מקרא
בראשית פרק מב
(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אכן באמת[1] אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן מדה כנגד מדה אנחנו השלכנוהו בבור והנה אנחנו נאסרים בבור השבי[2]בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו[3]:
(כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד כי ילד הוא, ומפני נערותו חטא לכם, וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ נחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם ובלי ספר מת בעבדותו כיון שלא היה רגיל בכך[4]:
(כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם שהם ימסרו לו אחד מהם ולא רצו למסרו, כפי הדין שאם אמרו עכו"ם תנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כלכם לא ימסרו, ואם יחדו אותו מותר[6] וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן כי מתחילה היה דעתו לקחת את ראובן שהוא הגדול, שבאחים כי הדין נותן כשרבים חוטאים הגדול נענש וכיון ששמע שראובן רצה להצילו, לא רצה לצערו, ולקח את שמעון שהוא גדול אחריו[7]וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם כדי שיראו אותו כבול ואסור, וימהרו לחזור[8]:
(כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם המטבעות שלהם לא יפול לשון רבים על הכסף והזהב אבל יפול על המטבעות[9] אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן:
(כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד הוא לוי אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ לפי שהיה מנהיג שני חמורים, שלו ושל שמעון, מצא הכסף, כי היה למטה בשולי האמתחת, והאחרים לא הגיעו עדיין למטה. והוא שהוצרך להאכיל שני חמורים הגיע למטה[11] וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כלל המשא נקראת אמתחת, והיה לכל אחד שק גדול ושקים קטנים להשוות המשא[12]:
(כח) וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ:
(כט) וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר:
(ל) דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ:
(לא) וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים:
(לב) שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
(לג) וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת האוכל להשביע את[13] רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ:
(לד) וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ תביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בושתכם[14] ואע"פ שלא מצאנו שאמר להם יוסף כן, דבר הלמד מענינו, ופעמים מקצר הכתוב בסיפור[15]:
(לה) וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:
(לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה כי חטא אבדתם הוא עלי, שאני גרמתי מיתת יוסף על ששלחתיו למקום סכנה, וכן עלי יהיה אבדת שמעון ובנימין מה ששלחתי אותם במקום סכנה, ונתירא מעונש על זה[16]:
(לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר מה שאתה חושש שהעון יהיה עליך, אני מקבל חטא זה עלי אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית חטא הזה ימית את שני בני אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי כי אני מקבל אחריותו עלי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:
(לח) וַיֹּאמֶר שתק בזה ולא השיב לו כלל, ולא בטח בדבריו מפני שכבר פשע באביו ומעתה לא יבטח בו, אבל בטח בדברי יהודה כי יהודה גבר באחיו[17] לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה:
בראשית פרק מג
(א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ:
(ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל:
(ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד התרה בנו בפני עדים[18] בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי בלי[19] אֲחִיכֶם אִתְּכֶם:
(ד) אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל:
(ה) וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד שאם היה רק התראת העונש היינו הולכים ומקבלים העונש אבל למעשה לא ימכרו לנו אוכל כלל ולמה נלך בחנם כִּי חוץ מהעונש אם נראה פניו בלא האח הקטן הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם היינו שלא יתנו אותנו להתראות לפניו וא"כ לא נוכל לקנות אוכל[20]:
(ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד כלומר - שיש לָכֶם עוד אָח:
(ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ על משפחתנו[21] והיחוס שלנו[22] לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם:
(ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה בכך שנוכל לקנות מזון וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ בבואנו בפני האיש במצרים[23] גַם אַתָּה לא תמות פה ברעב ו- גַּם טַפֵּנוּ:
(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:
(י) כִּי הטעם שקבלתי עלי חטא עולם אם לא הביאותיו הוא מפני שדבר ברור אצלי ש- לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ מאז שספרנו אליך דברי האיש או מאז שכלה השבר כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם שלא היה האיש מעכבנו כלל בהיותו ירא אלהים ולא יוסיף להרע עמנו כאשר ידע האמת[24]:
נביא
פתיחה לספר שופטים
בין מלכים ושופטים
השונה
אמנם הבדליהם החמשה הם אלה שאזכור.
א. מלכים נמשחים והשופטים מתמנים
ההבדל הראשון הוא - שהמלכים בחירתם מהאל יתברך הוא ע"י משיחה, בשמן המשחה[25] .... להיות אות עצמי ומיוחד בבחירת האל ית' במלך, ולכן קרא דוד את עצמו (שמואל ב' כ"ג א') משיח אלהי יעקב, ואמר (שם א' כ"ז א') כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה, אמנם השופטים אין בהם משיחה כלל, הוא ההבדל הראשון
ב. השופט הנו דיין בדיני תורה והמלך לא דן ולא דנים אותו
ההבדל השני הוא - שכח המלך ומנויו אינו כדי להיות דיין שדן את הדין הדין ולשפוט בין איש ובין רעהו על פי התורה, אלא מיניו הוא בתקון הקבוץ המדיני. להושיע את העם מאויביהם ולפסוק הדין בדברים כפי הוראת השעה וצורך העת לא בדרך דין צודק. אך השופטים הם בחלוף זה, שמנויים בייחוד הוא להיות דיין לדון בין אדם לחברו ע"פ התורה, ושפטו את העם משפט צדק, הלא תראה שהתורה בפרשת שופטים צוה על הב"ד הקטן שבכל עיר ועיר, כמו שאמר (דברים ט"ז י"ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו', ובפרשת כי יפלא (שם) הזהיר על הב"ד הגדול (והם הסנהדרין אשר בירושלים) ועל השופט והוא הגדול שבכלם העומד במקום אדוננו משה בזמן שהיה עומד עם השבעים זקנים, ועליהם אמר (שם י"ז ט'-י"א) והגידו לך את דבר המשפט, ועשית ע"פ והדבר אשר יגידו לך וגו', ע"פ התורה אשר יורוך וגו'. הנה א"כ הנהגתם בעצם וראשונה ובייחוד היה לדון כפי המשפט הצודק ולזה נקראו שופטים. ואם מצינו שהשופטים הנזכרים בספר הזה היו יוצאים במלחמות, והיה מסור אליהם היכולת המוחלט לדון כפי הוראת שעה ושלא ע"פ התורה, ולא בגלל שהם שופטים, כי אם לפי שלא היה בישראל עדיין מלך והיה להם כח השופט וכח המלך, ולכן לפעמים ע"ד ההעברה נאמר בהם לשון מלכות אמר (שם ט"ו) וימליכו את אבימלך בשכם וגו', והוא היה שופט, ואמר (שם י"ח א') בימים ההם אין מלך בישראל וגו'. וכבר העירו חז"ל למה אמרו ויהי בישורון מלך זה משה, שבמקום שאין מלך גדול הדור הרי הוא כמלך. הנה התבאר מזה שהשופט מנויו לבד בעצם וייחוד הוא לענין המשפט המסודר והצודק, אמנם המלך אין מנויו בדבר המשפט הצודק, כי אם ללחום את המלחמות ולשפוט את הדברים כפי היכולת המוחלט להוראת שעה, ולכן אחז"ל (סנהדרין פ"ב י"ח ע"א) שמלכי ישראל לא דנין ולא דנין אותם ומפני זה היו בישראל שופט ומלך, והמלך יוכל לבטל משפט השופט ולא יתהפך זה, והוא ההבדל השני.
ג. למלך ישנם צווים יחודיים לו והשופט הרי הוא ככל איש ישראל
ההבדל השלישי הוא - במצות שהמלך חייב בהם במה שהוא מלך והשופט פטור מהם, המלך הוזהר שלא ירבה לו נשים, שלא ירבה לו סוסים, שכסף וזהב לא ירבה לו מאד, שלא ישתכר מעשה שכרות, ונצטווה שיכתוב ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניח לו אביו, והחיובים האלה וזולתם שהזכירו חז"ל (סנהדרין פ"ב) במלכים, פטורים מהם השופטים. והסבה בזה היא לפי שהם משועבדים למשפטי התורה מאד יותר מהמלכים, כמו שביארתי, ולזה הוצרכה התורה להזהיר את המלך שלא יטה אחרי התאוות ואחרי החמדה ואחרי הגאוה, והכריחו לכתוב ספר תורה לעצמו ושלא מלפניו, והתרה בו לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, וכל זה לבל יחשוב המלך שאינו משועבד למשפטי התורה ומצותיה אחרי שהוא מלך, אבל השופטים אינן צריכין לזה, להיותם משעובדים למשפטים והתורות, והם פטורים מזה ככל שאר ישראל והוא ההבדל השלישי
ד. למלך זכויות מיוחדת ואין לאחר רשות באותם זכויות והשופט הרי הוא ככל איש ישראל
ההבדל הרביעי הוא - בדברים שהמלך זוכה בהם כפי התורה שאין השופט זוכה בהם. אם בעניני כבודו, שאין יושבים על כסאו, ואין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו ולא בכל תשמישיו, ואין נושאין אלמנתו, אינו חולץ ולא מיבם ולא חולצין ולא מיבמין את אשתו, אסור לראותו ערום וכשהוא בבית המרחץ וכשהוא מסתפר, כל איש מישראל ואפילו נביא עומד לפניו משתחוה לו. הנה כל המעלות האלה זולתם שזכרו חז"ל (שם שם) המלך זוכה בהם ואין השופט זוכה בהם. ואם בתועלתו וקניניו כבר אחז"ל כל הכתוב בפרשת המלך המלך זוכה בו, ושם נאמר (שמואל א' ח' י"ד-ט"ז) זיתיכם וכרמיכם הטובים יקח וגו', וזרעיכם וכרמיכם יעשר וגו', ואף העבדים והשפחות בנים ובנות יקח, ובסוף אמר ואתם תהיו לו לעבדים. וקבלו חז"ל (ע' במיימוני פ"ד מהלכות מלכים) שיש רשות למלך ליטול מס מהעם לצרכיו או לצרכי המלחמה, וקוצב לו מכס, ואסור לברוח מלפרוע מס שלו, ויש לו לגזור שמי שיגנוב המכס יהרג וכל הרוגי המלך ממונם ונכסיהם למלך, וכל הארץ שכובש בעצמו הרי היא שלו, כל הדברים האלה וזולתם המלך זוכה בהם ואין השופט זוכה בהם, והוא ההבדל הרביעי.
ה. מלכות עוברת בירושה ואין השופט מוריש את שררתו
ההבדל החמשי הוא - שהמלך משנמשח זכה בכתר המלכות לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה היא לו, שנאמר (דברים י"ז כ') למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, ובא בקבלה (הוריות פ"ג י"א ע"ב) שאם הניח בן קטן משמרין לו את המלכות עד שיגדל כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם בירושת המלכות והבן הגדול קודם לבן הקטן, ואם מצינו שקרע השם את המלכות משאול ומשאר המלכים הרשעים היה זה בחטאם. אמנם השופטים לא היו יורשים שררותיהם לבניהם, כי היה הדבר מיוחד להם בפרט, כפי גבורתם והכנתם בחכמה וביראה. ועם היות שאמרו ישראל אל גדעון (בספ' סי' ח' כ"ב) משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך וגו' היה זה באהבתם אותו לא להיות מחוייבים עליו כפי הדין, ולכן היתה תשובתו להם (שם כ"ג) לא אמשול אני בכם ולא ימשולו בני בכם ה' ימשול בכם, וגם הם חזרו מזה ולא המליכו לבניו.
כתובים
תהילים פרק מז
(ו) עָלָה יעלה ויתרומם אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה בקול תרועת שמחה ויתעלה יְקֹוָק בְּקוֹל שׁוֹפָר: (ז) זַמְּרוּ שירו וזמרו ל- אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: (ח) כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל בחכמה ובדעת: (ט) מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם כך יאמרו כולם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ לשפוט: (י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ אלו שהתנדבו למות על קדוש ה' עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם שהיה הנדיב לב הראשון למות כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץשרי העמים המה לאלהים ובידו להוציא את ישראל מתחת ידיהם ולהביאם אל ארצם מְאֹד נַעֲלָה מאוד מעולה ומרומם:
תהלים פרק מח
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: (ב) גָּדוֹל יְקֹוָק וראוי להללו וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ ירושלים הַר בית קָדְשׁוֹ: (ג) יְפֵה נוֹף מכל המחוז מְשׂוֹשׂ ומשמחת את כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי השוכן בצד צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב העיר ירושלים עירו של המלך הגדול: (ד) אֱלֹהִים שוכן בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע ידוע לְמִשְׂגָּב לעזר ולמחסה. כך יאמרו לעתיד לבוא: (ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ להלחם במלחמת גוג ומגוג עָבְרוּ יַחְדָּולמלחמה: (ו) הֵמָּה רָאוּ את הקב"ה יוצא ונלחם ולכן הם כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ ומהרו לברוח: (ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם תקף אותם שָׁם חִיל חלחלה כַּיּוֹלֵדָה כיולדת בציריה: (ח) בְּרוּחַ קָדִים מזרחית תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹתהבאות מ-תַּרְשִׁישׁ: (ט) כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מאבותינו כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְקֹוָק ירושלים צְבָאוֹת הבורא שמים וארץ בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ יבנה אותה ויקיימנה עַד עוֹלָם סֶלָה: (י) דִּמִּינוּ ציפינו אֱלֹהִים ל- חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב שיראה ב- הֵיכָלֶךָ:
משנת ההלכה
א. אורח שנמצא בבית, אם יש לו מקום מיוחד בבית, מדליק בפני עצמו, ואם לאו - משתתף על ידי נתינת קצת כסף עם בעל הבית, ויוצא ידי חובתו בהדלקת בעל הבית. ואם יש לו נר, ראוי שידליק בעצמו.
ב. המתארח בבית אחרים אפילו ליום אחד שלומר שסועד וישן שם באותו הלילה זהו מקום הדלקתו.
ג. ואם נמשכה שהותו שם עד תחלת הלילה הבא טוב שידליק שם ובלבד שישהה שם חצי שעה לאחר הדלקתו.
ד. המתארח בבית מלון ועליו לפנותו מיד במוצאי שבת אם יכול להגיע לדירתו בתוך זמן ההדלקה ידליק בביתו ואם חושש שתתאחר השעה וכגון שדר במקום רחוק מהמלון ימנה שליח להדליק עבורו בביתו מיד במוצאי שבת.
ה. מקום שמדליקין בו כמה אנשים, חיָּבים לתת רוַח נִכר בין נרות של זה לנרות של זה, כדי שיהא נִכר כמה נרות מדליק כל אחד.
ו. הדליק הנרות ולא נתן בהם שמן כדי מחצית השעה, אפילו הוסיף שמן אחר ההדלקה - לא יצא ידי חובת מצוָתו, אלא מכבה ומדליק פעם שניה ללא ברכה. לפי שעיקר מצוַת נר חנוכה בשעה שהוא מדליק, וכבר משעת ההדלקה צריך שיהא בנר שיעור שמן לחצי שעה.
ז. מעיקר הדין נתן שמן יותר מן השיעור מותר לכבות את הנרות אחר חצי שעה כדי שישאר להדלקה של מחר, או להנות ממנו הנאה אחרת, וראוי להתנות מלכתחילה שיוכל להנות מן המוֹתר. אבל כבר נתבאר שבזמן הזה ראוי לתת שמן כשיעור שיידלק לחות עד השעה שבע וחצי בערב ולכן לא יכבה אלא אם כן נתן שמן יותר משיעור זה.
ח. נר חנוכה כל זמן שהוא דולק, אפילו לאחר חצי שעה, אסור להשתמש לאורו, וכן אסור לטלטלו ממקומו, אלא מכבה אותו תחילה ואחר כך עושה בו שימושו.
הלל והודאה בימי החנוכה
ט. שמונת ימי חנוכה, אומרים הלל שלם אחר תפילת שחרית, וכן 'ועל הנסים' בכל התפילות ובברכת המזון.
י. שכח ולא אמר 'ועל הנסים' בשמונה עשרה, אם נזכר קודם שאמר את השם בסיום ברכת 'מודים' - חוזר אל 'ועל הנסים'. אמר את השם - גומר את התפילה ואינו חוזר. ונוהגים לאומרו בסוף התפילה, לפני 'יהיו לרצון'
יא. בבית האבל נחלקו הפוסקים אם לומר הלל ונהגו שהאבל יוצא מהחדר ושאר הציבור אומרים ודעת הג"ר משה פינשטיין שהאבל ייצא ידי הלל מאחד המתפללים.
יב. אין אומרים מזמור מ"ט בבית האבל בימי החנוכה
יג. קוראים בתורה בפרשת הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח. ביום הראשון מתחילים מן "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן". ויש מתחילים מפסוקי ברכת כהנים שלפני פרשה זו.
יד. שמונת ימי חנוכה אסורים בהספד על המת ואסורים בתענית. ואין אומרים בהם תחנון. אבל מותרים בעשיַּת מלאכה.
טו. אף על פי שלא נקבעו ימי החנוכה למשתה ושמחה, כבר נהגו רבים מישראל לעשות קצת שמחה בסעודה ואומרים בה דברי תורה ומספרים בנסים שנעשו לישראל. והרי הן כסעודות מצוה.
[1] ת"א אבע"ז
[2] רשב"ם
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן ספורנו
[5] ת"א
[6] מלבי"ם
[7] אבע"ז פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ספורנו, ולאפוקי מהאבע"ז
[10] אבע"ז
[11] פי' הטור בשם הרא"ש
[12] ת"א רמב"ן
[13] ת"י
[14] רמב"ן
[15] פי' הטור
[16] מלבי"ם
[17] רמב"ן רבינו בחיי
[18] ת"א רש"י
[19] ת"א
[20] מלבי"ם
[21] רש"י
[22] ת"י
[23] ספורנו
[24] ספורנו
[25] ובמשיחה ראוי שתדע ענינים חמשה. מי ימשח, ולמי ימשח, ובמה ימשח ואיך ימשח, ובאיזה מקום ימשח? וביאור זה מי ימשח? הוא הנביא לבד, כי אין כהן גדול ואדם אחר יוכל למשוח מלך כי אם הנביא, כשמואל שמשח את שאול ואת דוד, ונתן שמשח את שלמה, ואחיה שמשח את ירבעם. ולמי ימשח? הוא למלך שנבחר ראשונה. כשאול ודוד וירבעם ויהוא. ואין מושחין מלך בן מלך, לפי שכבר נמשח במשיחת אביו הראשון, אלא אם היה שם מחלוקת או קטטה בירושת המלכות, שאז מושחין בן המלך לסלק הספק, לפיכך משחו שלמה מפני אדוניהו, ומשחו יואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים. ובמה ימשח? ביארו חז"ל (הוריות פ"ג י"א ע"ב ובכריתות פ"א דף ט"ז) שלמלכי בית דוד מושחין בשמן המשחה, והכלי אשר יהיה בו יקרא קרן, ולמלכי ישראל אין מושחין אלא בהיות שם מחלוקת, וגם אז לא ימשחו אותם אלא בשמן אפרסמון, ולזה נקרא הכלי אשר בו פך. ואיך ימשח? רוצה לומר צורת המשיחה, קבלו (שם דף י"ב ע"א) שהיו עושין צורת נזר במצח בין עיני המלך, ואחרי כן נותנין מהשמן על הראש, ומכאן בא מנהג המשיחה למלכי צרפת בשמן מיוחד קדש אשר להם בבית טעותם הנקרא שא"ן דיאוני"ש, ושאר מלכי אדום אינם נמשחים, אבל ישימו עטרת זהב על ראשם, וגם זה דמות העטרת אשר היה עושה מהשמן על מצחו בין עיניו: ואמנם באיזה מקום ימשח למלכי בית דוד שהם המלכים האמתיים, קבלו ז"ל שתהיה המשיחה בירושלים ועל המעין ומלכי ישראל אינם נמשחים בירושלים ולא על המעין כי אם בכל מקום אשר יהיה שם המחלוקת. הנה חמשת הענינים האלה נכללים במשיחה כמו שהביאו חז"ל במסכת הוריות ובמסכת כריתות, והיה כל זה במשיחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה