מקרא
במדבר פרק י
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסוף אליך תקראם ע"י חצוצרות[1] וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:
(ד) וְאִם בחצוצרה בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה בדרום והוא דגל מחנה ראובן ועמהם נושאי המקדש תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה, ותרועה רביעית לחונים צפונה, כי לכל דגל מסע בפני עצמו[4] וי"א שאין תוקעין אחר שנסע מחנה ראובן, כי הקהתים ועמם הכהנים שהם התוקעים נוסעים אחר שתי תקיעות עם מחנה ראובן קודם שיסע מחנה אפרים, ופירוש "תרועה יתקעו למסעיהם", שיתקעו הכהנים למסעיהם[5]:
(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:
(ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם רק הכהנים תוקעין בחצוצרות כן בבהמ"ק כן ביובל ובמשיחת מלך[6]:
(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כי עשיתם מה שצוה לכם השם הנכבד גם התרועה זכר לנפשות לצעוק לשם[7] וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם. וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חנוכה ויש מפרשים שהכונה לשבת[8] וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת כדי שישמעו ישראל וידעו כי הקרבנות קרבים ויכוונו לבם לשמים עַל עֹלֹתֵיכֶם עולות הציבור וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם כבשי עצרת שהרי לא היו תוקעים רק לקרבן צבור וחובה[9] וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ
(יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ אחר שעשו הטמאים פסח שני בי"ד בחדש נעשו חצוצרות, ובהם נועדו העדה והנשיאים למשה, והודיענו סדר מסעם על ידי חצוצרות נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת ללכת אל קדש ברנע, שהיא העיר הראשונה בארץ ישראל שהיו פוגעים באותו הדרך, שהיה דרך המדבר הגדול והנורא, כאמרו ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ונבא עד קדש ברנע[10]:
(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם כראוי שיסעו[11] מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן ומקום זה כולל תבערה שהיא קברות התאוה, וחצרות ורתמה וקדש[12]:
(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב גם בלכתם בדרך, הנשיא הולך בראש צבאו, שיעשו מצותו וישכון כמלך בגדוד, ולא ילכו כצאן אשר אין להם רועה[14]:
(טו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:
(טז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלוֹן:
(יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן אחרי נסוע דגל יהודה יתחילו בפרוק המשכן, ותחלת פירוקו שיבא אהרן ובניו והורידו את פרכת המסך וזהו שנאמר (לעיל ד ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו וגו', כלומר בנסוע המחנה הראשון, וכאשר ישלימו לכסות הארון וכל כלי הקודש של משא בני קהת יורידו הלוים המשכן כולו ויטענו על העגלות וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן אחרי דגל יהודה, והארון וכלי הקודש עומדים מכוסים ונתונים על המוטות עד שנסע דגל ראובן[15]: ס
(יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:
(יט) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי:
(כ) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל:
(כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ הכלים המקודשים הארון השולחן המנורה וכו'[16] וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן בני גרשון ובני מררי שהיו קודמים להם מסע שני דגלים היו מקימין את המשכן כשהיה הענן שוכן וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המקדש עַד בֹּאָם של בני קהת וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות[17]: ס
(כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:
(כג) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָה צוּר:
(כד) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעוֹנִי: ס
(כה) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם כל אדם אפילו משאר דגלים כשלא היה יכול ליסע בדגל שלו היה מתאסף עם דגל מחנה דן שהיה אחרון אבל יותר לא היה יכול לעמוד פן ישאר יחידי[18] וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:
(כו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:
(כז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:
(כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ: ס
נביא
מלכים ב פרק יח
(כו) וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַב שָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה:
(כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב שָׁקֵה הַעַל כלומר וכי רק אל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה כאילו אמר שאם ישמרו את החומה שלא יכנסו חיל מלך אשור הנה יבנה עליה מלך אשור מצור עד שמרוב הרעב לֶאֱכֹל יאכלו אֶת חריהם צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת שיניהם מֵימֵי רַגְלֵיהֶם הוא השתן עִמָּכֶם:
(כח) וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר:
(כט) כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל יַשִּׁיא יפתה לָכֶם אתכם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:
(ל) וְאַל יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְקֹוָק וְלֹא תִנָּתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:
(לא) אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה ושלום וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ:
(לב) עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אקח אתכם מפה, להוליך אל ארץ טובה כארצכם. כי כן היה דרכו, להעביר את האומות שכבש מארצם לארץ אחרת אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר יְקֹוָק יַצִּילֵנוּ:
(לג) הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:
(לד) אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי כלומר וכי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי:
(לה) מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל יְקֹוָק אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי:
(לו) וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ:
(לז) וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים על ששמע דברי רבשקה, המחרף ומגדף כלפי מעלה, להדמותו לאלהי עמי הארצות וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה:
מלכים ב פרק יט
(א) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יְקֹוָק:
(ב) וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ:
(ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה מנאץ את ה' בדברי חרוף הַיּוֹם הַזֶּה והמשיל הצרה לאשה אשר יאחזוה חבלי לידה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר והוא הרחם מקום יציאת הולד כי אז חבליה יותר קשים כשהולד קרוב לצאת וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה ואם אין כח ליולדת לחזק עצמ'ה להוליד הולד הנה היא בחוזק חבליה בלי תקוה למנוחה כן הצרה גדולה עלינו ואין לנו כח לצאת ממנה אם לא יעזרנו האל:
(ד) אוּלַי יִשְׁמַע יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הלואי יתן לב לשמוע אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי כלומר קיים ולא כעבודה זרה שהזכיר וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה כאומר, לזה שאלתי מעמך שתשא תפלה לה' בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה שארית ישראל הנמצאה בירושלים, כי כבר כבש כל ערי הבצרות שביהודה:
כתובים
משלי פרק יח
(א) לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד מי שנפרד מה' מבקש ללכת אחר תאותו בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע לכל החכמים תתגלה חרפתו: (ב) לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה הכסיל כשבא לבית המדרש לא בא ללמוד כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ רק רוצה לגלות את מעט חכמתו: (ג) בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז כשרשע מגיע לבית המדרש בא רק כדי לבזות את מי שטעה וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה וכשאדם מבוזה בא לבית המדרש מיד מבזה אותם: (ד) מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ דברי החכם כמים עמוקים (הרבה חכמה) נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה וכמו נחל שמוציא מים כך החכם חכמתו מתרבה: (ה) שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לכבד רשע לא טוב (שיגרום) לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט שבסוף יטה אפילו צדיק במשפט אתו: (ו) שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב תמיד הכסיל פיו רב עם אנשים וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא ופיו קורא לאנשים להכותו: (ז) פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ פי הכסיל גורם לו שבר וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ ושפתיו גורמים מלכודת לנפשו: (ח) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים דברי הרב עם כולם כמכות לגוף וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן והדיבור הרע יורד לתוך הגוף ויותר גרוע ממכות שיש רפואה: (ט) גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ גם מי שמתרפה במלאכת התורה אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית הוא כאח וחבר למי שמשחית התורה בדעות כוזבות כי בסוף יהיה כמוהו: (י) מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' הבוטח בשם השם זה כמו מגדל חזק (ויותר טוב ממגדל) בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב ובבטחון הזה הצדיק רץ לכל מקום ומתחזק (אבל מגדל שומר רק בתוכו): (יא) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ עושר העשיר הוא בשבילו כעיר מבצר וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּתוֹ וכחומה חזקה העושר שבחדרו מתחת למרצפות (משכיתו = אבן משכית): (יב) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ לפני שיש לאדם שבר הוא התגאה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה ולפני שיש לאדם כבוד הוא היה ענו: (יג) מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע העונה דבר לפני ששמע את השאלה אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה טפשות היא לו ובזיון: (יד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ כשרוח האדם שמחה יסבול ויתחזק במחלתו וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה ורוח שבורה ועצובה מי יסבול את המחלה: (טו) לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת מי שיש לו בינה יקנה דעת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת והחכם שאין לו בינה יבקש מאחרים את הדעת:
משנת ההלכה
לא תחמוד לא תתאוה
א. ואם מתאוה בלבו וחומד מה שיש לחבירו אבל אינו מחשב בלבו איך להשיג מחבירו חפץ זה אינו עובר בלאו זה אבל מידת חסידות היא שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש ביד חבירו (ערוה"ש שנט סעי' ח) ולפיכך גם המקנא במה שביד חבירו אינו עובר על לאו זה
ב. התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנאמר "וחמדו בתים וגזלו" ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים צא ולמד ממעשה אחאב ונבות: (שם ושם יא)
ג. הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמד ולא תתאוה ואם גזל עבר בשלשה לאוין: (שם ושם יב)
ד. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. וכל בני העולם מחוייבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם[19] (חינוך תטז)
ה. המתאוה דבר של עכו"ם אינו עובר[20] בלאו זה (מנ"ח ל"ח ותט"ז שו"ע הרב או"ח ת"מ בקונ"א ס"קיא ועיין פמ"ג או"ח תר"ד ס"א במשב"ז)
ו. אסור להתאוות אף פחות משווה פרוטה[21]
ז. חתן שמכביד על חותנו קודם החתונה, שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, אף על פי שחותנו ממלא מבקשו, עובר החתן על לאו זה דלא תחמד אבל קודם שגמרו התנאים יכול לבקש ככל רצונו שכך הוא דרך משא ומתן (ספר המצות הקצר חלק לא תעשה אות מ' ושמירת הלשון ח"ב חתימת הספר פרק ד)
ח. החומד ללמוד חכמה שביד חבירו כגון שראובן למד איזה חכמה או אומנות ושמעון חמד בלבו אותה מלאכה והשתדל הרבה והפציר בו והרבה עליו רעים עד שהסכים ראובן ללמדו אותה חכמה אינו[22] עובר בלאוין אלו (ערוה"ש שם סעי' י)
ט. דבר העומד למכירה אין בו משום לאו דלא תחמוד ולא תתאוה אבל בסוחר שדרכו למכור ועתה מאיזה סיבה שהיא אינו רוצה אם מפציר בו עובר בלא תחמוד ולא תתאוה (שו"ת שבט הלוי ח"ה קונטרס המצוות סי' יט)
י. באחרונים הסתפקו אם החומד או מתאווה משרה שביד חבירו עובר בלאוין אלו (משפטי השלום[23] פי"ב סוס"ק ו)
[1] רש"י
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] רמב"ן
[5] אבע"ז
[6] העמק דבר
[7] אבע"ז
[8] אבע"ז
[9] חזקוני
[11] אבע"ז
[12] חזקוני
[13] חזקוני
[14] רמב"ן
[15] רמב"ן
[16] רש"י
[17] רש"י
[18] חזקוני
[19] ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצוות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד (סנהדרין נ"ו ע"ב), כי באמת שאותן שבע הן כעין כללות, אבל יש בהן פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת, ויש בה פרטים כגון איסור אם ואיסור אחות מן האם ואיסור אשת איש ואשת אב וזכר בהמה (שם נ"ח ע"ב). וכן ענין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת, ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחייבין בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נ"ו ע"ב). וכמו כן נאמר, אחר שהוזהרו בענין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו. ואין כוונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרין על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבעה, כאילו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם והאחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאילו נאמר להם אל תגזלו אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה שלא לחמוד. אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להן מצוות יותר מהן, וגם באותן שנצטוינו אנחנו (והם, זכינו אנחנו) להיות ציוויינו עליהן במצוות עשה ולאוין נפרדים. וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד: שם
[20] אמנם צ"ע לפי מש"כ החינוך דלאו זה שייך אף בבן נח כיון שהוא מביא לידי גזל הניחא לאו דלא תחמד כיון שלא גזלו שהרי נתרצה הגוי בע"כ א"כ לא עבר אבל במתאוה מה שביד גוי שיכול לבוא לידי איסור גזל א"כ יעבור בזה על לאו דלא תתאוה דגזל עכו"ם נמי גזל הוא אמנם אפשר דס"ל דגזל עכו"ם אינו איסןר תורה ולהכי אין בו לאו דלא תתאוה וצ"ע
[21] עיין לעיל הערה יב דהמנ"ח נסתפק בזה גבי לאו דלא תחמד וכאן במצוה תטז אות ב כתב שה"ה בלאו דלא תתאוה אמנם לכאורה אינו דומה כלל דכאן ודאי אינו לאו שבממון דהא אינו עושה כלום לממון חבירו אלא הוא רק לאו שבלב וזה שייך אף בפחות משווה פרוטה אמנם לפמש"כ החינוך שאיסורו כיון שהוא מביא לגזל ולהכי נוהג בבן נח א"כ זה אין שיך בפחות משווה פרוטה וצ"ע
[22] הערוה"ש דייק כן מלשון הרמב"ם שכתב "כל דבר שאפשר לו לקנות ממנו" וא"כ בדבר שלא שייך בו קנין אין בו משום לאוין אלו
[23] לר' יצחק אייזיק סילבר שיצא לאור שנת התשס"ה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה