מקרא
ויקרא פרק כז
(טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיקֹוָק וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ כלומר הערך הוא לפי מה שיכולה השדה להניב בין אם השדה משובחת ובין אם לאו ולכן ערכה הוא מקום שאפשר לזרוע בו זֶרַע חֹמֶר הוא כור שהוא שלושים סאים שְׂעֹרִים והוא שטח של שבעים וחמש אלף אמה שהוא ברבוע מאתים שבעים וארבע אמות על מאתים שבעים וארבע אמות בקרוב על כל שטח כזה גזירת הכתוב שייתן - בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶףוערך זה הוא -[1]:
(יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל כלומר מתחילת היובל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ כערך הנקוב לעיל יָקוּם:
(יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ או שבא לגאלה כמה שנים אחר היובל[2] וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת כפי חשבון. כיצד הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל שהרי משנת היובל ערך זרע חומר שעורים חמישים. הרי שקל לכל שנה פלוס שקל לחלק לארבעים ותשע וחילקו חז"ל את השקל לארבעים ושמנה פנדיונין שהוא סוג מטבע הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט כלומר יהיה תוספת כדי שייצא מדוייק והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל[3] עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:
(יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ כלומר הבעלים וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
(כ) וְאִם לֹא יִגְאַל בעליו אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם או אם מָכַר גיזבר ההקדש אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד אלא -[4]:
(כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ כלומר מתחלקת לכהנים ביובל לכהנים של אותו משמר[5]:
(כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ כלומר שדה שקנה ולא שדה שהוא מנחלת אבותיו אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיקֹוָק:
(כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כלומר ייחשב את פדינו כחישוב שדה אחוזה:
(כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה סלע ופונדיון לשנה[6]:
(כה) וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ קבע משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש[7] ומשקלו - עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל: ס
(כו) אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיקֹוָק בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ לשום קרבן אחר מכיון שאינו שלו[8] וגם אינו צריך להקדישו קדושת בכור מכיון שיש לו קדושה עצמית[9] אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַיקֹוָק הוּא:
(כז) וְאִם הקדיש לה' בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ כלומר לפי מה שיעריכנו הכהן וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו וְאִם לֹא יִגָּאֵל על ידי בעליו וְנִמְכַּר לאחרים[10] בְּעֶרְכֶּךָ:
(כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיקֹוָק לכהנים מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם עבד כנעני[11] וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק וינתן לכהן:
(כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת ימותו כל האדם הנמצא בהם והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם[12]:
(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מעשר שני מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיקֹוָק הוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק
קנאו השם ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים כמו שנאמר (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך וגו'[13] וי"א שממון גבוה הוא חוץ לירושלים ואין מקדשין בו את האשה[14]:
(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ ולא ממעשר חבירו הפודה מעשר של חבירו אין מוסיף חומש ומה היא גאולתו כדי להתירו באכילה בכל מקום והמעות יעלה ויאכל בירושלים כמ"ש ונתת בכסף[15] חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:
(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אין חיוב מעשר בהמה בבהמות שלקח או שנשתתף עמהן אלא בבהמות הנולדות בעדרו, והוא הדין בחיוב בכורה, שנאמר (דברים טו, יט) בבקרך ובצאנך, ואם לקח טלאים מן השוק פטור מלעשר ופטור מן הבכורה[16] אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה והעשירי מכה בשבט צבוע באדום להיות ניכר שהוא מעשר כן עושה לטלאים ועגלים של כל שנה ושנה ויהיה קודש לה' ליקרב למזבח דמו ואמוריו והבשר נאכל לבעלים שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה ולא מצינו שיהא בשרו ניתן לכהנים[17]:
(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע שיוציא העשירי בין טוב בין רע ואין צריך לברור את היפה ולחכמים אם נכנס לדיר וברר המובחר אינו מעשר דצריך עשירי דוקא. ואף בעל מום קדוש בקדושת מעשר ואסור לגזוז ולעבודוְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל שאינו נפדה ואינו נמכר[18]:
(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי כדי להעיד אמיתות נבואת השליח המבוררת במחשבתנו הרשומה בנפשותנו, לא על פי אותותיו ומופתיו רק על פי עדותנו, עינינו ראו ולא זר, ולעד לא עשה, ולכן אמר את משה. ולהעיד על העם שקבלו התורה אשר מחשבתם קדמה בטרם יולדו הררי אל, אמר אל בני ישראל. ולהעיד על המקום שבו ניתנו ובו חרדו רעיונינו הזכיר בהר סיני. שם כל יקר ראתה עיני, בראותי יקרו, שם נפשי יצאה בדברו, זרח משעיר והופיע מהר פארן, ושם אתא אלי מרבבות קודש, שם ראיתי רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש[19]:
סליק פרשת בחוקותי
ונשלם ספר תורת הכהנים וקרבנותן ומצותן:
ישובב אל עליון דברים להויתן:
לוים לשירן וכהנים לעבודתן:
וישראל אל נוה איתן:
עינינו תראינה ירושלים גנת ביתן:
וארמון על משפטו היכל ודביר על מכונתן:
ובנות יהודה בשלוותן:
וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים כקדמותן:
יעלו על רצון מזבחו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן:
תם ונשלם ספר ויקרא בעז"ה:
חזק חזק ונתחזק
נביא
מלכים ב פרק יא
(א) וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ וראתה רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה בכדי שתמלוך היא, מבלי מערער:
(ב) וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הממותתים הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת החדר ששכבו שם בני המלך החולים על מטות דוי, נקרא חדר המטות, ומשם גנבה אותו ואת מניקתו זה סיפר כאן, ובדברי הימים מספר כי המקום שהסתירה אותו שם בבית המקדש קראו אותו ג"כ חדר המטות וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ כל מי שידע על כך מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת:
(ג) וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית יְקֹוָק היא היתה אשת כהן גדול, והתמידה לשבת בבית המקדש מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ: פ
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מאז שהתחבא שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי המאיות הַמֵּאוֹת לַכָּרִי כרתי ופלתי שהם הגבורים וְלָרָצִים וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו בֵּית יְקֹוָק וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם בְּבֵית יְקֹוָקלהיות האהבה ביניהם, ולהיות ידם עמו להמליך את בן המלך, והשביעם על זאת וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ:
(ה) וַיְצַוֵּם לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן הַשְּׁלִשִׁית חלק שלישי מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת כי משמרות הכהנים והלוים, היו מתחלפים בכל שבת, אלו יוצאים ואלו באים, כמה שכתוב בדברי הימים (ב כג ח) וקרוים המה באי השבת. ואמר להם: השלישית מכם, רוצה לומר: חלק שלישי משומרי המלך, יהיו מאנשי באי השבת וְשֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ המה יהיו שומרי משמרת בית המלך, שלא יהרג בבית המלך מאוהבי עתליה, והשמירה ההיא תהיה אחר שיבוא המלך אל הבית:
(ו) וְהַשְּׁלִשִׁית חלק שליש השני, ישמרו בְּשַׁעַר סוּר שהוא שער המזרחי, ויקרא כן על שם שמשם היו הטמאים פורשים, על שם הכתוב (איכה ד טו) סורו טמא קראו למו וְהַשְּׁלִשִׁית חלק השלישי בַּשַּׁעַר ש – אַחַרשער הסור ונקרא שער - הָרָצִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת שלא יהרגו את המלך מַסָּח כלומר שישמרו מבלי היסח הדעת:
(ז) וּשְׁתֵּי הַיָּדוֹת בָּכֶם שני שלישים בשומרי המלך, יהיו כֹּל אנשי יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת על כי המה פנוים הם מעבודת המקדש, כי באו במקומם באי השבת, והמה יעבדו עבודת המקדש, ולזה לא יוכלו הם כולם לשמור על המלך, כי אם מחציתם וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת בֵּית יְקֹוָק אֶל הַמֶּלֶךְ:
(ח) וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו כלי זינו בְּיָדוֹ וְהַבָּא איש זר הבא אֶל תוך הַשְּׂדֵרוֹת סדר מערכות השומרים יומת, כי אולי הוא מאנשי עתליה, ומבקש להרוג את המלך יוּמָת וִהְיוּ אֶת עם הַמֶּלֶךְ בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ:
(ט) וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי המאיות הַמֵּאוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן:
(י) וַיִּתֵּן הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי המאיות הַמֵּאוֹת אֶת הַחֲנִית וְאֶת הַשְּׁלָטִים כעין מגינים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִד אשר עשאם דוד, והיו מונחים בבית ה' אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק:
(יא) וַיַּעַמְדוּ הָרָצִים אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת לפני המזבח וההיכל עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב:
(יב) וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר כתר מלכות וְאֶת הָעֵדוּת היא התורה, הנקראת עדות, ותלו אותה בזרועו וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ: ס
(יג) וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָה אֶת קוֹל הָרָצִין הָעָם פי' קול הרצים וקול העם וַתָּבֹא אֶל הָעָם בֵּית יְקֹוָק:
(יד) וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד על מקום מיוחד למלך לעמוד שם כַּמִּשְׁפָּט כמנהג המלך וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר מרד קָשֶׁר: ס
(טו) וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת שָׂרֵי המיאות הַמֵּאוֹת פְּקֻדֵי הַחַיִל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת הוציאו אותה מחוץ לבית המקדש אולם תלך אל מבית לשדרות, רצה לומר: מבפנים למערכת השומרים, לבל תמלט וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ הָמֵת בֶּחָרֶב כִּי אָמַר הַכֹּהֵן אַל תּוּמַת בֵּית יְקֹוָק:
(טז) וַיָּשִׂמוּ לָהּ יָדַיִם וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַתּוּמַת שָׁם עשו לה מקום פנוי ללכת מבית ה', ובאה אל בית המלך בדרך אשר הסוסים באים בה, ושם נהרגה: ס
כתובים
משלי פרק יד
(טז) חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע החכם כשיש חשש חטא בדרך, סר מהדרך שמא יכשל וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ הכסיל עובר בדרך שיש בה סכנה לחטא, ובטוח שלא יחטא: (יז) קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶתהממהר לכעוס יעשה טפשות וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא החושב מחשבות רעות ישנאו אותו: (יח) נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת הפתאים חלקם ונחלתם הוא טפשותם וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת הערומים, הדעת שיש בהם מכבדת אותם ככתר לראש: (יט) שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים לעתיד יתכופפו הרעים לפני הטובים (לעבדם או לבקש עזרתם) וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק ידפקו ויתחננו על שערי צדיק: (כ) גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ הרש גם חבירו שונאהו (כי תמיד הוא נצרך) וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים העשיר רבים הם אוהביו. (עיין בפסוק הבא): (כא) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא המבזה לחבירו הוא חוטא וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו המרחם על עניים יהיה מאושר. (הפסוק קשור לפסוק שלפניו, ואמר שהגם שהחבר של הרש מטבע הדברים ששונאהו על זה אמר בז לרעהו הרש חוטא, ואמר לעשיר שרבים הם אוהביו לא בזה תהא שמחתו כי הם אוהבים לכספו ולתועלת שמקווים ממנו, אך במה יהיה מאושר בזה שיחונן עניים): (כב) הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע הרי יתעו חושבי רע כי סופם לא יהיה טוב כמו שהם חושבים וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב החושבי טוב להם יהיה חסד ואמת מה': (כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר בכל יגיעה אשר ייגע האדם יהיה לו רווח וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר דיבורים מיותרים גורמים רק חסרון לאדם: (כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם החכמה שהיא עושר החכם היא לו ככתר המכבד אותו אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת טפשות הכסילים היא מהאוולת שהולכים אחריה ("שהיא עשרם"): (כה) מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת המעיד אמת מציל נפשות וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה המדבר כזב ימית אנשים במרמתו: (כו) בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז ההולך ביראת ה' זה יהיה לו לבטחון חזק וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה ואף לבניו יעמוד זכותו שיהיה להם מחסה להגן עליהם מפני רעה: (כז) יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים היראה היא מבוע של חיים לאדם לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת גורמת לירא שיסור ממוקשים הממיתים (עבירות): (כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ כשיש למלך עם רב כבוד הוא למלך וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן כשאין לו אומה כי אם מעט שבר הוא למלך = הרוזן. (והענין כשרבים עובדים להקב"ה זה כבודו אך אם הם מעטים חסר כביכול בכבודו): (כט) אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה המאריך אף לא כועס מהר יש בו תבונה רבה וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת הממהר לכעוס נושא את האוולת, הטפשות חלקו: (ל) חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא מי שלבו מרפא כל מריבה (או כל חסרון שיש לו) ואינו מתכעס, הוא מחייה כל בשרו וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה המתכעס (או מקנא באחרים שלהם יש ולו לא) אף עצמותיו יירקבו. (מי שלבו טוב כל עניניו יהיו בתיקון . המקנא אף הפנימיות = דברים החשובים לו יתקלקלו.):
משנת ההלכה
איסורים נוספים ברבית
א. כדרך שאסור להלוות או ללוות ברבית כמו כן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית, וכל מי שהיה ערב או שכתב ביניהם שטר שיש בו הזכרת ריבית או עד ביניהן ה"ז עובר בלא תעשה[20], שנאמר לא תשימון עליו נשך זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר. (רמב"ם מלוה ולוה פ"ד ה"ב חינוך מצוה סח)
ב. ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך, וכל מי שהיה מתווך בין שניהם או שסייע אחד מהן עובר משום לפני עור לא תתן מכשול[21]. (שם)
ג. מותר ליתן מתנה או סכום מעות לחבירו כדי שישתדל אצל המלוה ליתן לו הלואה ואפילו אם המשתדל בכך יהיה ערב או עד על הלואה זו ואין בזה נגיעת ריבית כלל כיון שאינו מן הלוה למלוה ואין השתדלות בפעולת ריבית כלל (שו"ע הרב הל' ריבית סעי' סג)
ד. מותר ליטול שכר או מתנה בעד ערבות ודוקא אם אינו ערב קבלן דהיינו שהמלוה פונה ללוה ורק אם אין לו גובה מהערב או אפילו אם רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אם הוא ערב קבלן דהיינו שאין זכות למלוה לתבוע את הלוה אלא תובע ישירות את הערב והערב את הלוה אסור ליקח שכר בעד הערבות[22] (שו"ע הרב שם)
ה. שלושה סוגי ערבים[23] יש ערב רגיל המתחייב לשלם למלוה רק אחרי שיתבע מהלוה ולא ימצא לגבות ממנו או מנכסיו את החוב וכל עוד שלא תבעו ללוה אין הלוה חייב בתשלום
ו. ערב קבלן הערב מתחייב לשלם כמו הלוה דהיינו שהאפשרות ביד המלוה לתבוע את מי שירצה את הלוה או את הערב קבלן וסתם ערבות על משכנתא בבנק וכיו"ב דינו כערב קבלן[24]
ז. ערב שלוף דוץ[25] הערב בהלואה זו נחשב כלוה גמור לכל דבר ורק ממנו יוכל המלוה לתבוע ואם יתבע את הלוה ישלחנו לערב
ח. מותר לחתום ערבות רגילה על הלואה שנעשתה על פי היתר עיסקא הן על הקרן והן על הרבית[26]
ט. וערב קבלן או ערב שלוף דוץ על הלואה ברבית שנעשה ע"פ היתר עיסקא מכיון שהלוה יש לו היתר עיסקא עם המלוה כמו כן אנו אומרים שהערב נעשה כמו שלוה מהמלוה באותם תנאים[27] ואין צריך היתר עיסקא נפרד ואם יש למלוה היתר עיסקא כללי כמו שמצוי בבנקים יש לסמוך על זה ולמר שכל עסקי הבנק וחתימת הערב הם על פי היתר העיסקא הכללי אמנם כדאי להחמיר שהערב יעשה היתר עיסקא עם המלוה[28] כיון שנחשב הערב כלווה מהמלוה וצריך שיכתבו בהיתר עיסקא שמקנה הערב למלוה חלק בכל נכסיו כיון שבפועל אינו מקבל מהמלוה שום כסף לעשות עמו עיסקא
י. צריך לעשות גם היתר עיסקא בערב קבלן בין הערב ללוה כיון שהערב נחשב כמלוה.
יא. ומאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי' המתעסק בהלואת הרבית עובר משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדבר וכל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל. וכל התולה מעותיו בעכו"ם לומר שהם של עכו"ם ומלוה אותם ברבית דינו מסור לחוקר לבבות ליפרע ממנו. ע"כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן צוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית, ידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך. ובהמנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים ימנעו בני אדם ממנו (טור יו"ד סי' קס חינוך מצוה סח)
יב. וכפלה התורה האזהרות על לאוים אלו של רבית כמה פעמים שחפץ האל להרחיקנו ממנו הרבה. ואפשר שנאמר בזה כעין מה שיאמרו זכרונם לברכה בענינים אחרים, דברה תורה כלשון בני אדם, וכמו כן תתמיד התורה ההתראות במה שיש עלינו להזהר בו מאד, כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר, כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על הענין על כל פנים. ואם אמנם כי ראוי האדם להזהר בדבר השם עד מאד ואף כי ישמע דברו ברמז קטן, כל זה מחסדיו הרבים על בריותיו שכפל להם האזהרות פעמים רבים בקצת מקומות. כאשר ייסר איש את בנו, על כן נודה לשמו הגדול סלה ברוב הטובות אשר גמלנו ברוך הוא. (חינוך מצוה שמג)
[2] רש"י
[3] רש"י
[4] רש"י
[6] רש"י
[7] רמב"ן ריש פרשת כי תשא
[11] משך חכמה
[12] רמב"ן
[13] רש"י
[20] ועיין בש"ך חו"מ סי' לד ס"ק או לגבי פסול עדות שאינם פסולים כיון דלא משמע לאינשי איסור זה ועיי"ש בנתיה"מ חידושים ס"ק יג
[21] וברבית דרבנן עיין בפתחי תשובה יו"ד סי' קס ס"ק ב שאינם עוברים אלא משום לפני עור
[22] כיון שהערב נחשב המלוה ביחס ללוה וא"כ נטל שכר בעד הערבות והוי ריבית גמורה משא"כ אם רצה מזה גובה רצה וכו' אע"פ שעיקר בטחונו של המלוה על הערב מ"מ המתנה או שכר שמקבל הערב מהלוה אינה בעד ההלואה אלא רק בעד זה שמוכן להכניס עצמו באחריות הערבות (שם)
[23] ועיין חו"מ סי' קכט בפרטי הדינים באיזה אופן הוא ערב קבלן או ערב סתם או שלוף דוץ
[24] שאע"ג שקודם גובים מהלוה מ"מ כיון שאם אין ללוה כסף גובים מהערב אע"ג שיש ללטה נכסים אחרים הרי הוא כערב קבלן (הגר"מ שרנבוך בקונטרס אחרון לדיני רבית עמ' קעב אמנם אם החוק באותו מקום הוא שגובים מנכסי הלוה ורק אם אין לו נכסים גובים מהרב דינו כערב רגיל וצריך לברר בכל מקום את חוק הערבים)
[25] פירוש ערב שמנקה את הלוה מדין המלוה, כשלוף דוץ שהוא מין עשב שמיבשין אותו ורוחצין בו את הידים להעביר הזוהמא (שו"ע סי' קע סעי' א)
[26] דעת ריבית סי' קע סעי' א עמ' צג
[27] ברית יהודה פל"ח ס"ק ידועיין קונטרס אחרון לדיני רבית עמ' קסט
[28] עיין שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קפט ועיין במהרש"ם ח"א סי' כ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה