מקרא
ויקרא פרק כו
(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי שלא תלמדו התורה ומונה והולך שבע עבירות זו למעלה מזו, אחת לא תשמעו, שנית וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה כיון שאינן לומדין אינן עושין, הרי שתים[1]:
(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ הרי שלש, מפני שאין טעם החוקים נודע מואסין בהן יאמרו מה החפץ לשם שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת, ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר[2] וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם מואסין את הדינים, כגון משפטי הגזל והעריות שרוח הבריות חומדין אותן והן עול גדול הכבד על הרשעים, וכדי להורות כמה קשה מי שמואס במשפטי ה' יתברך התחיל בהם בכאן בפרשה זו וסיימה בהן הפרשה בסוף כל האלות שנאמר יען וביען במשפטי מאסו, הרי ארבע לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת לא די שאין עושין אלא שמונעים אחרים מלעשותן, והרי חמש אֶת כָּל מִצְוֹתַי יבוא מזה שיכפור בכל המצוות כי לא אמר את כל המצוות, הרי שש לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי עד שיהיה כופר בעיקר, הרי שבע[3]:
(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם מדה כנגד מדה אני אמרתי והיה אם שמוע תשמעו וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך עכשיו אם לא תשמעו לי אין אני רופאך אלא אפקוד עליכם חליים רעים[4] וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה שתבהלו ולא תדעו מה תעשו אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ שאלה החליים יחשכו עינים וידאבו הנפש[5] וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם כמו שהיה הענין בימי השופטים כאמרו והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק וכל בני קדם[6]:
(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: ס
(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה כלומר אם אחרי כל המכות הנ"ל - לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם יסורים נוספים שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם המוזכרים למעלה[7]:
(יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם השובע, כטעם וישמן ישורון והגֶאה אם ישבר יפול וישח וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל ולא יורידו גשמים וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה כנחושת שאינה מצמיחה פירות[8]:
(כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם שתזרעו ותחרשו בחינם, שלא תוציא כלום הארץ[9] וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי שיתלה אותם במקרה, כי אם יתלה זה במקרה הנה הקב"ה יוסיף לו מאותו מקרה וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי כי דרך התורה, כאשר יצליחו עניניו של אדם ויצאו לו על הנכונה, שיתבונן בעצמו וישית אל לבו כי הוא חסד ה' יתברך, לא מפני זכותו ומעשיו הטובים, וכענין שכתוב (דברים ט, ה) לא בצדקתך וביושר לבבך, וכאשר יבואו עליו צרות ומקרים שיודה עלי פשעו לה', ויחשוב כי אין זה אלא מצד חטאו[10]וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם:
(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם בהריגת הקטנים וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם בהריגת הגדולים וְנָשַׁמּוּ שממו דַּרְכֵיכֶם כי אין דרך בטוח מפחד החיות שאינם ברשות אדם[11]:
(כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:
(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם ה - בְּרִית שהפרתם הברית שנכרתה בסיני[13] וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם מפחד החרב ושם -[14] וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב:
(כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה המשענת של ה - לֶחֶם כלומר לא תוכלו להשען על אוכל[15] וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד כי אשה אחת לא תוכל למלא את התנור פת[16] וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל במשקל הביאוהו לתנור ובמשקל ישיבוהו להאכילו לבעלים בצמצום לחם צר ומים לחץ[17] וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ: ס
(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:
(כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:
(כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ:
(ל) וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם כשתבא עליכם הרעה לא יהיה לכם מקום לזעוק ולהתפלל להושיעכם מהרעה, כי ישמיד במותיכם, מקום הזבחים[18] וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם בתים העשויים להשתחות לחמה לשמש[19] וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם:
(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ כל כך תהיה שממה שגם האויבים הדרים ישומו עליה הפך משוש לכל הארץ[20] זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה[21]:
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה אפזר בגוים בַגּוֹיִם צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרם לבין האומות, שאם מוצאים אותם במקום אחד היו מכלים אותם[22] וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ שמיטות ויובלים שלא שמרתם כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ ותמצא מנוחה למלאות שבתותיה[23]:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ שבעים שמיטות בטלו ושבעים שנה היו בגלות בבל, כדכתיב בדברי הימים - "עד רצתה הארץ את שבתותיה... למלאות שבעים שנה"[24]:
(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב כאילו רודף אחריהם אי מי עם חרב[25]וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף:
(לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה[26] וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם מנהג כל הגולים למקום אחר בהשתנות האויר עליהם והמים ימותו רובם[27]:
(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי אע"פ שהתודו את עונם מאחר שאינם נכנעים וחוזרים[28] וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:
(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם גם אחרי הזכירה תעזב מהם, רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית, וקידשו העיר בשתי תודות (נחמיה יב, מ) וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה (שם י, א), ויאמרו ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד (שם שם, לב), כי כל הקורות אותם רמוז בפרשה הזאת[29] יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם באחד מאילו שני דרכים יגאלו, או בכך, שאז יכנע לבבם הערל ויחזרו בתשובה ואגאלם, או בדרך אחרת, שאף גם זאת שלא יחזרו בתשובה, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. שאם הם עושים שלא כהוגן, אני לא אאבד את אמונתי, שאני ה' אלקיהם ואגאלם ברחמי, שאני הוצאתי אותם [מארץ מצרים] לעיני הגוים, ויודעים שלקחתים לי לעם, ואם לא אגאלם יתחלל שמי. וכן הוא אומר - "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי וקדשתי את שמי הגדול... אשר חללתם וידעו... כי אני ה'" שהיכולת בידי להציל את עמי[30]:
(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק שהוצאתים כדי שאהיה להם לאלהים כאמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ומה שהשחיתו אז יתקיים אחר קבוץ גליות לימות המשיח ועולם הבא[31]:
(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיא פירושה[32] אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ
נביא
מלכים ב פרק י
(ח) וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר הֵבִיאוּ רָאשֵׁי בְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים ערימות פֶּתַח הַשַּׁעַר עַד הַבֹּקֶר כדי שיראום העם:
(ט) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם צַדִּקִים אַתֶּם הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ כלומר הנה תחשבו שאתם צדיקים ממני, על שהרגתי את המלך וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה הלא אנשי שומרון הרגום:
(י) דְּעוּ אֵפוֹא שהם חייבים מיתה על פי דבר ה' כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר יְקֹוָק אַרְצָה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק עַל בֵּית אַחְאָב וַיקֹוָק עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ:
(יא) וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו קרוביו וְכֹהֲנָיו כהני הבעל עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:
(יב) וַיָּקָם וַיָּבֹא וַיֵּלֶךְ שֹׁמְרוֹן הוּא בֵּית עֵקֶד הָרֹעִים בית שהרועים גוזזים בו הצאן, ולפי שהדרך לעקדם ולקושרם בעת הגזיזה, קרוי עקד בַּדָּרֶךְ:
(יג) וְיֵהוּא מָצָא אֶת אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ בני אחי אחזיהו כמבואר בדברי הימים מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר מִי אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ וַנֵּרֶד לִשְׁלוֹם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְנֵי הַגְּבִירָה כלומר לשאול בשלום בני אחאב ואיזבל, ולא ידעו כי נהרגו:
(יד) וַיֹּאמֶר תִּפְשׂוּם חַיִּים ומה שצוה כן ובלבבו להרגם כמו שאמר וישחטום להגדיל הנקמה שלא ימיתום דרך מלחמה וַיִּתְפְּשׂוּם חַיִּים וַיִּשְׁחָטוּם אֶל בּוֹר בֵּית עֵקֶד אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אִישׁ וְלֹא הִשְׁאִיר אִישׁ מֵהֶם: ס
(טו) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר ותמים עמי לאהוב אותי כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ תְּנָה אֶת יָדֶךָ וַיִּתֵּן יָדוֹ וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל הַמֶּרְכָּבָה:
(טז) וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַיקֹוָק להנקם מבית אחאב ועובדי הבעל וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ:
(יז) וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ: פ
(יח) וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט אמר להם בערמה שאחאב נענש מפני שלא עבד את הבעל הרבה רק מעט ולכן יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה ולכן צוה שיתקבצו נביאי הבעל וכהניו:
(יט) וְעַתָּה כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל כָּל עֹבְדָיו וְכָל כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל יִפָּקֵד כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה בחכמה בערמה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל:
(כ) וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ הזמינו ויחדו יום עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ:
כתובים
משלי פרק יג
(יא) הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט רבוי ממון הנעשה מריקנות (משחק בקוביא וכו') יתמעט וילך וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה האוסף בידו מעט מעט בעמל, ממונו יתרבה וילך (ובתורה - הלומד הרבה ואינו חוזר לא ישאר בידו , הלומד מעט וחוזר ולומד עוד וחוזר ירבה תורה): (יב) תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב המייחל לדבר זמן רב ולא בא לו הדבר זה מחלה את לבו הלב נהיה חולה וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָההמתאוה לדבר והוא בא לו זה בשבילו כעץ חיים: (יג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ הבוזה למצוה אחת מדבר תורה, המצוה תגרום לו שיוזק על שאינו מקימה וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם החרד לקים כל מצוה יהיה שלם בלא חסרון: (יד) תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תורתו כמעין מים חיים כן היא מביאה לו חיים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת התורה מדריכתו לסור מעבירות: (טו)שֵׂכֶל טוֹב יִתֶּן חֵן מי שמתנהג במידות טובות זה נותן חינו בעיני הבריות (וכשיצטרך להם יחפצו לתת משאלותיו) וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן הבוגדים בה' ובתורתו מתנהגים בתקיפות (וכשנצרכים לבריות תובעים מהם בחוזק לתת חפצם): (טז) כָּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת הערום יחשוב בדעתו האיך לעשות מעשיו וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת הכסיל עושה מעשיו בטפשות, ואף מפרסם לכל מעשי טפשותו: (יז) מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע שליח רשע כשיזדמן צד קלקול בדבר שליחותו יפול בה ויקלקל שליחותו וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא שליח נאמן יתקן הקלקול (דוגמא: המרגלים - יהושע וכלב): (יח) רֵישׁ וְקָלוֹן פּוֹרֵעַ מוּסָרעניות ובזיון יהיו חלקו של המבטל דברי מוסר שייסרוהו וְשׁוֹמֵר תּוֹכַחַת יְכֻבָּד השומר לקיים דברי תוכחת יהיה לו כבוד: (יט) תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ תאוה שנשברה תערב לנפש הצדיק .(שמחתו כשמתגבר על יצרו ומשבר תאותו) וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע הכסילים מואסים לסור מהרע: (כ) הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם ההולך עם חכמים יתחכם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ המתחבר (מלשון רע) לכסילים ישבר: (כא) חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה החוטאים הרעה תרדוף אחריהם (יקבלו ענשם) וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב והצדיקים ה' ישלם להם טוב עבור מעשיהם: (כב) טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים איש טוב ינחיל טוב ( טוב = עומד במקום שניים.) לבני בניו (ככתוב "עשה חסד לאלפים") וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא ממונו של החוטא שמור הוא לצדיק (כענין שנאמר "יכין וצדיק ילבש"): (כג) רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים ריבוי האוכל בא לעולם על ידי חרישת העניים והרשים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט ויש שהאוכל הרב יִכְלֶה כיוון שבעליו לא עשה כמשפט להפריש מתנות עניים . (והרי הם היו הסיבה לרבוי האוכל שהיה לו): (כד) חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ המונע עצמו להכות בנו במקל לייסר דרכו הרי הוא שונאהו וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר האוהב בנו מחפש באיזה דבר צריך לייסרו לילך בדרך טובה: (כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ הצדיק אוכל כפי צורך נפשו שתתקיים (הנפש צורכת רק לשבוע כדי שיוכל לעבוד) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר הרשעים אוכלים למלאות תאותם ובטנם תמיד תחסר כי אין סוף לתאוה:
משנת ההלכה
היתר עיסקא
א. יסוד היתר עיסקא הנהוג בימינו[33] מבוסס על הדין הנ"ל שהנותן (מלוה) אינו נותן את כל הכסף בהלואה אלא חלקו מלוה ללא רבית וחלקו פקדון כדי שישקיע עבורו את כסף הפקדון ויתן לו את הרווחים היוצאים ממנו ומכיון שעל חלק הפקדון המקבל (הלווה) הינו שומר וחלים עליו דיני שמירה א"כ אם נגנב או נאבד אינו חייב לשלם אבל תיקנו שלא יהא המקבל נאמן לומר שנגנב או נאבד אא"כ יביא עדים כשרים ונאמנים (ומותר גם לנקוב בעדים מסוימים שרק הם יאמנו וא"כ קרוב הדבר שלא ימצא המקבל עדות על כך) ולפיכך גם אם יקרה הפסד לקרן הברירה ביד המקבל לשלם את חצי הפקדון במלואו (מלבד מה שחייב את החצי השני משום ההלואה) אם לא יביא עדים על נסיבות ההפסד מכח דיני שמירה ואין בו משום רבית וא"כ לא יפסיד הנותן מאומה מהקרן שנתן למקבל.
ב. ועוד תיקנו שביחס לריוח אם לא ישבע המקבל כמה הרויח או כמה הפסיד יהיה חייב לשלם למקבל סכום מסויים של הרווחים שמשערים שיהיו מעיסקא זו וא"כ הברירה ביד המקבל שלא לישבע ומימלא חייב לשלם את הסכום שהתנו ביניהם בתחילה ואין בו משום רבית
ג. וא"כ נמצא שמה שמחזיר רבית על סכום ההלואה אינו בגלל ההלואה אלא משום שאינו רוצה לקיים את התנאים שהתנו ביניהם ביחס לפקדון דהיינו לישבע או להביא עדים וא"כ חייב לשלם את הקרן כולו גם אם הפסידו ואת הריוח כמו שהתנו כיון שאינו רוצה לישבע כמה הרויח[34]
ד. אמנם צריך הנותן לתת למקבל שכר טירחא עבור התעסקותו בחלק הפקדון שאל"כ הרי הוא עושה טובת הנאה עבורו והוא רבית על חלק ההלואה כמבואר לעיל ומועיל לתת לו אף שכר מועט (של"ה שם)
ה. לכתחילה צריך שיכתבו ביניהם היתר עיסקא אבל בדיעבד מספיק שאמר הנותן[35] "הרי מעות אלו ניתנים בידך בתורת היתר עיסקא"[36]
נוסח היתר עיסקא שנתקבל בימינו[37]
אני הח"מ.......................[38] מודה שקבלתי מאת ........................[39] סך ......... בתורת עיסקא עד לתאריך .................. והתחייבתי להשקיע את כסף העיסקא בעסק טוב ומובחר שהוא יותר קרוב להרויח בו ואם ארצה להשתמש בכסף שה לצרכי הפרטיים או לתשלום חובות שיש לי הריני מקנה ל...............................[40]הנ"ל בקנין המועיל חלק בכל עסקי המניבים רוחים בשווי הכסף שקבלתי ויהי אותו החלק בידי בתורת עיסקא
הרווחים שיהיו מהעיסקא יתחלקו מחצה לי ומחצה למלוה הנ"ל ואם ח"ו יהיו הפסדים ישאה הנותן הנ"ל בשני שליש ואני המקבל בשליש ואין אני נאמן לומר שיהיו הפסדים או שלא יהיו רווחים וכן לגבי גובה הרווחים שהיו אלא בשבועה חמורה בנקיטת ספר תורה אמנם זאת הוסכם בינינו שאם ארצה ליתן לנותן העיסקא הנ"ל סך כך וכך (כפי התנאי שמתנים ביניהם לרווח או להצמדה) עבור חלקו ברווחים מהעיסקא ואחזיר לו הקרן הרי שכל מותר הריוח השייך לי לבדי ופטור אני מכל שבועה ובירור על הכסף הנ"ל
וגם ניתן לי דבר מועט כמו דולאר אחד על טרחתי[41]
וע"ז באתי על החתום...................................................[42]
בשו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' פג הביא נוסח קצר להיתר עיסקא ביחיד
מודה אני הח"מ שקבלתי מאת המוכ"ז......................... סך.......................... לעסוק בשותפות, והריוח שיהי' בעזרת הש"י מהסכום הנ"ל נחלוק לחצאין מחצה שלי ומחצה להנ"ל, וכן ח"ו ההפסד. ולא יהי' לי נאמנות לאמור הפסדתי כי אם על פי שני עדים כשרים ונאמנים, ועל הריוח לא אהיה נאמן רק בשבועה. אולם תנאי הותנה בינינו שאם ארצה ליתן בעד חלק הריוח שלו סך,,, לשבוע או לחדש, אז אין לו עלי שום תביעה על יותר אפלו אם יבורר שהריוח יהי' בעזהש"י הרבה יותר. כל דין תורת נאמנות לבעל השטר אף לאחר זמן הפרעון. וכל זמן שלא אחזיר את הסכום הנ"ל יהיה בתורת עיסקא אצלי באופן הנ"ל - ושכר עמלה קבלתי.
בעה"ח, יום......... שנת.............. פה.........................
נאם הלוה..................................................
[2] רמב"ן
[3] רבינו בחיי
[7] רש"י
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] רש"י
[17] חזקוני
[20] אבע"ז
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[28] חזקוני
[29] רמב"ן
[30] פי' ר' יוסף בכור שור
[32] רש"י
[33] היתר עיסקא שתיקן המהר"ם היה באופן אחר קצת דהיינו שהלוה נותן את המעות ללוה בתורת פקדון ובתקופה זו מתחייב הלוה להתעסק במעות עבור המלוה וכל הריוח יהיה למלוה כגון שנתן לו מאה ומתחייב הלוה שיתעסק בפקדון עד שירויח עשר וכל הריוח יהיה למלוה ואח"כ נהפך כל הסכום של הקרן עם הריון להלואה ממש וכל הריוח שיהיה ממנו יהיה ללוה ובאופן זה בתקופת הפקדון אחריות המעות על המלוה ובתקופת ההלואה האחריות על הלוה רק הלוה מתחייב שלא יהיה נאמן לומר שהפסיד את הכסף אלא ע"פ שני עדים כשרים או בשבועה (ועיין בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' לט שכתב שבזמניניו עדיף שיאמר שלא יהיה אמן אלא בשבועה עיי"ש טעמו) וכמו כן לא יהיה נאמן לומר שלא הרויח בתקופת הפקדון אא"כ נשבע שבועה חמורה וכל זמן שלא נשבע חייב לשלם את הריוח כמו שקצצו בתחילה ומימלא נמצא שכשמחזיר את ההלואה א"כ הריוח שמחזיר אם אינו רוצה לישבע הוא משום שחייב אותו על תקופת הפקדון (וגם אם הפסיד מהקרן משום שהוציאו לצרכיו אם לא יביא עדים או ישבע חייב לשלם גם אותו משום תנאי הפקדון) ואינו רבית על ההלואה
וזה נוסח היתר עיסקע שתיקן מהר"מ מובא בנחלת שבעה סי' מ
"אנחנו החתומים מטה מודים שקבלנו מזומנים (סך כך וכך) מיד פלוני לעיסקא לטובתו ואחריותו וכל עסק טוב וסחורה טובה שיזדמן לידינו בהם יהיו מעותיו קודמין למעותינו וככה נתנהג תמיד עד שיעלה ריוח מהן סך כך וכך ובלבד שלא נעשה חובות מדמי עיסקא הנ"ל ואם לפעמים נצטרך ליקח מצרכינו מדמי העיסקא לא נהיה נקראים שולחים יד בפקדון ומיד שיעלה ריוח כנ"ל אזי מאותה שעה והלאה יהיו כל המעות קרן וריוח בידינו הלואה גמורה עד זמן פלןני ואז מחוייבים אנחנו לטפל בכל מה שיש לנו למכרו ואפילו בחצי שוויה כדי לפרוע לבעל השטר ולבאי כוחו במזומנים כנ"ל לזמן הנ"ל כפי מה שיאמר בעל השטר או בא כוחו בדיבור הקל עלינו לפרוע כגוף החוב ואין אנו ולא שום אדם נאמנים לומר פרוע הוא או מחול הוא שטר זה או כולו או קצתו ולא שום טענה הגורעת כח שטר חוב זה אפילו בשבועה חמורה ואדרבא בעל השטר ובא כחו נאמנים עלנו ועל בא כוחינו בדיבור הקל בלי שום אלה ושבועה ואין אחנו נאמנים לומר שהיה איזה הפסד ואחריות במעותיו של בעל השטר אם לא בעדים כשרים (או בשבועה) ואם יעידו עדים כשרים (או נשבע) שהיה הפסד במעותיו של בעל השטר הנ"ל אין אנו נאמנים לומר שהיה זה טרם או קודם שעלה ריוח הנ"ל אם לא בשבועה חמורה כמו שיחמיר עלינו בעל השטר ובא כוחו וכן אין אנו נאמנים לומר שלא הרווחנו כלל במעותיו של בעל השטר או לומר שלא עלה ריוח כנ"ל ושעסקנו בעיסקא באמונה אם לא בשבועה חמורה כנ"ל וכל אחד מאיתנו הח"מ נעשה ערב קבלן בעדד חבירו ויד בעל השטר על העליונה וקבלנו מבעל השטר פלוני בן פלוני סך כך וכך בשכר עמלינו ומזונינו כל הנ"ל קבלנו עלינו ועל יורשינו אחרינו בחרם חמור ובשד"א לאשר ולקיים ואם נעבור מחוייבים אנו ליתן קנס לצדקה חומש הקרן עשה היום יום כך וכך" .......
[34] וז"ל ה המנחת שלמה חלק א סימן כז "שאם אחד מלוה לחברו אלפיים שקל הרי הוא מתנה עמו שאלף יהי' מלוה ולא יקבל עבור זה שום שכר וכל השכר הוא יקבל רק עבור האלף שהם פקדון שבהם הוא שותף לריוח ולהפסד, ורק עושה עמו תנאי שאם יתן לו כך וכך אחוזים לשנה הרי הוא פוטר אותו מלהשבע ואף אם הרויח יותר הרי זה שלו. ונהוג לפי"ז שאם שער הרבית הוא עשרים אחוז הרי הם עושים ביניהם הסכם שעבור חלק הפקדון יתן לו ארבעים אחוז שהוא עשרים אחוז מסכום הכולל. ואם גם הוסכם ביניהם שיהי' צמוד למטבע זר או ליוקר החיים היינו שעבור האלף של הפקדון ישלם לו את ההפרש כאילו היה הפקדון סכום של אלפיים ולא אלף. גם ידוע דיש שמחמירים ונוהגים לא לעשות פלגא מלוה אלא עושים הכל בתור פקדון, ואז הוא מקבל רק עשרים אחוז, שהרי הכל יודעים דאין שום הבדל אם עושים כאופן האחרון או כאופן הראשון, כיון דמסתבר לא ישבע בנקיטת חפץ שהפסיד. [גם יש שהמקבל אומר לנותן שיוכל לעשות איך שהוא רוצה ואם יעשו אז כולו פקדון לא ידרוש הנותן רק עשרים אחוז וגם הצמדה רגילה ולא כפולה] וכל זה הוא מפני שאם לא יסכים לקבל את הפקדון על תנאי של ארבעים אחוז לא יתן לו המלוה את האלף שהם הלואה. ודבר זה פשוט וידוע לכל אדם" (ועיי"ש מה שהקשה וכתב "ואף שאין אני מפקפק כלל על "היתר עיסקא" שידוע ומקובל להיתר אבל מ"מ מצוה ליישב").
[38] שם הלווה
[41] כמבואר בנוסח בשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן לט
[42] שם הלווה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה