש עירוב, מותר לטלטל אפילו מה שאינו לצורך היום כלל, רק שיש בו תורת כלי. ובמקום שאין עירוב, אסור לטלטל אפילו מחצר לחצר. (שם סעי' ב):
יט. מותר להוציא את הקטן, אע"פ שאסור בשבת, דהוי צורך קצת, ואפילו לטייל, מותר (שם סעי' ג):
כ. לא ישא משאות גדולות כמו בחול, אלא ישנה, כדי שיהיה ניכר שעושה כן לצורך יו"ט, ומבית לבית או שזימן אצלו אורחים אפי' הם בני עירו וצריך למהר, עושה כדרכו (סי' תק"י שם סעי' ד):
כא. מותר להוציא צרור מפתחות מרשות לרשות ולרה"ר אל שצריך לאחד המפתחות הנמצאים בצרור (שמירת שבת כהלכתה פי"ט הע' יד).
כב. וכל מה שהותר להוציא הוא דווקא לצורך יהודי אבל לצורך נכרי או יהודי שמחלל שבת בפרהסיא אסור (שמירת שבת כהלכתה פי"ט סעי' ז).
כג. מותר ביו"ט להזיז ולכוון את שעון השבת ולגרום שיידלק החשמל מוקדם יותר או לגרום להדלקת הגז בתנור מוקדם יותר ובתנאי שאין נעשה שום שינוי בפועל בשעת פעולתו אמנם בשעה שדולק אין לגרום לכך שיפסיק מוקדם יותר. (שמירת שבת כהלכתה י"ג, כז).
[5] רש"י
[7] והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל, שם יט כד) הם לאיש כממונו, וכן מעשר בהמה (שם כז לב), אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן, אשר ינתנו לו מיד הבעלים, לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם, ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים וזה הנכון בפשוטו, והוא דעתו של אונקלוס. רמב"ן.
[9] רש"י
[10] ספורנו
[11] רמב"ם סוטה א, ב
[12] שם יד
[14] רש"י
[16] שם פ"א, א, ד, ה
[17] אבע"ז
[19] רמב"ן
[21] רש"י
[23] רמב"ם שם ג, י
[25] רמב"ן
[29] רש"י
[31] חזקוני
[33] רמב"ם שם פ"ג , ח, י
[36] רש"י
[37] אבע"ז
[38] ספורנו
[39] ספורנו
[40] אבל אסור ליקח פתילה מנר הדולק אפילו ליתנה בנר אחר, ואינו דומה לפתילה נ"ח שאסור להוציאה מן הנר שתיכף כשמוציא, הוא מכבה, משא"כ בעץ הדולק, שלא יכבה כל כך מהרה (חיי אדם שם סעי' ד)
[41] דלחתכו בסכין אסור דמה שחותכה לשתים ועושה לכל אחת נר בפ"ע הוא בכלל תיקון מנא ולחתכה ע"י אש קודם הדלקה דמותר לכו"ע אינו רוצה כי כונתו שישאר לו חתיכת נר להדליק עוד פעם אחרת ואם ידליקנה באור ידלקו שתיהם ולא ישאר מאומה (מ"ב שם ס"ק יט)
[42] ואע"ג דקיי"ל בבשו"ע או"ח סימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי שרי היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם אסור זהו סברת המחבר אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק: ולפי דעה זו דדבר המונע מותר ליתן אפילו אחר הדלקה יהיה מותר לתחוב הנר בחול אפי' אחר הדלקה: (מ"ב ס"ק כ וכ"א)
[44] ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ח שמאריך בזה (ביאור הלכה סי' תקב סעי' א ד"ה אין מוציאין)
[45] ובכלל זה גם הדלקת חשמל (שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ב ועיי"ש בהערה ח מה שפלפל בשם הגרשז"א זצ"ל אם גם בחשמל מותר בעבר והבעיר)
[46] דאף דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א דכל מידי דהנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש: (מ"ב סי' תקיא ס"ק א)
[47] ואפילו אם אין בו צורך מידי אלא מעביר בליל יו"ט כדי שיוכל למחרתו להשתמש בו להעביר אש לצורך בישול (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ד)
[48] עיין ביאור הלכה שם ד"ה אין עושין שיש דעות בפוסקים והובאו באחרונים "יש מהן שאוסרין [הכנה"ג והמ"א בסימן תקי"ד והקרבן נתנאל בפ"ב דביצה והח"א] משום דהבערה זו אינו שוה בכל נפש וכו' וגם דמצוי בו כיבוי כשמדליק ע"י נייר או גחלת ומשליכם כדרכו בחול והרבה מקילין [דרכי נועם המובא בבה"ט ושלחן עצי שטים והברכי יוסף ועיין בשע"ת שהביא עוד ועיקר טעם כולם משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה נעשה שוה בכל נפש] ורק שצריך ליזהר מכיבוי וכמו שכתב בשע"ת ובפ"ת דהיינו שלא להבעיר מנייר ורק משלהבת וגם מגחלת מותר דהיינו לקחת גחלת בוערת ומיד שהדליק את מה שמעשן ישליכנו בחזרה על האש בענין שלא יהיה כיבוי כלל וכו' וגם בציגארין רגילין בחול להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר יש ליזהר בזה ביו"ט דיש בו משום כיבוי. עוד כתב בשע"ת דיש שנהגו להחמיר ביו"ט ראשון ובשני י"ט של ר"ה ולהקל ביו"ט שני וכן נוהגין לעשות ומ"מ הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן ורק שיזהרו בענין כיבוי וכנ"ל וכ"ז דוקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש דאל"ה מדינא אסור. ואפילו במקומות שרגילין הכל בזה ואז אין איסור מצד ההבערה עכ"פ יש להזהר ולהזהיר להעם שיהיו זהירין מחשש כיבוי וכנ"ל":
[49] וידוע בזה מחלוקת גדולי דורנו ונהרא נהרא ופשטיה ועיין שמירת שבת כהלכתה פי"ג בעי' ז ובהערות שם בענין הכיתוב על הסיגריות אם יש בו משום מוחק ועיי"ש בהערה לב בשם שו"ת מהר"ם שיק שמי שנהג שלא לעשן ביו"ט הרי זה נדר שאי אפשר להתירו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה