מקרא
במדבר פרק ב
(לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים כאשר היו ביום שהתפקדו והנה בעשרים יום לא מת אחד מהם וזה דבר פלא[1]:
(לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו להודיע שעשו גם בענין הדגלים כדבר ה' בין בעת החניה בין בעת הנסיעה, וממ"ש איש למשפחותיו מבואר שחוץ ממה שכל שבט חנה בפמי עצמו כן כל משפחה ומשפחה חנו בפני עצמה וכן כל בית אבותיו שכנו ביחד. כ"א ביחוד: פ
במדבר פרק ג
(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה תחלה מנה תולדות ישראל ואח"כ תולדות הכהנים ואח"כ תולדות הלוים. ועתה מונה תולדות אהרן ותולדות משה לפנים נמי מהלוים דכתיב ולקהת משפחת העמרמי זהו משה (ואהרן) ובניו אשר יקראו על שבט הלוי כי לא היה לעמרם בנים רק משה ואהרן ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי שזהו קודם שהוקם המשכן אז היו ד'. אבל בשנה שניה שהוקם המשכן במדבר סיני לא נשארו כי אם אלעזר ואיתמר שכל מקום שנאמר בהר סיני זהו קודם שהוקם המשכן אבל משנבנה אהל מועד לא נאמר אלא במדבר סיני[2]:
(ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים בשמן המשחה ולא קרה כן לדורות, כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול[3] אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
(ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְקֹוָק בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי בחיי[4] שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות[5] אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ לשמור, כמו שמפורש, בפסוקים לקמן אבל "ועבודה לא יעבוד". אבל נושאים המשכן וכליו, כדמפרש לקמן, והיו נושאים המשכן ומשוררים בשעת עבודה, כדמפרש בדברי הימים ועזרא. ובשעת הצורך שוחטים הקרבן, כי שחיטה אפילו בזר כשירה, כדכתיב בפסח שעשה חזקיהו "והלוים על שחיטת הפסחים", וכתיב "רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט את כל העולות ויחזקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה"[6]:
(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ שישמרו משמרת הראוי לאהרן כמו הכנת צרכי הקרבן כמו שחשב בד"ה שהיו ממונים על היין והסלת והשמן והחביתין וגם כולל שמירת המקדש שהכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ משמרת למשמרת וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה ענינים הראוים לסנהדרין כמו לעשות גזברין ואמרכלין שסתם עדה הם הסנהדרין, וכן עניני הכנת צרכי העבודה שמוטלים על הסנהדרין שעל זה אמר לעבוד את עבודת המשכן[7] לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם[8]:
(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי בני ישראל מספיקים ללוים מזונות, שהיו ישראל עובדים האדמה וזורעים וחורשים ונותנים ללוים המעשר כולו מתוקן ומדוגן, כדכתיב "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם", גוף המעשר במקום נחלת[9]:
(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד תעשהו פקיד וממונה עליהם וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: פ
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְקֹוָק: ס
(יד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר:
(טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים, והוא קרא לאהרן ולכבודו, כי הוא היה נשיא השבט ההוא. ואולי מזה הטעם נקוד על "ואהרן" (שם שם, לט) כי לא היה הוא על פי ה' בפירוש, ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם, קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו, כמו שנאמר (להלן ד, מו) אשר פקד משה [ואהרן] ונשיאי ישראל את הלוים, כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתיקון המשמרות[10] כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:
(טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם א"ל הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה לכך נאמר[11] עַל פִּי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:
(יז) וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:
נביא
מלכים ב פרק יג
(א) בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לְיוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
(ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וכבר היה רשע בן רשע שבזה פוקד עון אבות על בנים ולכן ויחר אף ה' בישראל להעניש אותם וַיֵּלֶךְ אַחַר חַטֹּאת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר מִמֶּנָּה:
(ג) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וּבְיַד בֶּן הֲדַד בֶּן חֲזָאֵל כָּל הַיָּמִים ימי חזאל והדד, ובודאי הודיע להם גזרה זאת ע"י נביא:
(ד) וַיְחַל ויתפלל יְהוֹאָחָז אֶת פְּנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע אֵלָיו יְקֹוָק כִּי רָאָה אֶת לַחַץ יִשְׂרָאֵל כִּי לָחַץ אֹתָם מֶלֶךְ אֲרָם:
(ה) וַיִּתֵּן יְקֹוָק לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ הוא יהואש בן יהואחז כי כל ימי יהואחז לחץ אותם מלך ארם וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד אֲרָם וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:
(ו) אף שחילה יהואחז את פני ה' אַךְ בכל זאת לֹא סָרוּ מֵחַטֹּאות בֵּית יָרָבְעָם אֲשֶׁר החטי הֱחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ וְגַם הָאֲשֵׁרָה עָמְדָה בְּשֹׁמְרוֹן:
(ז) כִּי לֹא הִשְׁאִיר ארם לִיהוֹאָחָז עָם כִּי אִם חֲמִשִּׁים פָּרָשִׁים וַעֲשָׂרָה רֶכֶב וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רַגְלִי כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ הנידש ברגלי אדם:
(ח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹאָחָז וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ בהלחמו ביתר העמים זולת ארם הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(ט) וַיִּשְׁכַּב יְהוֹאָחָז עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּמְלֹךְ יוֹאָשׁ בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
(י) בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
(יא) וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ:
(יב) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחַם עִם אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(יג) וַיִּשְׁכַּב יוֹאָשׁ עִם אֲבֹתָיו וְיָרָבְעָם בנו יָשַׁב עַל כִּסְאוֹ וַיִּקָּבֵר יוֹאָשׁ בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: פ
כתובים
משלי פרק טו
(כז) עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע המרויח כסף ברמאות מקלקל גם את ביתו שבנה ביושר וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה ומי ששונא אפילו מתנה שמותר לקבל יזכה בחיים: (כח) לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת הצדיק חושב איך לענות (כדי שלא יצא שקר) וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת אבל הרשע פיו עונה מיד רע (כי ענינו להגיד רע): (כט) רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים השם לא מסתכל על הרשעים להיטיב להם וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע והשם קרוב לצדיקים ששומע תפילתם: (ל) מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב מי שרואה דבר טוב משמח את ליבו שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם אבל משמיעת דבר טוב גם העצם מתענגת: (לא) אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים מי שחפץ לשמוע תוכחה שגורמת לחיים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין נמצא בקביעות אצל החכמים: (לב) פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ המבטל דברי מוסר מואס בתיקון נפשו וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב המקבל מה שמוכיחים אותו קונה לב, שיודע ליבו את הדרך הישרה: (לג) יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה יראת השם מביאה אדם לדעת מוסר וחכמה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָהומי שהוא עניו זה מביא לו כבוד:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
טוחן
א. הטוחן אע"ג שהוא באוכל נפש עצמו, אסור מדרבנן[12], לפי שדרך לטחון לימים הרבה. ומ"מ מותר לטחון ביו"ט לצורך החג אוכלים שהם גידולי קרקע שיתקלקלו אם יטחנם קודם לחג כגון בננות, תפוחי עץ, ובצלים, באופן שרגיל לטוחנם בימות החול דהיינו בננה בשיני מזלג תפוח עץ גם בפומפיה ובצל גם בסכין גדולה המיוחדת לכך וכל כיוצ"ב. וכן מותר לחתוך אותם דק דק כפי שרגיל לעשות בימות החול (שמירת שבת כהלכתה ח"א פ"ז סעי' ב)
ב. מותר להעביר ירקות מבושלים דרך מסננת כדי לרסקם וכן מותר לרסק תפוחי אדמה מבושלים לעשותם רסק תפוחי אדמה. (שמירת שבת כהלכתה שם)
ג. כל הנ"ל אינו מותר כי אם לצורך אותו היום אך לא מיו"ט לחבירו ואפילו בר"ה אסור מיו"ט לחבירו. (שם)
ד. אוכלים שהם גידולי קרקע שלא יתקלקלו אם יטחנם קודם לחג, אבל טעמם יפוג כגון תבלין, קפה, חזרת, וכיו"ב שמפיגין טעמם אם יטחנם מעיו"ט. צריך שינוי קצת[13] כגון שיטה המכתשת לצדדין או שידוך ויטחנם בקערה או אם טוחן בפומפיה[14] יחזיק את הפומפיה בכיוון ההפוך וכן אם דרכו לטחון על השולחן או צלחת יטחנם על פיסת נייר, או על גבי מפה. ומותר באופן זה כיון שאין דרך לטחון בכלי זה לימים הרבה[15]. (חיי אדם שם סעי' א שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ג)
ה. אוכלים שהם גידולי קרקע ואינם מפיגים טעמם כגון אגוזים ומלח[16] צריך לטוחנם מעיו"ט ואין לסמוך על מה שיוכל לטחנם ביו"ט ע"י שינוי. ובדיעבד שלא טחן מבעו"י מותר לטחון אותם ביו"ט אפילו בכלי המיוחד לכך[17] אם אינו כלי שרגילים לטחון בו לימים רבים[18] ויעשה ע"י שינוי כנ"ל. (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ד).
ו. אוכלין שאינם גידולי קרקע כבשר, דגים, ביצים, וגבינה. מותר לטוחנם לכתחילה בכלי המיוחד לכך ובלא כל שינוי אפילו אם אינם מפיגים טעם, ואפילו אם יכל לטחון מבעו"י. אמנם בדברים שרגילים לטוחנם במטחנה ראוי לטוחנם מבעו"י. אבל אם לא עשה כן מותר לטחון אותם במטחנת מטבח ידנית[19] ויעשה כן בשינוי כנ"ל אבל לא במטחנה גדולה שטוחנים בה לימים רבים. (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ו ז).
ז. וכמו כן אסור לטחון כל דבר ברחיים או מטחנה גדולה[20] שטוחנים בה לימים רבים, ואפילו ע"י שינוי. ואע"ג שמתקלקל אם יטחנו מעיו"ט. (מ"ב סי' תקד ס"ק יא ובה"ל ד"ה אין שוחקין ומ"ב ס"ק יט ושער הציון לב).
ח. טוב להמנע מטחינת קפה במטחנה המיוחדת לכך, (שם סעי' ז).
ט. מטחנה חשמלית הערוכה מבעו"י כדי שתפעל מאליה ביו"ט אין להתיר השימוש בה משום שיש בה השמעת קול וזילותא דיו"ט. (שו"ת קנין תורה ח"ג סי' סט).
י. דבר שמוכן מחומר טחון כגון כל דבר מאפה כלחם או מצות מותר לטחון בלא שינוי אפילו בכלי המיוחד לכך. ואפילו במטחנה מותר במקום הצורך. (שמירת שבת כהלכתה שם).
יא. אסור לבקע עצים לחתיכות קטנות כדי שיהיה נוח יותר להדליק אותם ואפי' לשברם ביד, אסור. אבל עצים שאינם ראויים להדלקה בהם מחמת גדלן, מותר לבקע ממנו בסכין לחתיכות גדולות, דאין זה טוחן אלא עובדא דחול, ולכן דוקא בקרדום אסור, דזה הוי עובדא דחול. אבל בסכין וכיוצא בו, מותר. וכל מה שאסור, אסור אפי' אין לו עצים לבשל בהם אבל לעשות קיסמין קטנים להבעיר האש, אסור מדרבנן[21]:(חיי אדם שם סעי' ה)
המרקד
יב. המרקד הוא שמנפה פסולת מאוכל והוא מהמלאכות האסורות[22], כיון שכל מלאכות שעושים קודם הלישה אסרום חכמים מפני שדרך לעשותם לזמן מרובה, ולפיכך אסור מדרבנן לרקד כלומר לנפות קמח בנפה אפילו ע"י שינוי. (חיי אדם כלל פד סעי' א ומ"ב תקו ס"ק ה)
יג. אם כבר נופה מאתמול ורוצה לנפות שנית בשביל שתהא הפת נאה, צריך שינוי קצת[23], כגון שינפה על גב השולחן ולא כהרגלו בחול שמנפה לתוך קערה או כיו"ב. ואם דרכו בחול לנפות על גב השולחן, ינפה בשינוי אחר. (מ"ב שם ס"ק יד)
יד. וכל זה אם הנפה השניה אין נקביה קטנים מנפה ראשונה וכל מה שיצא בראשונה יצא בשניה אבל אם נקבי הנפה השניה דקים מהראשונה בודאי אסור שהרי ישאר הקמח העב בנפה ויצא הדק והרי הוא כניפוי הראשון. ולפיכך אפילו בזמנינו שהקמחים מנופים כבר במפעל הטחינה מ"מ אין לנפותם עוד הפעם בבית אפילו ע"י שינוי שהרי אנו רואין שהניפוי במפעל אינו מוציא כל הפסולת והנפה שבבית מוציא והרי הוא כניפוי הראשון (מ"ב שם ס"ק יד) אמנם אם הקמח מנופה מכל פסולת ואינו מנפהו אלא משום חרקים ותולעים מותר לנפותו (שו"ת באר משה ח"ח סי' רד)
טו. במה דברים אמורים שמתר לנפות באותה נפה פעם נוספת, דוקא אם לא נפל בו דבר. אבל אם נפל בו פסולת או קיסם ביו"ט[24], יש לנפותו ע"י נכרי או שינפה באחורי נפה[25] שהוא שינוי גמור. וכן הדך מצות בי"ט וצריך לנפות הקמח הנטחן מן הפרורין, ינפה באחורי נפה[26]. (חיי אדם שם סעי' ב)
[3] ספורנו
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] רש"י
[11] רש"י
[12] ולרשב"א מדאורייתא כמבואר בל"ת שכג (חיי אדם כלל פג סעי' א)
[13] הטעם משום דיש פוסקין המחמירין ואומרים דגם בתבלין המפיגין טעם אין מותר לדוכן ביו"ט כדרכן אא"כ לא ידע מאתמול שיצטרך להם ביו"ט וחוששין אנו לדבריהם לכתחלה מיהו גם הם לא אמרו אלא בתבלין אבל בשום ובצל ושחליים לכו"ע אין לו לדוכם מעיו"ט אפילו ידע שיצטרך להם למחר שמפיגין טעמם לגמרי ומתקלקלים ויש שכתבו דלפי המנהג אין חילוק בין ידע מאתמול ללא ידע ובכל גווני אין נוהגים לדוך ביו"ט אא"כ ע"י איזה שינוי שמתוך כך יהיו העם זכורים שאסור לדוך רק מה שצריך לאותו היום אבל בחי' רע"א כתב שאין להחמיר בדברים המתקלקלים אף אחר המנהג (מ"ב סי' תקד ס"ק יא ויא ושער הציון ס"ק יח וס"ק לו) וכן משמע בחיי אדם שם סעי' א "אבל ראוי להורות דאפילו תבלין המפיגין טעם, ידוך ע"י שינוי קצת, שמתוך כך יהיה זכור שלא ידוך יותר ממה שצריך. וכ"ש אם ידע מאתמול שיצטרך לתבלין אלו" משמע שדברים המתקלקלים אין צריך להחמיר
[14] דאע"ג דכלי זה מיוחד למלאכה זו ודומה לרחיים של פלפלין, (שנתבאר לקמן שאסור אפילו ע"י שינוי) לא דמי, דהתם דומה לרחיים של חטים, משא"כ כלי זה דדומה למכתשת שכותשין בו תבלין (חיי אדם שם סעי' ג) כיון שאין טוחנים בו לימים רבים (מ"ב שם ס"ק יט)
[16] כגון מלח גסה שצריך כתישה ואיסור כתישה במלח אינו אלא במלח ים שהיא גסה מתחלתה משא"כ מלח שקורין שליני"ש שנעשה דק מתחלתו ואח"כ נתבשל ועושין ממנו פתיתין גדולים אין בו איסור כתישה מן הדין דאין טוחן אחר טוחן ורק מפני מראית העין יש שמחמירין בזה (מ"ב שם ס"ק ה) וכתוב בהגהות חכמת מנוח דאפשר הוא אותו המין הנקרא מאלפי"ן זאל"ץ המורגל בארץ רוסיא שהוא מלח המתבשל מן מי מעינות המלוחין ושופכין אותם בדפוסין ומתקרש ומתחבר והחיבור רך הוא ונידוך בקל ואינו קשה כגרעיני מלח של ים הנעשים בידי שמים עכ"ל (שער הציון שם ס"ק ה)
[17] כן הוא דעת כל הפוסקים דדוקא בריחיים אסור הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והמאירי והר"ן והתוס' והרא"ש והרבינו ירוחם והעיטור והשבלי בלקט ומובא שם בהג"ה שכן דעת ר' ישעיה וכן מצאתי באו"ז בהלכות שבת סימן ס' שכתב כן בשם ר"ת ור"י ותוס' ריב"א ומסיים שכן כתבו הצרפתים וכן עמא דבר לשחוק פלפלין ביו"ט כשאר כל התבלין במדוכות ונוהגין היתר גמור עכ"ל ותמיה לי על האחרונים שהביאו דעה שניה שלגבי הני הוא דעת יחידאה ושלא בריחיים הוא בודאי מלתא דרבנן ומפורש בתוספתא כותייהו וע"כ לענ"ד מצד הדין אין להחמיר וכ"כ הא"ר להקל (רק מצד המנהג כמו בשאר תבלין כמו שכתב הרמ"א לבסוף ובפרט היכא שידע מאתמול שיצטרך להם בודאי יש להחמיר כמו שכתבנו שם): (שער הציון שם ס"ק ג) וכ"כ בחיי"א שם סעי' א (וטוב לשחוק הפלפלין והכרכום במדוכה, ודוקא ע"י שינוי קצת, כיון שאינן מפיגין טעם כלל)
[18] וכ"כ בחיי"א שם סעי' א "לרשב"א שחיקת פלפלין וחרדל ברחיים שלהן, כיון שהוא כלי שדרך לטחון בו לימים הרבה, אסור מדאורייתא, ואסור אפי' ע"י שינוי"
[19] אך במחזיק ברכה כתב שראה במור וקציעה שברחיים של כל איש בביתו מותר וברחיים של חנוני אסור אפילו בוי"ט שני ובספר חסדי דוד כתב ג"כ שמותר אך המחמיר יתברך כמ"ש התו' בכל תבלין ע' שם (שערי תשובה סי' תקד ס"ק ג):
[20] משום דהו כעובדין דחול טפי ויש שכתבו משום דהוי עי"ז טוחן גמור דאסור ביו"ט לכו"ע וכדלעיל ל"ת שכג ואפילו רוצה לעשות שינוי כגון לטחון חדא חדא וכה"ג נמי אסור בריחיים. וה"ה לטחון קאוו"י בריחיים שלהן נמי אסור אלא יכתוש במכתשת (מ"ב סי' תקד ס"ק ט) ועיי"ש בבה"ל ד"ה ואין שוחקין שכתב והנה טעם של עובדין דחול כתבו הרשב"א בחידושיו ביצה י"ד אבל בחדושיו לשבת דף קמ"א כתב דהוי טוחן ודבריו נובעין שם מדברי הרמב"ן בחידושיו וכ"כ שם הריטב"א ובעבוה"ק כתב עוד יותר שזו היא טחינה גמורה וכ"כ הט"ז בשם ר"ת דהוי כטוחן חיטין ואם כן אפשר דלפ"ז להרשב"א שנוטה לומר דכל מלאכות שקודם לישה הוא מדאורייתא גם בזה הוא מדאורייתא וכו' וכן מצאתי להחיי"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא וא"כ ה"ה לטוחן קאוו"י בריחיים שלהם שאיסור גמור הוא ואף אם יפיג טעם קצת כשיכתוש במכתשת ג"כ לא מהני דעכ"פ קודם לישה לא הותר מלאכה אלא דיש לחלק בזה ולומר דע"כ גם להרשב"א שאיסור תורה הוא מ"מ נמסר הדבר לידי חכמים והם לא אסרו רק במלאכה שדרך לעשותה הרבה בפעם אחת לימים רבים דאל"כ מאי נ"מ בין מכתשת לריחיים הלא גם כותש במכתשת חייב בשבת משום טוחן כמבואר ברמב"ם פ"ח דין ט"ו עי"ש ורק משום דבמכתשת דרך לכתוש רק ליומא וכ"כ הרשב"א להדיא בעבודת הקודש דאסרה תורה להני משום שנעשים לימים הרבה וא"כ אפשר לומר דגם בריחיים שאסרו היינו דוקא בכגון פלפלין או חרדל שמפני מרירותם בטחינת פ"א בריחיים מספיק לימים הרבה וכ"כ בריב"ש סי' קפ"ד דפלפלין וחרדל אסור בריחיים משום דדרך לטחון לימים רבים אבל בטחינת קאוו"י אם הריחיים קטן כנהוג אצל בע"ב בביתם ידוע שאין נכנס קאוו"י לתוך המטחן רק בכדי שיעור לפעם אחת או לשני פעמים אפשר דבזה לא גזרו חכמים וכן הביא באמת בשע"ת וכ"כ בבגדי ישע ובחיי"א כתב דעכ"פ ע"י עכו"ם מותר אפילו בריחיים רק שעכו"ם יטחון בשינוי קצת וכתב דאם נוטל התיבה הקטנה שמקבלת הקאוו"ע מהטחינה נקרא שינוי:
[26] שמירת שבת כהלכתה ח"א פ"ג סעי' יב שכתב כדעת החיי אדם כאן שצריך לנפות בשינוי גמור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה