מקרא
במדבר פרק יא
(י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו שהתחברו המשפחות לבכות כאשר יעשו בבכותם על מת אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ בפרהסיא[1] וַיִּחַר אַף יְקֹוָק מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:
(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי:
(יב) הֶאָנֹכִי אמם ש - הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי אביהם ש -[2] יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל אל[3] הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:
(יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:
(יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר, כי מאין להם. ועוד, אפילו בהיות להם פרנסים רבים לא יתלוננו רק על משה רבינו שהוציאם ממצרים, כמנהגם לאמר לו "למה העליתנו ממצרים", והוא שיתן להם בתפלתו כל משאלותם ותאותם יביא להם אבל חשב משה, כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם[4]:
(טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי שכל טרחתם עלי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג במיתה שנחים בה הצדיקים[5] אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי טוב מותי ממה שאראה עצמי ברעה גדולה כזאת שאני בה[6]: פ
(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם ויש זקנים בימים שאינם ראויים להיות שוטרים, וגם יש שוטרים שאינם זקנים ולכן תקח גם[7] וְשֹׁטְרָיו שלקו על הצבור במצרים מיד הנוגשים שהיו מצרים, והשוטרים הללו היו מרחמים עליהן ומקילים מהם עול העבודה, והיו מוכין על כך על ידי הנוגשים, שנאמר (שמות ה, יד) ויוכו שוטרי בני ישראל, כי הם יודעים להנהיג את העם ולסבול אותם[8] וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:
(יז) וְיָרַדְתִּי הכבוד ירד באש בתוך הענן[9] וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וכאשר תשמע את הקול ישמעו גם הם וְאָצַלְתִּי אקח מאשר אצלך מִן הָרוּחַ הרוח כמו החכמה ואם תנתן מחכמת ראובן לשמעון לא תחסר חכמת ראובן רק נשארה כאשר היא והמשל בנר[10] אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם כל ימי הזקנים נעשה להם כן, שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה, בצורכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר, וזה טעם "ונשאו אתך במשא העם", כי כל מה שיאמר משה לעם, ידעו הם ויתנבאו הם לעם, כל אחד בשבטו ואלופו, ומפני זה - וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ תלונתם:
כתב הרמב"ן בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכן אמר במעשה (פסוק כה) וירד ה' בענן וידבר אליו, ולא פירש הכתוב הדבור הזה מה היה כאשר הוא כתוב בכל התורה שיבאר אחרי כן מה אמר ומה דבר ה', כי הענין בכאן, כי הזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפי השם ולא נראה להם במראה או בחלום, אבל השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההיא וזה טעם ויתנבאו ולא יספו (שם), שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו, וזה טעם "ואצלתי", שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם.
(יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ הזמינו משפחות משפחות לסעודת בשר. שאין הזמנה לסעודה בלי בשר[11] לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְקֹוָק לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:
(יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים כנגד אצבעות היד האוכלים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים כפל בשתי ידיו וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם כמשל האומרים יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו[12]:
(כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם ותקוצו בו[13] וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא כדבר נתעב וזר, שאיננו נאכל[14] יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְקֹוָק אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:
(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים לא פקפק ח"ו ביכולתו של הקב"ה אלא אף כאן משה היה מתיירא על מה שאמר הקב"ה ואכלו חדש ימים וגם אמר והיה לכם לזרא ושאל מן הקב"ה אתה אמרת שיאכלו חדש ימים והלא שש מאות אלף רגלי לבד הנשים והטף והלא כל צאנם וכל בקרם לא יספיק להם חדש ימים והיאך תקיים זה הדבר. או תכלה אותם וישארו מעט. ויסתפקו עד חדש שהרי אמרת והיה לכם לזרא או תעשה להם נסים להביא להם בשר ממקום אחר[15]:
(כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא האם יספיק[16] לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: פ
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֲיַד יְקֹוָק תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא:
(כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם שלקח משה מכל שבט ששה והנה שנים ושבעים ובעבור שאמר לו השם שבעים איש הניח השנים המבוארים לקמן – אלדד ומידד[17] שמשה הטיל גורל ובו שבעים פתקים שכתוב זקן ושנים חלקים וכשראו שנים מן הזקנים שנטלו חלק, אמרו - עתה יתביישו, ולא רצו ליטול פתקיהם, אלא אמרו אין אנו ראוים לאותה גדולה, יהיו אילו שנים במקומינו, והלכו להם, ולא יצאו האהלה[18] וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:
(כה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ שלא יספו להתנבאות מעצמם, אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו[19]:
(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד אמרו - אין אנו ראוים לאותו גדולה, הוצא מהשבעים אל האוהל, ולא תצטרך לגורל, ולא יהיה בושת לאותן שיטלו חלק. ולפי שמיעטו עצמן, הוסיף הקב"ה גדולה על גדולתן, שהאחרים נתנבאו ופסקו, שבאו נבואתן מכחו של משה, והם נתנבאו ולא פסקו, לפי שבאה נבואתן מהקב"ה וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים בכתב שנכתבו שם השבעים ושנים זקנים כשנקבו בשמות לבא אל הגורל[20] וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
(כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר הוא הנודע לשרת משה חוץ מיהושע כי שרות יהושע איננו כשרות כל נער[21] וי"א שהיה זה גרשום בן משה[22] וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו מן המובחרים לשרת את משה כי אחרים היו עמו[23] וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם:
(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי בשבילי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם שיתנבאו אפילו אם לא יאצל ממני[24]:
(ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הלך בליווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד. והפורענות לא בא עד שהלכו להם איש לאהלו[25]:
נביא
מלכים ב פרק יט
(כ) וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל בעבור דברי סַנְחֵרִב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמָעְתִּי:
(כא) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק עָלָיו על סנחריב בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם כלומר שתהיה מהבזה ולועגת על דבריך ואינ' יראה מהם כי מהשם יתברך יהיה עזרה בסוף כמו שבאר ולזה גם הניעה ראש אחריך אחרי מפלתך, תניע בראשה בדרך לעג:
(כב) אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
(כג) בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר ברכב בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים הם המקומות החזקים הבנויים בהרים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן הם קצות יער הלבנון וכל זה משל לארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות והיה מתפאר על שכבש רוב ארץ ישראל וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו האנשים המורמים מעם כגובה הארזים מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו המובחרים שבעם וְאָבוֹאָה מְלוֹן קִצֹּה בית במקדש כי הוא קץ וסוף המעלות והרוממות אשר בארץ ישראל יַעַר כַּרְמִלּוֹ יער המישור אשר לפניו אשר מגדל פירות וצמחים לרוב ומשל הוא לבני ירושלים:
(כד) אֲנִי קַרְתִּי חפרתי בור וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים אשר לא עלה על לב איש שיוכל לשתות משם מים וזה משל למקומות שכבש שהיו כלם חזקים שלא עלה בלב איש שיוכל לכבשם וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹראם צרתי על עיר הבוטחת בנהרותיה, הבאתי עליה גייסות רבות שהובישו יאוריה בשתייתם ושתית בהמתם ומרמס רגליהם:
(כה) הֲלֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק כלומר על מה תתפאר על הצלחותיך במלחמות הלא שמעת כי למרחוק הודעתי אלו הדברים מהצלחותיך על כל הגוים על ידי עבדי הנביאים אֹתָהּ עָשִׂיתִי לְמִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָמשנברא העולם, עלתה במחשבה, שנאמר (שם ל לג): כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן, זה סנחריב שנשרף באש גיהנם, שנאמר (שם לא ט:) נאם ה' אשר אור לו בציון עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ את כוחך וּתְהִי לַהְשׁוֹת להפוך לשממה ול- גַּלִּים נִצִּים גלי אדמה שצומחים בהם ירקות את ה - עָרִים בְּצֻרוֹת:
(כו) וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד יושבי הערים ההם, עשיתים להיות קצרה ידם מלהלחם למולך חַתּוּ נשברו וַיֵּבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת כחציר הגדל על הגגות, שהוא חלש למאד וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה שבלים הנשדפים ומתייבשים, טרם נגמר בשולם לבוא לכלל קמה, כי אז המה חלושים עד למאד, ורצה לומר: הנה אני הוא המתיש ומחליש לפניך כח העובדי כוכבים, ולא באה בעוצם ידך:
(כז) וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ שבתך בארצך וצאתך למלחמה ובאך לעיירות שלכדת יָדָעְתִּי טרם היותו וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי שהקצפת אלי ודברת בי כדבר באלהי עץ ואבן:
(כח) יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ קול השאון שלך עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי טבעת השמים באף הבהמה להוליכה בו על יד משיכת חבל המוכנס לטבעת בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי רסן בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁבֹתִיךָ נגד רצונך בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ:
(כט) וְזֶה לְּךָ חזקיהו הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ הוא הצומח מהגרעין הנופל מאליו וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ והם ספיחים הצומחים מהיוצא מהספיחים הראשונים וידמה שאותה שנה היתה שנת השמטה שאם לא היה כן מה זה שלא יזרעו ולא יקצרו וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם:
(ל) וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה יהיו ממולאים בכל טוב, כהאילן הנטוע במקום רטוב, שמוסיף שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי הרבה לְמָעְלָה:
(לא) כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְקֹוָק צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת: ס
(לב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה שההורסים החומות מקדמים לפניהם מגן והם באים תחתיו והורסים החומה בכשיל וכלפות אמר לא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה להפיל החומה והוא כלי שמשליכין בו אבנים גדולות מאד להפיל החומה בחוזק:
(לג) בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם יְקֹוָק:
(לד) וְגַנּוֹתִי כלומר אגונן אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:
(לה) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:
(לו) וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בעיר הבירה בְּנִינְוֵה:
(לז) וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו של סנחריב הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
כתובים
משלי פרק יט
(ח) קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ מי שקונה חכמה אהב את נפשו שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב ומי ששומר על התבונה שלו זה סיבה שימצא טוב: (ט) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה עד שקר לא ינקה מהעונש וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד ומי שמדבר שקרים סופו שיעיד שקר ויאבד: (י) לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג לא יפה שהכסיל מתענג שחושב שמושל על כולם אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים ודאי שלא יפה שהעבד והמבוזה ימשול על החשובים: (יא) שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ אדם חכם לא כועס מהר וְתִפְאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע ואדם שמוחל על פשע שעשו לו זה מפאר ומכבד אותו: (יב) נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְכעס המלך זה כמו צעקת הכפיר שאפילו שלא יודע על מי צועק מפחד אולי זה עליו וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ וכמו שהטל היורד על העשבים זה מאד טוב כך רצון המלך להיטיב זה מאד טוב: (יג) הַוֹּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל שבר לאבא שיש לו בן כסיל ומדבר כסילות וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה וכמו גשם שמטפטף כל הזמן בבית כך מריבות אשה כל הזמן: (יד) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת בית ועושר אביו יכול להוריש לו וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת אבל אשה חכמה השם מביא לאדם: (טז) שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ מי ששומר את המצות שומר נפשו בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת והמבזה את הדרכים הישרים ימות לפני זמנו: (יז) מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל הנותן צדקה לעני כאילו מלוה ה' שהשם יחזיר לו וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ ויוסיף עוד לתת לו יותר ממה שנתן לעני: (יח) יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה תיסר את בנך כשיש עוד תקוה שיהיה טוב וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ ואל צעקתו אל תשמע אלא תמשיך ליסרו: (יט) גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ וכשאתה כועס מאד על בנך מחול על ענשו ואל תכהו אולי תהרגהו בהכאתך כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף רק תכהו קצת כדי להצילו בעתיד שלא יכשל, ועוד תוסיף להכותו קצת קצת כל פעם אך לא הרבה בפעם אחת: (כ) שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר תשמע למה שמיעצים לך ולמוסר שמוכיחים אותך לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ בשביל שתחכם בסוף (אם תשמע לעצה ולמוסר): (כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ אדם שרוצה לעשות איזה דבר חושב הרבה איך ומתי לעשות, אבל וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם ומה שהשם נותן עצה בליבו לעשות היא תעמוד ותתקיים:
משנת ההלכה
א. מצוה להלוות אפילו לעשיר גדול[26] שצריך ללוות לפי שעה[27] מפני חולי או כגון שהוא במקום שאין מכירים אותו[28] ונלמד מהפסוק שסתם "אם כסף תלוה את עמי", והכל במשמע[29]. ובכה"ג יש בזה מצוה כהלואה לעני[30] וכל המהנה את חברו בין בממון ובין בשאר דברים בכלל מצות צדקה הוא[31]. וכשאין העשיר דחוק עכשיו למעות אלו של הלואה, גם בזה יש מצוה של מדת החסד אבל לא מצות הלואה[32]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שמצות הלואה אינה אלא לעני ולא לעשיר[33].
ב. מי שאינו נצרך ללוות, ולווה כדי להגדיל ממונו נראה שאסור לו לקחת הלואה ובפרט ממעות המיוחדים לגמ"ח[34].
ג. אם יכול להלוות לעני או לעשיר, העני קודם[35], עניים ממשפחתו ועניי עירו, עניי משפחתו קודמים [36]עניי עירו ועניי עיר אחרת, עניי עירו קודמים[37] וכל דיני קדימה בהלואה כמו בצדקה[38]. וכתבו אחרונים שלא אמרו כל הקדימות הללו אלא כששניהם בחנם, אבל אם זה שאין לו דין קדימה רוצה ליקח ממנו המעות בעיסקא, שיהיה למלוה ריוח מזה, וכשילוה לזה יפסיד אותו ריוח, ואין ידו משגת, אינו מחוייב להלוות לזה בחנם[39].
ד. באו לפניו ישראל[40] ועכו"ם ביחד[41] ללוות יקדים ללוות לישראל[42]. אף שלישראל מלווה בחנם ולעכו"ם ברבית[43] ואפילו אם הריוח מהנכרי הוא מרובה[44] וי"א שכהריוח הוא מרובה אינו חייב להפסיד[45] וכתבו ראשונים שכשאינם שוים במשכונות או בבטחונות טובים, או כשהישראל צריך את המעות בשביל להלוותם לנכרי ברבית - או לשאר משא ומתן[46] –יכול להלוות לגוי[47]. וכן כשעיקר פרנסתו של המלוה הוא על ידי הלואות לנכרים ברבית יכול להלוות להם[48]. וכן כשפרנסתו להלוות בעיסקא אינו חייב להלוות בלא זה[49].
ה. הלואה בהיתר עיסקא נראה שאין בה מצווה[50] וכשיש בזה למנוע התמוטטות יש מצווה גם כשמלוה בעיסקא[51] וכשרוצה לשמור על ערך כספו עדיף להלוות בעיסקא מאשר לא להלוות[52].
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] חזקוני
[4] רמב"ן
[5] ת"י
[6] אבע"ז
[7] אבע"ז
[8] רבינו בחיי
[9] אבע"ז
[10] אבע"ז
[11] העמק דבר
[12] אבע"ז
[13] ת"א
[14] רמב"ן
[15] רשב"ם
[16] ת"א
[17] אבע"ז
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רמב"ן
[21] אבע"ז
[22] רש"י
[23] חזקוני
[24] ספורנו
[25] רבינו בחיי
[29] סמ"ע שם ס"ק א; שו"ע הרב הלכות הלואה א. וכן משמע להדיא בגמרא ב"מ עא. "עני קודם לעשיר בהלואה" -באור הגר"א שם ס"ק ב
[32] אהבת חסד פ"ו ס"ק ג מדיוק ל' הטוש"ע (ושם כ"כ בשם הרמב"ם וטס"ה) מצוה כו' ולא כ' מ"ע כמו בעניים. ועי' שו"ת הרא"ש סוף כלל ז שהמלוה לסחורה מכיון שסחורה צורך פרנסה היא יש מצוה בהלואה
[33] באור הר"י פרלא לרס"ג עשין כה ואבן האזל מלוה ולוה רפ"א בד' הרמב"ם ושאר ראשונים שלא הזכירו עשיר כלל, ועי"ש באבן האזל שר"ל שמחלוקת תנאים היא ור' ישמעאל שלמד שאם כסף הוא חובה מהעבט תעביטנו, עי' לעיל, סובר שהמצוה רק לעני
[34] פתחי חושן פ"א סק"ו. ספר חסידים תתרפ שעשיר האומר לעני הלוה לי ומרוויח בזה לעצמו מה שהעני היה יכול להרוויח, או שיש לו ממון ולא רוצה לפגוע בו ואומר אלווה מעני -זה יותר מגזל
[43] ב"מ שם; רמב"ם מלוה ולוה פ"ה ה"ז ואינו כהשבת אבידה במקום הפסד שחויבנו בה משום הפסד חברו ולכן בכה"ג פטור -ב"מ ל א. משא"כ הלואה שעיקרהמצוה להחיות העני, והיא אחת ממצוות הצדקה, ולכן לא שייך לומר בה שלו קודם -פנ"י ב"מ שם
[44] ריב"א עה"ת משפטים שם ומגילת אסתר לסהמ"צ שורש ו, בישוב הקו' שכבר למדנו מקדימת נתינת נבלה לגר למכירתה לנכרי, שבהלואה משמיענו אף בהנאה מרובה
[49] אהב"ח פ"ב ב. וכשאיו פרנסתו בכך כתב הפלא יועץ ערך הלואה, שהעני [שהוא עיקר המצוה –כנ"ל] בחנם קודם לעשיר שבעסקא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה