מקרא
במדבר פרק י
(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב הוא יתרו[1] בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם מיד עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ שבמסע זה הראשון נסעו ע"מ להכנס לארץ ישראל אלא שחטאו במתאוננים ומפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ יתרו חשב שכוונת משה שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ, וענה כי אם אל ארצי ואל מולדתי אל[2], כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:
(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד[3]:
(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם אז אמר לו משה אל נא תעזב אתנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה[4], ומשה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם[5]:
(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ רמז לתת לו אחוזה בארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ ונתרצה אליו אליו בזה ועשה כן[6]:
(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד[7] וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:
(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה לא היה הולך לפניהם כמו בשאר המסעות, כי היה אז הארון מספיק לנחותם הדרך בהיותו נוסע לפניהם, אבל היה עומד עליהם ביום בעת נסעם[8]: ס
(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן ללכת ולהכנס לארץ ישראל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בלי מלחמה, שהיו האומות בורחים[9]:
(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר כשהיה נח הענן ובאים לחנות, היה אומר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל יהי רצון שישובו כל האלפים וכל הרבבות למקומם במספרם, ולא יפקד מהם איש: פ
במדבר פרק יא
(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו, כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים - רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם[10] וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה לפיכך:
(ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה יראים היו פן תתפשט בכל המחנה[11] וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:
(ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה למקום אשר ירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן ולא נסעו מן המקום ההוא, רק בחניה ההיא התאוו תאוה וקראו שם העיר או המקום קברות התאוה[12] כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְקֹוָק:
(ד) וְהָאסַפְסֻף שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב רב[13] אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת[14] אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים לאכול בקנוח הסעודה וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים בתור תבלין לתבשיל[15]:
(ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ ואין לנו שום לפתן עמו[16]:
(ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד י"א כסברתא וי"א חרדל ואנכי לא ידעתי[17] הוּא וְעֵינוֹ מראהו כְּעֵין הַבְּדֹלַח כלומר נראה קשה ויבש ולכך היו אומרים ונפשנו יבשה. כאדם שאוכל חטים יבשים[18]:
(ח) עתה מפרש טעם של חרון אף שהרי - שָׁטוּ שוטטו הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר קדירה וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת אז וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד לחלוחו של הַשָּׁמֶן מתחלף טעמו שהיה מתחלה מתוק כצפיחית בדבש כזיתים ואגוזים קודם טחינה. אבל לאחר טחינה או כתישה במכתשת אז והיה טעמו. נעשה עתה טעמו כלחלוח של שמן ובשר שמן כמו שמן זיתים ואגוזים לאחר טחינה שנתחלף טעמו ולפיכך וישמע ה' ויחר אפו. שכשרוצים טוחנים אותו ונעשה כשמן ואין מאכלם יבש ובפ' בשלח שכתוב וטעמו כצפיחית בדבש. זה הוא טעמו קודם שיש בו טעם שמן[19]:
(ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו ובויהי בשלח כתיב - "ותעל שכבת הטל", שהיה בין שני טלים, טל מלמעלה וטל מלמטה, כמונח בקופסא, דרך כבוד. ופירש כאן קצת העניין להודיע דשלא כדין היו מתרעמין[20]:
נביא
מלכים ב פרק יט
(ה) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ:
(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי:
(ז) הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ רצון ללכת מפה וְשָׁמַע שְׁמוּעָה הנה השמועה היתה ששמע על תרהקה מלך כוש שיצא אליו להלחם אתו וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ:
(ח) וַיָּשָׁב רַב שָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ:
(ט) וַיִּשְׁמַע אֶל על תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר להודיע שאינו מסתלק לגמרי, כי אם על מנת לשוב:
(י) כֹּה תֹאמְרוּן אֶל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר אַל יַשִּׁאֲךָ יסית ויפתה אותך אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:
(יא) הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל בלשון תמיהה:
(יב) הַהִצִּילוּ אֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם כלומר וכי אלהי העמים הצילו את העמים אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ אֲבוֹתַי אֶת גּוֹזָן וְאֶת חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַאשָּׂר:
(יג) אַיּוֹ מֶלֶךְ חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה:
(יד) וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵם וַיַּעַל בֵּית יְקֹוָק וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְקֹוָק הספר שהיה בו אלו החרופין והגדופין כי הם נשאו ספרים על זה ממלך אשור ועוד דברו בפיהם אלו החירופין ולזה אמר אחר זה את דברי סנחריב אשר שלחו לחרף אלהים חיים: פ
(טו) וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְקֹוָק וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וכאומר, ואיך אם כן תמסור בידו את ירושלים, ויבאו הכרובים ביד צר אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:
(טז) הַטֵּה יְקֹוָק אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח יְקֹוָק עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי:
(יז) אָמְנָם יְקֹוָק הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת הַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצָם:
(יח) וְנָתְנוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ אבל זה קרה - כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם:
(יט) וְעַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ: ס
כתובים
משלי פרק יח
(טז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ כשאדם נותן צדקה ה' ירחיב לו פרנסתו וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ וכשנותן כסף ללומדי תורה ינוח במחיצתם: (יז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ הראשון שבא לפני הדין נראה בעיניו כצדיק וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ וכשבא חבירו נראה בעיניו כשקרן וחוקר אותו הרבה: (יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל הגורל מבטל מריבות וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד ובין המתחזקים במריבה הגורל יפריד (שלא יריבו): (יט) אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז אחד שאחיו פשע בו כשיבא עליו צרה יעזור לו יותר מעיר חזקה וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן ואחים שרבים, כשיש לאחד צרה יעזרו לו כבריח ארמון שא"אלפרוץ אותו: (כ) מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ מפרות פה החכם (מה שלומד) יתקיים בידו ויזכור תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע כשחוזר בשפתיו יתקיים בידו: (כא) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן כשהלשון לומדת תורה זה חיים, וכשמדברת דברים בטלים - זה מוות וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ ומי שאוהב את זה יאכל פרותיה או חיים או מוות: (כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב אדם שמצא אשה היא עוזרת לו וטוב לו וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' והשם מתרצה לו שהיא מצילתו מהחטא ועושה רצון ה': (כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ העני מדבר תמיד בתחנונים ובהכנעה כשמבקש מהעשיר וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת (ועם כל זה) העשיר עונה לו לפעמים דברים קשים: (כד) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ איש שאוהב חברים בסוף חביריו יעזרוהו וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח ויש חבר שיתחבר אליו ויאהבהו יותר מאח:
משלי פרק יט
(א) טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ טוב עני בממונו והולך בשלמות ולא מרמה מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל מאדם עשיר ומעקם שפתיו ומרמה ואין לו חכמה (אבל העני יש לו חכמה): (ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב גם מי שעושה עבירה בלי כוונה זה לא טוב לנפשו וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא ומי שממהר ללכת למקום שיכול להכשל שם הוא חוטא שהיה צריך לחשוב תחילה: (ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ בגלל האולת באה לו צרה וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ והאויל כועס על ה' למה עשה לו את הצרה: (ד) הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים עשיר עושרו יוסיף לו חברים וְדָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד והעני אפילו מחבירו נפרד: (ה) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה המעיד שקר לא יהיה נקי מהעונש (בשמים) וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט ומי שמדבר כזבים לא ינצל מלדבר שקר במשפט ויקבל ענשו: (ו) רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב הרבה אנשים יבקשו לראות פני השר וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן כולם חברים לאיש הנותן מתנות (צדקה): (ז) כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ כל קרובי העני שונאים אותו אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ גם חבריו מתרחקים ממנו מְרַדֵּף אֲמָרִים לוֹ הֵמָּה ורודף אחר דברים שאין לו מזה תועלת:
משנת ההלכה
מצות הלואה
א. מצוות עשה להלוות לעניי ישראל[21] כמו שנאמר[22] "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך"[23] וי"א שמקור החיוב בפסוק "וחי אחיך עמך"[24]וי"א "העבט תעביטנו"[25].
ב. במצוה זו נאמר גם לאו כמ"ש "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו"[26], וי"א דעובר על הלאו רק סמוך לשמיטה[27].
ג. אין מברכים על מצות הלואה, לפי שאינה תלויה בעושה אותה, שאפשר שלא יתרצה בה חברו[28].
ד. חייבים להלוות גם כשהלווה לא יכול או לא רוצה לתת משכון[29], וכתבו הראשונים שמכל מקום אם המלוה ירא שמא לא יפרענו ויפסיד ממונו[30]רשאי שלא להלוותו אלא על המשכון[31] בפרט בזמננו שאין כח לבי"ד לכוף לשלם[32] אף שמלוהו בשטר[33]. בפרט בסכום גדול[34].
ה. לדעת החפץ חיים[35] כשהלווה נותן משכון חייבים להלוות[36] אף כשידוע שהלווה לא מקפיד על ממונם של אחרים.
ו. אם הלווה הוא איש אלים שאף בהלואה עם משכון יוכל להפסידו אינו חייב להלוותו כלל[37] ובסכום מועט ראוי שילווה לעני מ"מ ויתן לו ע"מ שאם לא יוכל לא ישלם[38] ויוכל אז לנכות את סכום ההלואה מחשבון הצדקה שלו[39].
ז. המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות שיש בצדקה היא מחזיק ביד ישראל ונותן לו הלואה כדי לחזק ידו עד שלא יצטרך לבריות[40]. ואמרו: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה[41]. שזה הנוטל צדקה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למדה זו[42] ואינו בוש בדבר[43]. והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני[44]. שהרי זה בכלל פרס לרעב לחמך האמור שם[45]. והנמנע מלהלוות לעני נקרא בליעל וחוטא[46].
רמב"ן על במדבר פרק י פסוק כט
כי חובב שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל, כי זה דרך כל המתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן
[5] רבינו בחיי
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] ספורנו
[9] ספורנו
[10] רמב"ן
[11] חזקוני
[12] רמב"ן
[13] אבע"ז
[14] רמב"ן
[15] חזקוני
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] אבע"ז
[18] רשב"ם
[19] רשב"ם
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] ונאמר במכילתא [משפטים פרשה יט] בשם ר' ישמעאל שממ"ש (דברים טו ח) העבט תעביטנו נלמד שהוא אחד משלושה "אם", שבתורה שהוא חובה. והובא ברש"י שם, וברמב"ם מלוה ולוה פ"א ה"א, ועיין מהריפ"פ על הרס"ג ח"א עשה כה (קסד –א)ד"ה אמנם, ונצי"ב בהעמק שאלה פ' ראה קמז א, שהקשו שהובא "העבט תעביטנו" בכתובות סז: לענין צדקה עי"ש, ונפסק ברמב"ם מתנ"ע פ"ז ט, ודלא כבמכילתא, וראה לקמן מש"כ בדעת הסמ"ג
[24] ויקרא כה לו. –שאילתות קיד, ועי"ש גם קלא, ועי' העמק שאלה שם שכוונתו רק להוסיף רמז גם מכאן. ועין ברמב"ם מתנות עניים פ"י ז שהביא גם פסוק זה, ועיין ששם בהל' א שהביאו לענין צדקה, ועי' ברי"פ פרלא לרס"ג שם (קסו -ג ד"ה אמנם) שהאריך שעיקר מצות הלואה נלמד מכאן, ושכ"מ בתוס' ע"ז כו ב ד"ה אני שונה
[25] דברים טו ח, -סמ"ק סי' רמח, דסבר דזו מסקנת המכילתא יט הנ"ל, ועיין לעיל שהקשו דקאי אצדקה, ועין מש"כ לקמן בדעת הסמ"ק. ויש שלמדוהו מ"כי פתוח תפתח" דברים טו ח, -שאילתא קמז, ועי' פסיקתא זוטרתא שם .ובספרי, וקשה דבבבא מציעא לא: דקאי אצדקה. ראה ברמב"ם מתנו"ע פ"ז א שהביאו לענין צדקה. ובהעמק שאלה שם שכוונתו אסיפא דקרא "העבט תעביטנו"
[28] תמים דעים קעט בשם תשובת ר"י בן פלט (ראה בזה קצוה"ח צ"ז סק"א, ובטבעת החושן), ובשו"ת הרשב"א ח"א יח ורנד, ובמיוחסות קפט ואבודרהם שער ג. ועיין באור זרוע ח"א קמ שאין מברכים על מצוה שאין לה זמן קבוע ולעולם חייבים בה, ועיין כד הקמח לרבינו בחיי –אות ציצית, (שו"ת שם אריה או"ח א', כלי חמדה ויקרא 289) שאין מברכים על מצות שכליות
[29] אע"פ שנאמר העבט תעביטנו –ומשמע עם משכון, כיון שנאמר לגבי הזמן הסמוך לשביעית: פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו', והרי דהמלוה על המשכון אינו משמט עי' שביעית פ"י מ"ב, -שו"ע הרב הלכות הלואה ס"א אהבת חסד פ"א ח
[36] ספר חסידים תכו שאם לא סומך עליו לא ישקר ויקח בטחונות. ובפלא יועץ ערך הלואה משמע שאם יכלם כשלא ירצה להלואותו יש להקל כשלא משקר להדיא –פתחי חושן ח"א פ"א
[37] אהב"ח ח"ב פ"ח, ע"פ השו"ע חו"מ צז סק"ד שבכה"ג כיון שיצטרך לנוגשו ויעבור על לא תהיה לו כנושה לא ילוהו. ועי' ביאור הגר"א שם מקור מאבות פ"ג מ"ט שאמרו הרואה את הנולד בניגוד ללוה רשע ולא ישלם. ובדעת זקנים לבעלי התוס' עה"ת שמות שם בשם ר"י החסיד שלפיכך נאמרה מצות הלואה בלשון "אם". והיודע שאין לו להחזיר אסור לו ללוות שו"ע שם ונקרא רשע עיין פתחי חושן פ"ב ס"ק כ"ו שהאריך.
[40] שנאמר: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, ויקרא כה לה -רמב"ם מתנות עניים פ"י ה"ז; רבינו בחיי שהיא המעלה הכי גדולה משמונת המעלות שבצדקה. טוש"ע יו"ד רמט ו, נוסף על מה שמקיים מצות עשה דהלואה עצמה דרישה שם; אהבת חסד בפתיחה. שי"א שהחזקה היא מצוה בפני עצמה
[43] רש"י שבת שם והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר: ורעה עינך באחיך האביון וגו' (דברים שם. רמב"ם שם) ואע"פ שהפסוק בא להזהיר בלאו שלא ימנע מלהלוות קודם שמיטה מ"מ למדנו מכאן איסור להימנע מלהלוות אפילו כשהמניעה מצד דבר אחר, כמו מי שעינו רעה קודם שמיטה, שלא יאבד ממונו, ואינו רוצה להלוות לח"מ שם בד' הרמב"ם. ועי' לעיל משערי תשובה לרבנו יונה שק"ו היא משמיטה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה