מקרא
בראשית פרק לד
(כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שמעון בן שלש עשרה שנה וארבעה חדשים, ולוי בן שתים עשרה שנה ותשעה חדשים[1] אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם[2] וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר לפי שבני נח מצווים להושיב ב"ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין[3]:
(כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:
(כז) בְּנֵי יַעֲקֹב שאר האחים[4] בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים לשלול, מאחר שמתו לקחו הכל[5] וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:
(כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ לעצמם משום צער בעלי חייים שלא יישארו הפקר בלא בעלים וימותו[6]:
(כט) וְאֶת כָּל חֵילָם ממונם ועבדים ושפחות[7] וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ משמעו שיהיה הפקר גם בשעת הבזה ולא לקחת לנפשם[8] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת ובא הכתוב להודיע, שלא היה בזתם אותם לחמדת ממונם כ"א להנקם מאנשי רשע אשר מעשה הנבלה ישר בעיניהם, עד שהתרצו להמול, וזה שאה"כ אשר טמאו אחותם[9]:
(ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי שישנאו אותי כאשר ישנא איש דבר שיבאש[10] שיאמרו ששקרנו באמונתנו אחר שנמולו[11] בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי כמו אנשיםמִסְפָּר מועטים[12] וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:
(לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ שאינה זונה וראוי לתבוע עלבונה ושהיא אחות לנו וראוי לנו לתבוע עלבונה[13]: פ
בראשית פרק לה
(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ להטהר מעבודה זרה, או מן החללים שהרגו[14] לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:
(ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם שיש בידכם משלל של שכם[15] וְהִטַּהֲרוּ שירחצו הגוף[16] וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה[17]:
(ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:
(ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם של אלהי הנכר[18] וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם שלא לקחו לא עבודה זרה ולא משמשיה, שאותם טעונים לפזר לרוח ולהטיל לים (ע"ז מג, ב) שכל מה שלקחו כבר בטלום אנשי שכם על ידי כפיה שכפו אותם, וגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם נב, ב), והיתה מותרת להם, אלא שיעקב צוה להסיר אותם לטהרת הקדש, שיהיו ראוים לעבוד השם ולהקריב לפניו קרבן, והיה די להם בקבורה, ולכך טמן אותם תחת האלה, מקום שלא יעבד בו ולא יזרע[19]:
(ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת פחד אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב:
(ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ:
(ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם שמחוץ ללוז שהקים שם מציבה בבואו מבית אביו שבו נגלה אליו ה-[20] אֵל שהשרה שכינתו ב -[21] בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים המלאכים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
(ח) וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה היתה דבורה עם יעקב, כי אחרי שבאה עם רבקה שבה לארצה, ועתה תבא עם יעקב לראות גברתה - או נתעסקה בגדול בני יעקב לכבוד רבקה ולאהבתה והיתה בביתו[22] וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: פ
(ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:
(י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב בלבד כִּי אִם גם[23] יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:
(יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי שמעתה אתנהג עמך בשם זה המורה על נסים נסתרים והנהגה השגחיית[24] פְּרֵה וּרְבֵה לא היה ציווי אלא ברכה שזרעו יפרה ויהיה לשבטים והוא רמז למנשה ואפרים[25] גּוֹיעם קדוש וּקְהַל גּוֹיִם קהילת נביאים וכהנים יִהְיֶה מִמֶּךָּ מהילדים שהולדת[26] וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ:
(יב) וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ:
(יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד, אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד[27]:
(יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ כמה פעמים נאמר לשון זה בפרשה זו לפי שהיה המקום באמצע הדרכים ואין שם עיר[28] מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
(טו) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל יקראנו כן פעם אחר פעם להודיע כי הדבר אמת ונכון כי הוא בית אלהים, ושם השכינה תמיד, וכן ענין שם באר שבע[29]:
(טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ שם מידה שמודדים בה מרחק והוא פחות ממיל[30] לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:
(יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כאשר התפללת יוסף ה' לי בן אחר ולא חפץ להמיתך אלא קבל תפלתך ולדבר על לבה נתכוונה[31] כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:
(יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה אבל עדיין לא מתה[32] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי בן צערי ואבלי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין אביו עשה מן אוני כחי, מלשון ראשית אוני (להלן מט ג), ולאין אונים (ישעיה מ כט) ולכן קרא אותו בנימין, בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה[33]:
(יט) וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:
(כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:
נביא
יהושע פרק כא
(ה) וְלִבְנֵי קְהָת הַנּוֹתָרִים הם בני משה, ובני יצהר, וחברון ועוזיאל נפלו להם ערים מִמִּשְׁפְּחֹת מַטֵּה אֶפְרַיִם וּמִמַּטֵּה דָן וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַּגּוֹרָל עָרִים עָשֶׂר: ס
(ו) וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן נפלו ערים מִמִּשְׁפְּחוֹת מַטֵּה יִשָּׂשכָר וּמִמַּטֵּה אָשֵׁר וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה בַבָּשָׁן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה: ס
(ז) לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם נפלו ערים מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וּמִמַּטֵּה גָד וּמִמַּטֵּה זְבוּלֻן עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:
(ח) וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה בַּגּוֹרָל מי מהשבטים יתן למי מן הלוים: פ
(ט) וַיִּתְּנוּ מִמַּטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן אֵת הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְהֶן בהמשך פרק זה - בְּשֵׁם:
(י) וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִבְּנֵי לֵוִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל רִיאשֹׁנָה ולכן לקחו ראשונה, ולא בעבור מעלת הכהונה:
(יא) וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנוֹק הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ סְבִיבֹתֶיהָ:
(יב) וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ בחלקו שתהיה נחלתו: ס
(יג) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת לִבְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ:
(יד) וְאֶת יַתִּר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת אֶשְׁתְּמֹעַ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ:
(טו) וְאֶת חֹלֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת דְּבִר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ:
(טז) וְאֶת עַיִן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת יֻטָּה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה: פ
(יז) וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן אֶת גִּבְעוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת גֶּבַע וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ:
(יח) אֶת עֲנָתוֹת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת עַלְמוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע:
(יט) כָּל עָרֵי בְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עָרִים וּמִגְרְשֵׁיהֶן: ס
(כ) וּלְמִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי קְהָת הַלְוִיִּם הַנּוֹתָרִים מִבְּנֵי קְהָת וַיְהִי עָרֵי גוֹרָלָם מִמַּטֵּה אֶפְרָיִם:
(כא) וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת שְׁכֶם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת גֶּזֶר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ:
(כב) וְאֶת קִבְצַיִם וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת בֵּית חוֹרֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: ס
כתובים
תהלים פרק לז
(ג) בְּטַח בַּיקֹוָק ואל תאמר אם לא אגזול ואגנוב או אתן לעני צדקה במה אתפרנס וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה תהיה רועה וניזון מאמונה שהאמנת בה' ולא עשית כמעשה הרשעים לגזול ולעשוק: (ד) וְהִתְעַנַּג עַל יְקֹוָק שהעונג שלך יהיה ענין נפשי בה' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ שלא כמרעים שמעולם אינם מגשימים משאלות ליבם כיון שיש לו מנה רוצה מאתים וכו': (ה) גּוֹל גלגל עַל יְקֹוָק דַּרְכֶּךָ שאתה הולך כדי להשיג צרכיך וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה כל צרכיך: (ו) וְהוֹצִיא כָאוֹר המרעים צריכים לעשות במחשך מעשיהם כי תשיגם בוז וכלימה על רוע מעשיהם, אבל ה' יוציא לאור צִדְקֶךָ המרעים יתיראו משופטי ארץ שיעשו בהם שפטים אבל הבוטח יוציא ה' וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם: (ז) דּוֹם שתוק לפני לַיקֹוָק וְהִתְחוֹלֵל ותקוה לוֹ לישועותו ואל תתלונן אם נראה לך שאין אתה מצליח אַל תִּתְחַר תתחרה בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ שמצליח בגלל ש-עֹשֶׂה מְזִמּוֹת: (ח) הֶרֶף הרפה מֵאַף איש כעסן וַעֲזֹב איש חֵמָה אַל תִּתְחַר בשום אופן, כי מה שתתחר יהיה אַךְ לְהָרֵעַ לך, כי טוב לך שתהיה דל בוטח משתהיה עשיר בלתי בוטח: (ט) כִּי מְרֵעִים שנראה שמצליחים עתה יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי יְקֹוָק המקוים לה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ: (י) וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ: (יא) וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם: (יב) זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו: (יג) אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ: (יד) חֶרֶב בהיותה בנדן פָּתְחוּ רְשָׁעִים כדי להוציאה וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ: (טו) חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם של הרשעים וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה: (טז) טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן ממון שביד רְשָׁעִים רַבִּים: (יז) כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְקֹוָק:
משנת ההלכה
פרק יז
חובת התפילה ומי חייב בה
א. דעת הרמב"ם (תפילה פ"א ה"א) שמצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: (שמות כג, ה) "ועבדתם את ה' אלהיכם", עבודה זו היא תפלה שנאמר: (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חכמים: (תענית ב.) "אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".
ב. ודעת הרמב"ן (ספה"מ מ"ע ה) שעיקר מצות תפלה היא מדברי סופרים, שהם אנשי כנסת הגדולה שתיקנו י"ח ברכות על הסדר, להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות.
ג. גם לדעת הרמב"ם אין מנין התפלות מן התורה, ואין נוסח התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. ויכול להתפלל מן התורה בכל נוסח שירצה, ובכל עת שירצה. ומשהתפלל פעם אחת ביום או בלילה יצא ידי חובה מן התורה.
ד. חיוב מצוה זו לדעת הרמב"ם כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
ה. אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם אינו יודע לערוך תפילתו מדבר כפי יכלתו בכל עת שירצה. וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.
ו. על פי סברא זו נהגו רוב הנשים שאין מתפללין י"ח בתמידות שחר וערב, ויוצאות ידי חובה באיזה בקשה שאומרות במשך היום, וצריכות לומר מלבד הבקשה שבח והודיה לה' יתברך, ויוצאות ידי חובה בברכות הנהנין וכיו"ב. ומן התורה יוצאות בזה, ואפשר שאף חכמים לא חייבו יותר. אבל דעת רוב הפוסקים שחכמים חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים, הואיל ותפלה היא בקשת רחמים. וכן עיקר. על כן יש להזהיר לנשים שיתפללו שמונה עשרה.
ז. וכן מן הראוי שיקבלו עליהן עול מלכות שמים, דהיינו שיאמרו עכ"פ שמע ישראל, ויאמרו ג"כ ברכת אמת ויציב כדי לסמוך גאולה לתפלה. אבל תפלת ערבית שהיא רשות, אע"פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה, מ"מ הנשים לא קבלו עליהם ורובן אין מתפללין ערבית.
ח. תפלת מוספין דעת הצל"ח שפטורות, ודעת מגן גבורים שחייבות וראוי להחמיר בכך.
[1] רבינו בחיי
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] מלבי"ם
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] העמק דבר
[7] רש"י
[8] העמק דבר
[9] הכתב והקבלה
[10] אבע"ז
[11] ספורנו
[12] אבע"ז
[13] ספורנו
[14] רמב"ן
[15] רש"י
[16] אבע"ז
[17] רש"י
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רמב"ן
[20] רבינו בחיי
[22] רמב"ן
[23] אבע"ז
[24] מלבי"ם
[25] מלבי"ם העמק דבר
[26] ת"י
[27] רמב"ן
[28] רשב"ם
[29] רמב"ן
[30] רמב"ן
[31] רשב"ם
[32] חזקוני
[33] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה