מקרא
במדבר פרק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני אחר היות הכבוד באהל מועד[1] בְּאֹהֶל מוֹעֵד כי מעת שהוקם המשכן ויקרא אליו השם מאהל מועד לא נדבר לו אלא משם והזכיר כאן במדבר סיני, להגיד שלא נסעו משם עד שנמנו, כי המנין השני היה בערבות מואב והדבור באהל מועד[2] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי חודש אייר[3] חדש אחד אחר הקמת המשכן, שנתקן המשכן להעמיד הכהנים על עבודתם, ועברו ימי המילואים ונסדרו הקרבנות, והזהיר עליהם על ענייני הטמאות, שלא יטמאו את המשכן; צוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך, ושראויין להלחם, וחילק [אותן] לארבעה דגלים, כדי שיחנו לארבע רוחות המשכן, כי כן דרך כבוד למלך ששריו ועבדיו מקיפין אותו, והוא באמצע[4] בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם כי משפחת האם אינה קרואה משפחה[5] בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית, למעלתם, על דרך ואדעך בשם אבל דור באי הארץ, לא היו במעלה זו ולכן לא נמנו במספר שמות, ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים. ועם זה הודיע שהיתה הכוונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש[6] כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם י"א על ידי נתינת מחצית השקל וי"א שמנה את ראשם ממש ונתנו מחצית השקל לכפרה[7]:
(ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לא אמר תספרו אותם כי לא היו ישראל נמנין לגלגלותם, אבל הזכיר לשון פקידה שהוא ענין השגחה, כלומר שישגיחו עליהם, לידע כמה הם, וההשגחה הזו על ידי חצאי השקלים לְצִבְאֹתָם כי היו צבאות רבות ויש לכל שבט ושבט צבא גדול[8] אַתָּה וְאַהֲרֹן:
(ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן הנשיא[10] אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וכן אצל כלום אלו שמות הנשיאים:
(ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:
(ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:
(ט) לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן:
(י) לִבְנֵי יוֹסֵף אחר בני לאה בעבור כבוד רחל על השפחות והחל מאפרים על דרך יעקב אבינו והקדים אפרים ומנשה על בנימין כי הם במקום יוסף ואחר כן החל מדן שהוא בכור השפחות ואחריו אשר כי השם ידע שהוא יהיה ראש החונים על דגל דן ואחר כן גד כי הוא בכור שפחת לאה[12] לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר:
(יא) לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:
(יב) לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:
(יג) לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:
(יד) לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל לקמן בדגלים כתיב בן רעואל ברי"ש, והכל אחד שידע אל ושם רעיונו ומחשבתו באל[13]:
(טו) לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:
(טז) אֵלֶּה קריאי קְרוּאֵי הָעֵדָה הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה[14] שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום[15] נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם כל אחד ראש על כל אלפי השבט כי יש שר לאלף[16]:
(יז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עמם אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה י"ב הנשיאים[17] אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת:
(יח) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי והתחיל לפקוד אותם אבל לא נשלם המנין ביום אחד[18] וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת הביאו כל העדה איש שקלו, ואמרו לפני משה והנשיאים, אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וזולתו, ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד[19] וגם אמרו מתי נולדו כדי שיהיו -[20] מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:
(יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי לכך חזר ואמר (בפסוק יט) ויפקדם במדבר סיני, להודיע שהיה במקום ההוא המנין, לא ביום ההוא[21] והמנין השני בפ' פנחס היה בערבות מואב[22]: פ
(כ) וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן לפי שבנסיעות בסדר הדגלים היה יהודה ראשון, נותן טעם למה מנה ראובן תחילה, לפי שהיה - בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כֹּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא:
(כא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: פ
(כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(כג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת: פ
(כד) לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(כה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: פ
(כו) לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(כז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת: פ
(כח) לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(כט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: פ
(ל) לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(לא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: פ
(לב) לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם הקדים אפרים למנשה וייחס יוסף עליו, וכן למטה בדגלים (להלן ב יח כ), כי היה בעל דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו כברכת יעקב (בראשית מח כ) ועוד כי היו בני אפרים רבים מבני מנשה אבל במנין השני בפ' פינחס בערבות מואב הקדים מנשה, כי היו בעת ההיא בני מנשה הרבים ולקחו נחלתם תחלה, וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו (להלן לד כג) אבל במרגלים הקדים אפרים, אבל ייחס יוסף על מנשה, למטה יוסף למטה מנשה (להלן יג יא) והנראה אלי על דרך אגדה, כי בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו (בראשית לז ב) יחס עליו מוציא הדבה או שחלק כבוד לשניהם, והיה די לאפרים בכבוד נשיאו[23] תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(לג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(לד) לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(לה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם: פ
(לו) לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(לז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: פ
(לח) לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(לט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת: פ
(מ) לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(מא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: פ
(מב) בְּנֵי נַפְתָּלִי בכולן אומר לבני לבד מנפתלי שהוא אומר בני לפי שבשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים[24] תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא:
(מג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת: פ
(מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד המיוחד והחשוב שבבית אבותיו[25] לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ:
(מה) וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל עד גיל ס'[26] ולא היו בהם חלושים או בעלי מומים שכולם היו ראויים לצבא:
(מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
(מז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם אע"פ שעדיין לא אמר הקב"ה למשה שלא לפקוד הלוים בתוך בני ישראל, הבין מעצמו שלא למנותן עמהם, מפני שנאמר לו ואתכם יהיו איש איש למטה (פסוק ד), שלכל מטה הנמנה יהיה נשיא אחד, ולמטה לוי לא הזכיר נשיא, הבין שלא היה הוא נמנה[27]: פ
נביא
מלכים ב פרק יא
(יז) וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין יְקֹוָק וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַיקֹוָק שהמלך והעם יעבדו את ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם שיהיו נאמנים למלכם, בענין שהברית השני תלוי בהראשון, וכן היה אח"כ שכאשר עזב את ה' קשרו עליו קשר והרגוהו:
(יח) וַיָּבֹאוּ כָל עָם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מזבחתו מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן שהיה כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדּוֹת ממונים עַל בֵּית יְקֹוָק להקריב התמידים כהלכתם:
(יט) וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הַכָּרִי המושלים וְאֶת הָרָצִים וְאֵת כָּל עָם הָאָרֶץ וַיֹּרִידוּ אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְקֹוָק וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ שַׁעַר הָרָצִים השער היה נקרא כך מימי רחבעם כי אז עשה רחבעם מנוים והפקידם אל תא הרצים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים:
(כ) וַיִּשְׂמַח כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה ולא נתעוררה עוד מלחמה מכיון ש - וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית מלך הַמֶּלֶךְ כמבואר לעיל ולא היה מי שיעורר עוד מלחמה: ס
מלכים ב פרק יב
(א) בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמַלְכוֹ: פ
(ב) בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבָע:
(ג) וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אולם אחרי מות יהוידע, ולא היה בעולם ללמדו, השחית דרכו כמו שנאמר בדברי הימים(ב כד יז):
(ד) רַק הַבָּמוֹת במות יחיד לשמים, ואסור הוא משנבנה הבית לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת:
(ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית יְקֹוָק שמחולק לשלושה כֶּסֶף עוֹבֵר כלומר מחצית השקל, שנאמר בו (שמות ל יג): זה יתנו כל העובר על הפקודים אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כסף שבא ממי שקיבל על עצמו להביא ערכו כמבואר בפרשת בחוקותי שדמיו קצובים כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ וכסף שמתנדב אדם לְהָבִיא בֵּית יְקֹוָק:
(ו) יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק כל הכספים האלו יקחו הכהנים לעצמם, כל אחד מאת מכירו ומיודעו, ותמורת זה יחזקו משלהם את בית המקדש בכל מקום שימצא שם בדק: פ
(ז) וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת:
(ח) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם לעצמכם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ מיד בבוא לידכם תנו אותו לבדק הבית, רצה לומר: הכניסו באוצר בית ה', עד יהיה בהם די לחזק הבדק:
(ט) וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת:
(י) וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בימין בעזרה מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ מימין ביאת האנשים בֵּית יְקֹוָק ונתן לכהנים והם וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְקֹוָק:
כתובים
משלי פרק יד
(לא) עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ העושק את הדל מבזה הוא את ה' כי חושב הוא שאין מי שיבוא לעזרתו וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן מכבד את ה' המרחם ונותן לאביון (כי כן צווה): (לב) בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁעברעה שחשב לאחרים בה יפול וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק הצדיק אף כי יבוא עד שערי מוות חוסה (בוטח) הוא בה': (לג) בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה החכמה תשכון ותשקוט במנוחה בלב הנבון וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ מעט חכמה שבקרבם מכריזים ומודיעים לכל: (לד) צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי צדקה שעושין ישראל היא מרוממתם (גוי אחד בארץ) וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת חסדם של עכו"ם אינו אלא חסרון וחטא כי כונתם רעה: (לה) רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל המלך ברצון לעבד משכיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ כעסו של המלך על עבד מביש, המבייש עצמו במעשיו. (וכן הענין במלכו של עולם):
משלי פרק טו
(א) מַעֲנֶה רַֹךְ יָשִׁיב חֵמָה מי שעונה ברכות משיב כעס (גורם שיפסיקו לכעוס עליו) וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף ודיבור מצער מעלה כעס (גורם שיכעסו עליו): (ב) לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת החכמים בדיבורם משפרים את החכמה (שמדברים ברור וקצר) וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת והכסילים בדיבורם הרב מקלקלים את דבריהם (שמדברים לא ברור וארוך): (ג) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים בכל מקום השם רואה גם הדברים הרעים וגם הדברים הטובים: (ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים המדבר בלשונו דברים רכים גורם לו לחיים (שיעשו את רצונו) וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ המעקם לשונו יגרום שבר ברצונותיו (שלא יעשו את מה שרוצה): (ה) אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו האויל מבזה את המוסר שאביו מיסרו וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם והשומר בליבו את המוסר יהיה חכם: (ו) בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב בית צדיק אוצר רב וחזק וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת וכשתבואת הרשע מגיעה לשם מקלקלת את כל האוצר: (ז) שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת החכמים ילמדו (יפזרו) את החכמה וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן הכסילים גם בליבם אין דעת: (ח) זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' קרבן הרשעים השם מתעב שלא חוזרים בתשובה וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ השם מתרצה בתפילת הישרים: (ט) תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע השם מתעב את דרך הרשע וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב הרודף אחר העניים לתת צדקה השם אוהב: (י) מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח יסורים רעים יבאו לעוזב את דרך התורה שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת השונא לקבל תוכחה ימות כי ישאר ברעתו ולא ישוב: (יא) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד ה' המקומות הכי חשוכים השם רואה ומביט בם (הקבר והגיהנם) אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם ודאי שרואה מה יש בלב בני אדם:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
א. כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב בין שאיסורה מן התורה ובין שאיסורה מדרבנן משום שבות, חוץ ממלאכת אוכל נפש כגון השחיטה והאפיה והבישול וההוצאה של אוכל נפש מרשות לרשות, וההבערה לבשל בהן האוכל נפש, שכל אלו מותרים אם הם לצורך אכילה, והותרו רק דברים המותרים לכל נפש למעט דברים שראויים רק למפונקים או חולים ואם עשה מלאכה האסורה מן התורה ביום טוב שלא לצורך לוקה (רמב"ם שם ה"ד, שו"ע או"ח תצה סעי' א ומ"ב שם ס"ק א חיי אדם כלל פ סעי' א)
ב. ואוכל נפש שהותר הוא רק בדבר שיפוג טעמו אפילו במקצת אם יעשה את המלאכה מבעוד יום[28] למשל אפיית לחם שאינו דומה לחם טרי שנאפה היום ללחם שנאפה מבעוד יום. אבל דבר שלא יפוג טעמו כלל אם יעשוהו בערב החג אסור מדרבנן לעשות מלאכתו כדרכו ביום טוב כדי שלא יעבור עליו כל היום במלאכות וימנע משמחת יו"ט (דעת הרמ"א שם[29])
ג. ואפילו אם רק יהיה שינוי במראה האוכל אם יעשהו מעיו"ט כגון ריסוק תפו"ע במגרדת שמראם משחיר אם שוהים הרי הם בכלל מפיגים טעם ומותר וכן אם בהכנת האוכל ישנה טירחא מרובה בעיו"ט כגון שכעת אין לו הכלים הנדרשים וביו"ט יהיה לו מותר להכינם ביו"ט והרי הם בכלל מפיגים טעמם[30].
ד. גם מאכילים שלא יפיגו טעמם ע"י אחסונם במקרר וכיו"ב. מותר להכינם ביו"ט כיון שמצד עצמם בלא איחסונם במקרר מפיגים טעם. (שמירת שבת כהלכתה ח"ג פ"ג הע' כח).
ה. אם לא עשו מערב י"ט מחמת שלא היה פנאי וכ"ש ששכח ולא עשה מעי"ט ויש בו צורך י"ט, מותר לעשותו ע"י שינוי (רמ"א שם חיי אדם כלל פ סעי' א) ואם לא עשאו מעיו"ט מפני איזה אונס מותר אפילו בלי שינוי. (מ"ב שם ס"ק י) ולכתחילה לא יסמוך על כך להניח ליו"ט לעשותו על ידי שינוי[31].
ו. דבר שדרך לעשותו בפעם אחת לימים רבים אסור לכו"ע לעשותו ביו"ט אם הוא דבר שטוב מאתמול ולא יפיג טעמו ובדיעבד ע"י שינוי מותר כנ"ל (מ"ב שם ס"ק ה)
ז. מכשירי אוכל נפש דהיינו דברים המכשירים את האוכל שלא היה אפשר לעשותם מאתמול כגון שנתקלקלו ביו"ט או שלא הספיק לתקנם מערב החג מותר לעשותם ביו"ט אבל אם היה אפשר לעשותם מאתמול הרי הם כשאר מלאכות ואסורים מן התורה[32] (שו"ע שם, מ"ב ס"ק ה, ו)
ח. כמו שלגבי איסורי שבת כל דבר שאסור לעשותו בעצמו אסור לומר לעכו"ם לעשותו ה"ה גם ביו"ט (מ"ב שם ס"ק א)
ט. לא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא לעשותה עבור ישראל אבל עבור נכרי אסור וכן לצורך בעלי חיים אסור אפילו שמזונותם עליך דכתיב[33] אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חז"ל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים (מ"ב סי' תקיב ס"ק א ב טז).
י. כל המלאכות שיבוארו להלן השייכים באוכל נפש וכן מלאכות הוצאה והבערה, הותרו אפילו אין צריך להם בי"ט לאכילה ממש אלא לאיזה צורך, כגון להוציא מרשות לרשות לטיול, ולהדליק לכבוד ריבוי נרות, מותר, שאנו אומרים מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש", הותרה נמי לצורך איזו הנאה וטיול שצריך לו לבו ביום, ש "אשר ...יאכל" משמעו גם הנאה וכאילו כתיב אשר "יהנה" לכל נפש. (חיי אדם כלל פ סעי' ב)
יא. ואם עשה שלא לצורך כלל כגון המבשל מיום טוב לחול, אם עדיין יש שהות ביום שאפשר לאכול ממנו, או אפי' אם הוא כבר אכל, מ"מ אילו באים אורחים היה עדיין שהות שיאכלו בו ביום, אע"פ שאסור מדרבנן, אינו לוקה לכו"ע. ואם הוא כבר סמוך לחשיכה עד שאי אפשר לשום ישראל לטעום ממנו באותו היום, יש אומרים שחייב (שם)
יב. להלן יבוארו המלאכות האסורות והמותרות לפי סדר ל"ט מלאכות שנאמרו לגבי שבת.
חורש וזורע
יג. החרישה והזריעה שאינם שייכים לאוכל נפש ביו"ט, לוקין עליהן מן התורה לכ"ע. וכל מה שאסור בחרישה וזריעה בשבת, אסור ביום טוב (חיי אדם שם סעי' ג)
יד. קוצר ומעמר ודש וסחיטת הפירות וזורה וטוחן ומרקד וצידה, אע"פ שהם מלאכות שעושין באוכל נפש עצמו ואפשר להנות מהם בי"ט, אעפי"כ כולם אסורים אלא ע"פ אופנים שיבוארו בכל מלאכה ומלאכה[34]. (שו"ע שם, חיי אדם שם סעי' ד, ומ"ב שם ס"ק יא-יג)
קוצר
טו. הקצירה אסורה ביו"ט ולכן כל ניתוק צומח ממקום גידולו אסור. וכל מה שנאסר בה בשבת נאסר בה גם ביו"ט
מעמר
טז. המעמר, שמאסף פירות וירקות, או קש, או עצים יחד וצובר ערימות במקום גידולן, אסור ביט"ו כמו בשבת. לפיכך, אין מביאין עצים מן השדה, אפילו היו מכונסין שם מערב יו"ט והכינם לצורך כך[35], וכן אסור ללקט ולהניח בחצר בין עצים גדולים או קטנים, אם לא שמדליק שם בחצר, שאז מותר ללקט ממה שמונח לפניו, לצורך בישול קדירתו עכשיו אבל לגבב מכל החצר ולהניח אסור. ובשדה, גם ממה שמונח לפניו אסור[36] (חיי אדם שם סעי' ו ומ"ב סי' תקא ס"ק יא יג)
יז. היו לו עצים או פחמים מכונסים בתוך מקום שמוקף מחיצות, אע"פ שהוא רחוק מביתו, אם הוא בתוך התחום וגם הוא מקום משתמר, מותר להביא ממנו עצים. ואם אינו מקום המשתמר אם הוא מחוץ לשבעים אמה ושיריים או שרחוק יותר, הסיח דעתו ממנו והרי הוא מוקצה אבל אם סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושיריים מותר.
[1] אבע"ז וכתב הרשב"ם "כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן כתיב בהן בהר סיני. אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שניה לא נאמר בהר סיני אבל במדבר סיני באהל מועד".
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] אבע"ז
[6] ספורנו
[7] עיין רמב"ן ומפרשים ריש פ' כי תשא
[8] רבינו בחיי
[9] רש"י
[10] ת"י
[11] חזקוני
[12] אבע"ז
[13] רמב"ן לקמן
[14] רש"י
[15] אבע"ז
[16] אבע"ז חזקוני
[17] רש"י
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] אבע"ז
[21] רמב"ן
[22] חזקוני
[23] רמב"ן
[24] בעל הטורים ועיין בהעמק דבר שכתב "שמעתי מפי חותני הגאון מוהרי"ץ זצ"ל בשם האר"י הקדוש. שמתחלה היו מניחין כל הפתקאות דכל ישראל בתיבה גדולה אחת. ואח"כ באו כל הנשיאים כל א' בתיבה שלו. ובוררים כל א' הפתקאות. וכל נשיא שמצא א' משבטו הי' מטיל בתיבתו. ואח"כ מנה מה שנתקבץ בתיבתו. מש"ה כתיב כולהו לבני. פי' זה הפתקא שייך לזה השבט. אבל בני נפתלי האחרון לא הי' נשיא שלו בורר כלל. אלא כל שבטו נשאר בתיבה הגדולה. מש"ה כתיב בני. כ"ז שמעתי. ומזה למדנו דעת האר"י ז"ל כמש"כ שיהו מונין שמות הכתובין בפתקאות ולא ע"י בקע לגולגולת".
[25] הכתב והקבלה
[26] ספורנו. מלבי"ם
[27] רמב"ן
[28] "דלישה ואפיה ושחיטה ובישול אם עשאן בעיו"ט יש בהם חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל שנתבשל מאתמול ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול ולהכי לא גזרו בהם אבל דבר שאין בו קלקול טעם והפסד אם נעשה מאתמול אסור לעשותן ביו"ט וכתבו האחרונים דנקטינן למעשה כסברא זו". (מ"ב שם ס"ק ח)
[29] אמנם דעת מרן המחבר בשו"ע שמותר לעשות כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש אפילו אם היה אפשר לעשותה מאתמול.
[30] ולשון הרמב"ם שם ה"ה "ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון" ועיין הל' מועדים פ"א סעי' יד
[31] וכתב בבה"ל שם ד"ה "מיהו דבאמת לדעת מהרי"ל וא"ז סובר הד"מ דאינהו ס"ל אפילו שינוי לא מהני ולדעת הר"ן דהוא דעת המחבר וכמ"ש הגר"א אפילו שינוי לא בעי וזהו שכתב מתחלה הרמ"א "ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל, אם עשאו מערב יום טוב" היינו דעת א"ז ומהרי"ל דאפילו שינוי לא מהני ומה שכתב אח"כ מיהו אם לא עשאו מערב יו"ט שמותר ע"י שינוי ר"ל בדיעבד יש לסמוך אדעת הסמ"ג דמהני שינוי ולפ"ז אין להקל לכתחלה להניח על יו"ט ולעשות ע"י שינוי" ובמ"ב ס"ק י כתב "וכתב המ"א (וכן החיי אדם כלל פה סעי' ז) דאפילו לכתחלה מותר להמתין לעשותו ע"י שינוי ובספר בגדי ישע מפקפק ע"ז אכן אם אין לו שהות קודם יו"ט בודאי יש לסמוך על זה"
[32] דבמכשירי אוכל נפש פליגי בגמרא ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ור"י סבר דזה קאי רק על מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אבל אם א"א שרי כמו אוכל נפש עצמו ופסקו רוב הפוסקים כר' יהודה ואעפ"כ לעשות כלי לצורך אוכל נפש גם ר"י מודה דאסור ולא פליגי כ"א בתקוני הכלי שהוא לצורך אוכל נפש דלר"י שרי אם א"א לעשותו מבעוד יום כגון שנתקלקל ביו"ט או שלא היה לו שהות לתקנו מבעוד יום וכ"ש אם לא ידע כלל מבע"י שנתקלקל אבל אם היה לו שהות לתקנו מבעוד יום אף ששכח אח"כ לכו"ע אסור מן התורה דע"ז קאי המיעוט הוא ולא מכשיריו. ודע עוד דאפי' אותן הפוסקים דס"ל כר"י היינו לעשות כן לעצמו משום דמעיקר הלכה הוא מותר אבל יש דברים שאין מורין כן לאחרים שלא יבואו להקל יותר (מ"ב בהקדמה לסי' תקט)
[33] והנה בסימן תקי"ח איתא בשו"ע דאף לענין אפיה ובישול ג"כ אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אכן בעינן שיהיה צורך היום קצת ולצורך עו"ג לא מקרי כלל צורך היום וכדמוכח מתוס' כתובות דף ז' ויש בזה איסור תורה ואף לשיטת הסוברים שם בב"י דמה"ת מותר אף שלא לצורך כלל עכ"פ מדרבנן אסור כמו שמוכח במסקנת ב"י שם ועוד נוכל לומר דלצורך עו"ג כיון שגילתה התורה לכם ולא לעו"ג גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח מהרמב"ם בהלכה י"ג שס"ל דיש בזה איסור תורה ולכאורה מוכח שם בהלכה ט"ו דס"ל דלאו גמור ג"כ יש בזה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא מדכתב שם דאינו לוקה מטעם הואיל ומשמע היכי דליכא טעם זה כגון שבישל סמוך לחשיכה או טריפה לוקה ג"כ אכן מסוגיא דביצה דף י"ב ב תוס' שם דמטעם מתוך ממעט מלקות ומחמת המיעוט דלכם יש בזה איסור עשה עכ"פ וה"נ בעניננו לדעת הרמב"ם דהותר שלא לצורך כלל אין בזה כ"א איסור עשה [ועיין בלח"מ הלכה ט"ו שהוכיח ג"כ דלהרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא וסוף דבריו שם לכאורה נסתר מדברי התוס' הנ"ל] ומה שהוצרך הרמב"ם במבשל לצורך עכו"ם לטעם הואיל אף דבלא"ה אינו כ"א איסור עשה י"ל דמשום אינך נקט כן שכלל שם המבשל לצורך חול עי"ש (בה"ל שם ד"ה אין)
[34] דעת הרמב"ם והרשב"א ס"ל שאסור מן התורה כיין חיי אדם כלל פא סעיף א שמדאורייתא מותר, אלא שחכמים אסרוהו מפני שכולן הם מלאכות שנעשים לימים הרבה ע"פ רוב ויש בהם עבודה רבה שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפעם אחת. ואילו היו מותרים ביו"ט, יטרד כל היום בעבודתו ויתבטלו משמחת י"ט, לפיכך אסרו הכל אפי' מה שצריך ליומו, ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יו"ט ועוד שאין בהם הפסד אם יעשה מערב יום טוב. וי"א שכולם אסורים מדאורייתא מגזירת הכתוב, ולא התירה התורה מלאכת אוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביו"ט
[35] וכתב בחיי אדם שטעם האיסור "שמא יטעו הרואים ויחשדוהו שאסף מן המפוזרים" משמע שמפוזרים הוא כמעמר כיון שהוא משא"כ מכונסים כיון שכבר עימרם אינו אלא גזירה אבל בשער הציון סי' תקא ס"ק יד כתב שטעם עימור המוזכר ברא"ה ור"ן לא נזכר כלל ברמב"ם מלבד שהוא דוחק דהבאה מן השדה שאין בה חשש עימור כלל גזרינן אטו שמא ימצאם מפוזרין ויכנסם ולגבב גופא בשדה שהוא עצם עימור התירו [ואף שמ"א מיישבו דקדרתו מוכחת עליו זהו ג"כ דוחק] וע"כ דס"ל להרמב"ם דלא אסור עימור כי אם כשמעמר שיהיו מונחים שם לייבש וכה"ג אבל לא כשמגבבן כדי להדליקן תיכף ולהכי יותר עדיף בשיטת הרמב"ם לומר שהוא משום עובדא דחול לילך ביו"ט לשדות להביא עצים לביתו ולהכי מה שלפניו מותר לגבב." ובמ"ב סי' שם ס"ק יא כתב טעם נוסף "ויש מפרשים משום דמיחלף במפוזר ומפוזר אסור משום דמיחזי כמגבב לצורך מחר והוי כמעמר ומטעם זה אפילו ברה"י אסור ללקטן כשהם מפוזרין"
[36] זהו דעת מהרש"ל והב"ח וש"א לאסור לגבב בשדה אפילו באופן זה דמיחזי כמגבב במקום גידולו כיון שהוא בשדה דחייב משום מעמר ופליגי על דעת הר"ן דס"ל דמדינא מותר כיון שהוא לצורך אוכל נפש אלא משום דלפעמים מחזי כמגבב לצורך מחר ואינהו ס"ל דלא עדיף כלל מקוצר ושארי מלאכות שקודם לישה שאסור מדינא לכו"ע וכנ"ל (מ"ב שם ס"ק יב ושער הציון ס"ק טו) ודעת המחבר סי' תקא סעי' ג שאף בשדה מותר ממה שלפניו סמוך למקום בישול קדרתו "דלא הוי עובדא דחול וגם לטעם השני הנ"ל ג"כ שרי דקדרתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר (מ"ב שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה