מקרא
בראשית פרק מט
(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ לפי שהיה הולך תמיד אחר הדגלים בימי משה גם בימי יהושע כדכתיב והמאסף הולך אחר הארון והיה צריך להלחם עם כל הרודפים אחריהם שהרי גבורים היו, לכך אמר דן ידין עמו פי' ינקום נקמת עמו כאחד שבטי ישראל, כמו כי ידין ה' עמו[1] כְּאַחַד בשביל כל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(יז) יְהִי דָן נָחָשׁ וגבורתו תהיה משונה כגבורת נחש שממית בדבר קל כמו שמצינו בשמשון בלחי חמור הכיתי אלף איש[2] עֲלֵי דֶרֶךְ שהיה דן אחרון לדגלים, וגם בארץ ישראל היה עומד על הגבול, כדכתיב "כל ישראל מדן ועד באר שבע". וכשהיו שונאים באים על ישראל, בו פוגעים תחילה, והוא נלחם בהם, ומונע בהם אותם מלעבור. כנחש העומד על הדרך כבריח ומונע את העוברים שְׁפִיפֹן המין הקטן שבנחשים נקרא שפיפון[3] עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס כאשר ישוך הנחש בעקב הסוס, יגביה הסוס ראש ורגליו[4] וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר כך דן - כשהיו השונאין פוגעין בו היה נלחם בהם ומשיבם אחור, שלא יכנסו בארץ ישראל[5]:
(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְקֹוָק דן קויתי ה' שיושיעך וישגבך על אויבך. ד"א לישועתך שתעשה שתושיע את ישראל כדכתיב והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים[6]:
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ גדודי ישראל יגודו אחריו כשיהיו הולכים למלחמות יהושע שנאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם וְהוּא יָגֻד עָקֵב בשובו מן המלחמה יגד גדודו אחר עקב שונאי ישראל, כדרך הגבורים כשהן יוצאין למלחמה יוצאין תחלה ובחזרה הם אחרונים לשמור את החוזרים מן המלחמה פן ירדפו האויבים אחריהם[7]: ס
(כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן. וכן אמר משה ברוך מבנים אשר. יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם כדאמרינ' במנחות אנפיקונון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השער ומעדן את הבשר. כמו היתה לי עדנה בשר חלק[8]: ס
(כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה גבורים קלים במלחמה כאילות כדכתיב וכצבאים על ההרים למהר[9] וכן יש לפרש ארצו של נפתלי מבכרת ומבשלת פירותיה כאילה זו שממהרת לרוץ[10] הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה[11] וכן יש לפרש משם באות בשורות טובות לעולם, שמי שבא מארץ נפתלי אמר כבר ראיתי ענבים מבושלים, ותאנים ורמונים גמורים, וכן ראיתי כבר פרחים וסמדר, והבריות שמחות, ויפה בעיניהם כשהעולם מתחדש ומתבכר ופירות חדשות באות לעולם[12]: ס
(כב) בֵּן פֹּרָת הפורה וגדל יוֹסֵף ועל מה הוא גדל בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן גדל ורבה על עין להסתכל למעלה מן העין בקומתו וביופיו בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר מלשון ראיה שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו כמו אשת פוטיפר וחברותיה ומתוך כך -:
(כג) וַיְמָרֲרֻהוּ מיררו את חייו וָרֹבּוּ הטילו רבב מתוך שנתנה אשת פוטיפר עיניה בו השליכוהו בבית האסורים וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים מדמה הפסוק לשון הרע של פוטיפר לחצים כדכתיב חץ שחוט לשונם מרמה דבר[13]:
(כד) וַתֵּשֶׁב ושבה נבואתו של יוסף להתקיים שאחיו ישתחוו לו בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ בשביל שאיתנו של הקב"ה היתה לו לקשת ולמבטח מכיון שקיים את התורה בסתר וַיָּפֹזּוּ נתעטרו בפז כלומר זהב זְרֹעֵי יָדָיו לירש מלוכה וזהו רמז לנתינת הטבעת על ידו וזאת היתה לו מִידֵי הקב"ה שהוא אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם עלה להיות רֹעֶה ולזון ולפרנס אֶבֶן אב ובן כלומר יעקב ובניו זרעם של -[14] יִשְׂרָאֵל:
(כה) מֵאֵל אָבִיךָ בא לך על זאת והוא מכאן ולהבא - וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי עם הקב"ה היה לבך כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל של גשם ומטר, ומגד תבואת שמש בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת שיהא הטל עולה מן התהום, להשקות את ארצך. וגם בשעה שיהיו הגשמים יורדין מן השמים, יעלה תהום נגדו, כמו שאמרו רבותינו אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולין מלמטה, כדכתיב "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך" בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם שלא יהא רחם של נשיו ובהמה משכל, אלא ילדו בעתם ובזמנם, לא יהו מפילות, והשדים יספיקו חלב הרבה לגדל הוולדות, ולא יהו צומקות[15]:
(כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ יתווספו עַל בִּרְכֹת שבירכו הוֹרַי עַד תַּאֲוַת וברכות אלו התאוו להם גִּבְעֹת עוֹלָם גדולי אומות העולם עשיו וישמעאל ובניו ובני קטורה[16] תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף שיהיו כל בניו לכלל הברכה ולכלל ירושת הארץ וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו יוסף, שהיה מופרש ומובדל מאחיו, כמו "וינזרו מקדשי בני ישראל". ואעפ"י שכל אחיו היו כמו כן הם וזרעם בברכת הארץ, מכל מקום הוא זכה יותר מכולם, שנטל שני חלקים[17]: פ
(כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף כזאב שטורף ובורח ואינו מתעכב על טרפו, כי לא נמשכה מלכותו של שאול רק שתי שנים ומחצה, והוא היה שולל וטורף אויביו, כדכתיב "ושאול לכד המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובא ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע". אבל מלכות בית דוד דומה לאריה שעומד על טורפו ואינו בורח, לפי שנמשכה מלכותו בַּבֹּקֶר יֹאכַל מלכות שאול דומה לבוקר, לפי שהיה [תחלת] מלכות ישראל, כמו שהבקר תחילת היום עַד שלל וביזה וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל שחילק שלל לאחרים, ולא לקחו לעצמן, בימי מרדכי ואסתר, שהיו מבנימין, וכתיב "ובבזה לא שלחו את ידם"[18]:
(כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אלה שהזכיר יעקב כאן הם הי"ב שבטים באמת אשר נכתבו על החשן והאפוד לזכרון לפני ה' והיו בברית הר גריזים והר עיבל וכנגדם הקים משה שתים עשרה מצבה ויהושע הקים אבנים בירדן ובגלגל ואליהו הקים אבנים במזבח אבל מנשה ואפרים לא היו במנין השבטים ונמנו רק לענין ירושת הארץ והנמשך ממנה מכיון ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם ברכה נוספת מלבד מה שאמר לעיל אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד כגון ליהודה בענין המלכות וליששכר בענין התורה וללוי בענין העבודה[19] בֵּרַךְ אֹתָם:
נביא
שופטים פרק ה
(ט) לִבִּי אמרה דבורה בנבואה אני שליחה לשבח לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל גדולי ישראל ושופטיו הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם שגם בימי הצרה והמלחמה לא פסקו בנדיבות ליבם ללמוד וללמד תורה בָּרֲכוּ יְקֹוָק:
(י) רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת הן השרים הרוכבים על אתונות לבנות לרוב הגדולה יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין הן החכמים יושבי המשפט וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ הן הסוחרים ההולכים בדרך כולכם שִׂיחוּ דברו תהלות ה':
(יא) מִקּוֹל מְחַצְצִים תמורת מה שהיה נשמע קול מורים חצים אשר יורו בֵּין מַשְׁאַבִּים בין ההולכים לשאוב מים, תמורת הקול הזה ישמע עתה שָׁם קול ש- יְתַנּוּ יספרו צִדְקוֹת יְקֹוָק צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ שעשה להערים הפרזים בְּיִשְׂרָאֵל אשר היו שוממים אָז כשנושעו יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים של ערי הפרזים לדור בתוכם עַם יְקֹוָק:
(יב) עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם:
(יג) אָז כאשר יתחזק השיר ותתגבר התשועה, אז הנשאר מישראל יְרַד ימשול שָׂרִיד מישראל לְאַדִּירִים עָם באדירים שבאומות יְקֹוָק יְרַד לִי יתן לי ממשלה בַּגִּבּוֹרִים:
(יד) מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם מן שבט אפרים ושרשם, והוא יהושע נשיאם בַּעֲמָלֵק מאז נלחם הוא בעמלק והחלישם, כמו שכתוב (שמות יז יג): ויחלש יהושע את עמלק אַחֲרֶיךָ אחר מלחמת יהושע אשר יצא ממך, יבוא שאול הבא מ- בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ וילחם בעמלק ברוב עם אשר יבאו עמו ממך אתה ישראל מִנִּי מָכִיר בן מנשה יָרְדוּ מְחֹקְקִים להלחם עם סיסרא וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר גם נלחמו אע"ג שאינם אנשי מלחמה:
(טו) וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה עם כי השרים ביששכר ישבו בכל עת עם דבורה ללמד בישראל חק ומשפט, וכמו שכתוב (דברי הימים א יב לג): ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו', ולא נסו אם כן מעולם ללכת במלחמה וְיִשָּׂשכָר עם כל זה עשה כֵּן כמו בָּרָק וירד למלחמה כמוהו בָּעֵמֶק ירדו לעמק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו הלכו אחרי ברק בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב במה שראובן נחלק ונפרד מן המלחמה ההיא, גדולים המה 'חקקי לב', רצה לומר, הנה ראוי לחשוב רבות מחשבות לב להבין הדבר מה זה היה לו שנחלק מן המלחמה:
(טז) לָמָּה יָשַׁבְתָּ שבט ראובן בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם ואם תשיב לומר שאתה מורך לב לרדת לקראת נשק א"כ מתחלת למה ישבת באחוזת עבר הירדן בין גבול א"י ובין גבול הע"ג הלא מקום סכנה הוא לשבת על הספר ומדוע בחרת בזה הגבול לשבת בה לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים מה ששאלת הארץ ההיא באמרך ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה (במדבר ל"ב) וכי שאלתך היה לשבת בית לשמוע שריקות העדרים והמקנה וכי לא עלתה על דעתך שבע"כ תרד במלחמה בהיותך יושב על הספר לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן לזאת למה שנפרד ראובן מן המלחמה ראוי גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב לזאת למה שנפרד ראובן מן המלחמה ראוי לחקור עליו רבות חקרי לב להשכיל אמתת הדבר:
(יז) גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן אם נחשב שלזה לא בא ראובן למלחמה על כי נחלתו היא בעבר הירדן רחוקה ממקום המלחמה הלא גם גלעד שוכן בעבר הירדן ועם כל זאת בא למלחמה וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אף על דן יש להתרעם מאד כי למה יקבץ כל אשר לו לשומם בספינות ולברוח הלא נחלתו קרובה למקום המלחמה ומדוע א"כ ברח ולא בא למלחמה אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן הגם שאשר לא בא הנה לא במעל עשה רק על כי נחלתו היא בחוף הים על הספר ועריו המה פרוצים ופרוזים מבלי חומה ולזה בע"כ שכן אצל עריו הפרוצים לבל יבאו בהם הע"ג הסמוך להספר:
(יח) זְבֻלוּן עַם עשה הטוב בזה ש- חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת ללכת למלחמה ולא יקרה נפשו בעיניו לחשוש פן ימות במלחמה וְנַפְתָּלִי כמוהו לא חש למות עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה במקום המלחמה:
(יט) בָּאוּ מְלָכִים ממלכי אומות העולם נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ וקצה מחנה האומות הגיע עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ אלא נלחמו חינם והא תוכחת לשבטים שלא באו לעזוא במלחמה אע"ג שאומות העולם באו לעזור לסיסרא בחינם:
(כ) מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא כי הכוכבים חממו אותם והיו לובשים שריונים ומרוב חמימות היו נכנסין בנחל קישון להתקרר:
(כא) נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם כשנכנסו להתקרר נַחַל קְדוּמִים תמיד היה שם נחל ולא זרם עוז אבל עכשיו נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז גברו המים מעל לטבע וגרפו צבאות סיסרא:
(כב) אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת הסוסים שברחו מפני הנחל דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו רוכבי הסוסים:
(כג) אוֹרוּ קללו את יושבי מֵרוֹז שם מקום שאנשיה היו מוחזקים כאנשים גיבורים אָמַר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְקֹוָק לְעֶזְרַת יְקֹוָק בַּגִּבּוֹרִים:
(כד) אבל תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל מפי נשים צדקניות וצנועות היושבות באוהל מפי הנשים האלה תְּבֹרָךְ:
(כה) מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים בספל חשוב הראוי להאכיל בו אדירים וחשובים למען יחשב אשר נפשו יקרה בעיניה ולאדון יחשב לה הִקְרִיבָה חֶמְאָה חלב שמן שלא הוסרה ממנו החמאה כי הוא משכר יותר:
(כו) יָדָהּ השמאלית לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים המקבת שהעמלים במלאכה משתמשים בו וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ:
(כז) בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד:
כתובים
תהילים פרק נט
(טז) הֵמָּה ינועון יְנִיעוּן מלשון לנוע כדי לֶאֱכֹל אִם ומתי ש- לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ יישנו ברעב: (יז) וַאֲנִי כשאמלט מהם ואושע אז אָשִׁיר על עֻזֶּךָ גבורותיך וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב מגן לִי וּמָנוֹס מקום מקלט בְּיוֹם צַר לִי: (יח) עֻזִּי חזקי ה' אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי מגיני ומחסי אֱלֹהֵי חַסְדִּי:
תהלים פרק ס
במזמור הזה דוד המלך מתפלל כשיואב בן צרויה יצא למלחמה בארם נהרים.
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן כלי נגינה עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד את העם איך הכל בא בהשגחה: (ב) בְּהַצּוֹתוֹ כשנלחם אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף: (ג) אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ עזבתנו פְרַצְתָּנוּ הכיתנו אָנַפְתָּ כעסת עלינו אנא תְּשׁוֹבֵב שוב לָנוּ: (ד) הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ בקעת בה בקיעים ועכשיו רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה נפלה: (ה) עד עכשיו הִרְאִיתָה את עַמְּךָ נפילהקָשָׁה ו- הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה מהול ברעל: (ו) נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס נסיונות של הרבה צרות לְהִתְנוֹסֵס להיות מנוסים בהם אם יעמדו ביראתך מִפְּנֵי קֹשֶׁט למעך אמיתותך סֶלָה לעולם: (ז) לְמַעַן יֵחָלְצוּן ינצלו מרעהיְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ שהחזרת אליך כשהאויבים התחזקו ועננו וַעֲנֵנִי: (ח) אֱלֹהִים דִּבֶּר הבטיח ברוח בְּקָדְשׁוֹ שיקבץ את הגלות ו- אֶעְלֹזָה אשמח בישועתו ו- אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת את נחלת ישראלאֲמַדֵּד אחלק לחלקים: (ט) לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם למלוך עליהם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי מלשון שרים: (י) אשתמש ב- מוֹאָב כ- סִיר רַחְצִי עניין שימוש פשוט עַל ואת אֱדוֹם אעשה בהם כרצוני כמואַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי ובעבורי פְּלֶשֶׁת פלשתים הִתְרֹעָעִי יריעו תרועת מלך: (יא) מִי הוא זה ש- יֹבִלֵנִי עִיר מָצוֹר לכובשה מִי נָחַנִי ינחה אותי עַד אֱדוֹם לקבל את מלכותי: (יב) הֲלֹא לולי אַתָּה אֱלֹהִים ש- זְנַחְתָּנוּעזבת אותנו וְלֹא תֵצֵא ואינך יוצא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: (יג) הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר עזרה מיד אויב וְשָׁוְא וחסרת ערך תְּשׁוּעַת אָדָם ואין בה תועלת: (יד) בֵּאלֹהִים בכח הקב"ה נַעֲשֶׂה חָיִל גבורה להתחזק עלהשונאים וְהוּא יָבוּס ירמוס צָרֵינוּ:
משנת ההלכה
צום עשרה בטבת
נאמר בזכריה (פרק ח פסוק יט) "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וגו'" צום העשירי - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר (יחזקאל כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים. ואמאי קרי ליה (כלומר ולמה קורא לו) עשירי - עשירי לחדשים (ראש השנה דף יח:) וכמו שכתוב במלכים (ב כה) וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב; וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ - וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ; וַתִּבָּקַע הָעִיר וגו'
ראשית הפורענות, בעשרה בטבת היתה, שבו התחיל המצור, ובאו אנשי ירושלים במצוק עד שנפלו חומות העיר ונשרף בית המקדש ויהודה הלכה בגולה.
התענית של עשרה בטבת, כשאר התעניות שנתקנו לאבל ולצער על חרבן בית המקדש וגלות ישראל, לא הצער והאבל הם העיקר בתענית, כי דיה הצרה שהיתה בשעתה. אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות, לפתוח דרכי התשובה, ויהי זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלה נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וגו'.
אמרו חכמים: 'כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו'. לפי שיש בכחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נדחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה. בתשובה שלמה ובתיקון עוונות הראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא זה שעדיִן לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומשהים את הקץ לבוא, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החרבן.
דיני התענית
א. חיָּב כל איש ואיש לשים אל לבו באותם הימים לפשפש במעשיו ולשוב בהם. כי העיקר בתענית, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה ג) "וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם", ואמרו רבותינו: 'וירא את שקם ואת תעניתם' לא נאמר, אלא 'את מעשיהם' ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
ב. לכן, אותם האנשים שמתענים - והולכים בטיול ובדברים בטלים, תפסו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום, אין לפטור רק בתשובה (בלי תענית), כי ימים אלה מצוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם.
ג. אמרו חכמים: כל תענית שאינה כתיקונה, עליה הכתוב אומר (ירמיה יב): "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ, עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ".
ד. אוכלים בלילה שלפני יום התענית עד עלות השחר. ודוקא כשלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע והשכים קודם שעלה עמוד השחר, אסור לו לאכול כאילו התחיל כבר יום התענית. ואם התנה קודם שישן, שיאכל בקומו - מותר לו מן הדין לאכול עד עלות השחר, והנוהגים על פי הקבלה מחמירים בדבר. ואם הוא רגיל בשתיה בקומו ממטתו, מותר לו לשתות קודם עלות השחר אפילו אם לא התנה.
ה. תענית עשרה בטבת מותר בו ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל וכו'. ואינם אסורים בדברים אלה אלא יום כיפור ותשעה באב בלבד. אבל אין כשר הדבר לרחוץ את הפה במים בשחרית, בכל תענית ציבור. ובמקום צער יש להתיר, ויזהר שלא יבלע. וכן אין לקחת בפה שום מאכל, אפילו לטעימה בלבד ועל מנת לפלוט אחרי כן:
[1] רשב"ם חזקוני
[2] חזקוני
[3] רבינו בחיי
[4] רמב"ן
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] חזקוני
[7] חזקוני
[8] רשב"ם
[9] רשב"ם
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רשב"ם
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] רשב"ם
[14] ת"א
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ת"י
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ספורנו
