פרשת חקת יום ג'

מקרא

במדבר פרק כ

(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:

(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם בדרך טבע הרי ודאי שביד ה' לעשות לכם נס^[1]:

(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה^[2] וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים שבהכאה ראשונה יצאו רק טיפות ובהכאה שניה יצאו מים רבים^[3] וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי בתורה ובתפילה ולכן גם אהרון בכלל שהיה לו להתפלל ואז לא היה נצרך משה להוכיח את בני ישראל ולהכות בסלע^[4] לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק במה שרבו עם משה ואמרו למה הבאתנו אל המקום הזה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים^[5]: ס

(יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:

(טו) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ:

(טז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק התפללנו לה'^[6] וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ ממש וי"א שהכונה למשה^[7] וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם ואין אנו באם סתם ככובשים שמרדו באדוניהם אלא כל מה שהתנהלנו היה בדרך נסית מכוונת מאת ה'^[8] וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ  שהיא עִיר קְצֵה דרומית מזרחית של^[9]  גְבוּלֶךָ:

(יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ דרך שיצוה לנו מלך אדום לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:

(יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו עם אֱדוֹם ולא רק המלך^[10] משום שהי' להן בית מועצת העם (פרלאמנט)^[11] לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:

(יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה בדרכים צדדיות שאינם קרובות לערים ואינם מפריעות לאיש^[12] וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה מהנהרות שהרי מהבאר כבר הבטיחוהו שלא ישתו^[13] אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם כמה שיעלה מחירם רַק אֵין דָּבָר איני גורם לך הפסד בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה:

(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה:

(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו ע"פ הדיבור שכך נצטוו אל תתגרו בם^[14]: פ

(כב) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה אע"פ שמלך אדום יצא לקראתם בחרבו לא נפקד מהם איש^[15] הֹר הָהָר:

נביא

ירמיה פרק ג

כ   אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל  כמו שאשה בוגדת בבעלה, כך ישראל בגדתם ביְקֹוָק . נְאֻם יְקֹוָק :

כא קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע  ראוי היה להשמע קול בכי על ההרים. (שפיים  מקומות גבוהים) בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱוּוּ אֶת דַּרְכָּם  בכי, על קלקול וְעִקוּם דרכָּם של ישראל כלפי הבורא. שָׁכְחוּ אֶת יְקֹוָק  אֱלֹהֵיהֶם:

כב שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם  אַרַפֶּא אתכם מעַווֹן ממרידתכם. (אסלח ואמחל לעוונותיכם) הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ  אִמְרוּ ליְקֹוָק : "הנה באנו אֵלֶיךָ... כִּי אַתָּה יְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ:

כג אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים  באמת עבדנו בגבעות ובהרים רבים  לע"ז, שהיא שקר. אָכֵן בַּיְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל  באמת, ישועתנו  מיְקֹוָק  תבוא:

כד וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ  בגלל הע"ז  שהיא הבושה הגדולה שלנו, בזזו הגויים את כל רכושנו, שעמלו עליו אבותינו. אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם:

כה נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ  "נשכב" עם הבושה, והיא  "מְכסה" אותנו. כִּי לַיְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ:

          ירמיה פרק ד

א  אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק  אֵלַי תָּשׁוּב  אם תשובו בתשובה  אֵלַי תשובו. וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד  אם תוציא הע"ז ממךָ, לא תִּנְדוֹד לגלות:

ב   וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי יְקֹוָק  בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה  וּכְּשְתִּשָבַע ביְקֹוָק   תשבע באמת, על פי המשפט והצדק,(ולא כמו עכשיו שאתה נשבע ביְקֹוָק  לשקר) וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ  וגם הגויים יברכו ויהללו את יְקֹוָק :

ג   כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים  תַּחְרְשוּ השדה  להוציא השורשים הרעים והקוצים, ואח"כ תזרעו. (נמשל: קודם הסירו הע"ז, ואח"כ תבקשו מיְקֹוָק  שימחל.):

ד   הִמֹּלוּ לַיְקֹוָק  וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם  תחתכו את ערלת הלב. אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי  פן כעסי יגדל כך, שלא תכבה אש כעסי  עד שְתִּכְלוּ. וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם:

ה   הַגִּידוּ בִיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם הַשְׁמִיעוּ וְאִמְרוּ תִּקְעוּ שׁוֹפָר בָּאָרֶץ קִרְאוּ מַלְאוּ וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר קראו (ע"י שופר) לכולם, להתאסף  לערי המבצר מפני האוייב הבא על ישראל:

ו    שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ  שאו נס  במקום גבוה שכולם יתאספו לציון, מפני האוייב. אַל תַּעֲמֹדוּ  אל תעצרו עצמכם מלבוא כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל  רעה ושבר, יבוא על ישראל מצפון  מבבל:

ז    עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ  האריה (נבוכדנצר מלך בבל) יצא מסבך היער (שבו אוֹרב לטֶרֶף) להלחם בירושלים. וּמַשְׁחִית גּוֹיִם  נבוכדנצר מלך בבל. נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשֹוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה  לעשות שממה את א"י. עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב  והערים יהיו שממה  ללא תושבים:

ח   עַל זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים  על שמועה זו, חִגְרוּ שַֹק. סִפְדוּ וְהֵילִילוּ  עשו מספד ויללה. כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף יְקֹוָק  מִמֶּנּוּ  הכעס לא שב מבנ"י:

ט   וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק  יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים  ענין פחד גדול. וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים יִתְמָהוּ  ישתוממו הכהנים, ויתמהו הנביאים:

י    וָאֹמַר אֲהָהּ יְקֹוָק  אֱלוֹהִים  אוי! יְקֹוָק  אלוהים. אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם  באמת, אתה יְקֹוָק  פִּתֵתָ את ישראל לֹאמַר לעצמם: "שלום יהיה לנו", בכך שנביאי השקר לא נענשו.וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ  ומשום כך הגיע המצב לכך, שהחרב תגיע, עד כדי שתהרוג הנפש:

כתובים

משלי כז

(א) אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר אל תשבח את עצמך שתעשה מחר דבר מסוים כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם כי אתה לא יודע מה יקרה מחר אולי לא תצליח לעשות: (ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ ישבח אותך אחר ולא אתה תשבח את עצמך נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ אדם זר ישבח אותך ולא אתה (אל תתגאה ותשבח עצמך): (ג) כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל כמו אבן שהיא כבדה ומשא החול שזה כבדוְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם ולסבול את כעס האויל יותר כבד משניהם שכל הזמן כועס וכעסו רב מאד: (ד) אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף החמה (כעס) גורם לאדם אכזריות, והכעס גורם לאדם להזיק במהירות וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה ומי יכול לעמוד ולהלחם עם אדם שמקנא, שלא אכפת לו שיזיקו לו העיקר שיזיק לשני: (ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה האדם שמוכיחו בגלוי יותר טוב (יותר אוהב אותו) מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת ממי שאוהב אותו בסתר. (כי מי שיותר אוהב מוכיחו יותר, שדואג לו.): (ו) נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב הפצעים שהאוהב עשה לו (לישר דרכו) יותר נאמנים לו ורוצה בהם וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא וכמו משא כבד הנשיקות שהשונא נותן לו הוא מואס בהם: (ז) נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת אדם שבע רומס את האוכל אפילו דבר מתוק וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹקואדם רעב אפילו דבר מר מתוק לו: (ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כמו ציפור שהולכת מהקן שלה מאד קשה לה כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ כך איש שהולך ממקומו מאד קשה לו: (ט) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב כמו שהשמן מאיר והקטורת מריחה טוב וגורמת לאדם שמחה וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ כך יהיה לו מתוק מחברו כשיתן לו עצה טובה זה גורם לו מתיקות: (י) רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב חבירך וחבר אביך אל תעזב וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ כדי שלא תצטרך לבא לאחיך ביום שיש לך צרה טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק שיותר טוב שכן שעכשיו התקרב אליך מאח שעכשיו הוא רחוק: (יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי בזה שתחכם תשמח לבי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר וגם אוכל להשיב דברים למי שמבזה אותי (שבני לא חכם): (יב) עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר החכם רואה את הצרה ונזהר לא להיות שם ומתחבא פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ הפתיים עוברים במקום הצרה ונענשים בצרה: (יג) קַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר לוקחים את בגד הערב כשאין ללוה לשלם וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ ומי שערב לאדם זר יקחו ממנו משכון: 

משנת ההלכה

שש מצוות תמידיות

מצות יחוד ה'

       א.       בפסוק הראשון של קריאת שמע^[16] "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שפירושו "שמע", כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו כי "ה' שהוא אלהינו אחד הוא", נצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד, בלי שום שיתוף^[17], ורוב הראשונים מנאוהו^[18]כמצוות עשה^[19]. והיא המצוה השלישית משש המצוות התמידיות, שלא יפסק חיובם מהאדם אפילו רגע בכל ימיו, שנמנו בספר החינוך בהקדמה^[20], שכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות^[21].   

        ב.        מצווה זאת נקראת גם קבלת עול מלכות שמים, לדעת רב סעדיה גאון^[22] יחוד השם היא הידיעה שאין בורא כי אם אחד, כמו שנאמר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו"^[23], וכעי"ז כתב הסמ"ק^[24] שהכתוב "אנכי ה' אלקיך"^[25], הוא ציווי לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, להוציא מדעת אלו האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות^[26], והכתוב "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"^[27], הוא ציווי לייחדו, כי כמו שצריכים אנו להאמין כי הוא האדון המנהיג הכל, כך יש לנו להאמין שאין זולתו מנהיג^[28], שאין שום שליט ומושל אלא הוא ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא, ואין מעכב על ידו ואין מונע לרצונו, ושליטתו יחידית וגמורה^[29].

         ג.         בספרי^[30] דרשו את הפסוק "שמע ישראל וגו' "ה' אלקינו",  עלינו, "ה' אחד"  על כל באי העולם. ועוד "ה' אלקינו", בעולם הזה "ה' אחד", לעולם הבא, שה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד^[31]. ויש שכתבו שאף כוונה זו היא ממצות אמונת היחוד^[32].

        ד.        מצוה זו של אמונת היחוד, כתב הרמב"ם^[33] שהיא העיקר הגדול בתורה שהכל תלוי בו^[34], והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו, ביטל עשה זו וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולן תלויות באמונת אלקותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר ואינו בכלל בני ישראל אלא בכלל המינים^[35]. ועניינה הוא שיקבע הדבר בלבו שהוא אמת וישיב לכל שואל שבזה מאמין לבו^[36].

---

[1] רמב"ן

[2] אור החיים

[3] רש"י

[4] העמק דבר

[5] ספורנו

[6] ת"א

[7] רש"י אבע"ז

[8] משך חכמה

[9] חזקוני

[10] רמב"ן

[11] משך חכמה

[12] רמב"ן

[13] חזקוני

[14] ת"י רמב"ן

[15] חזקוני

[16] פרשת ואתחנן [דברים ו ד]

[17] לשון החינוך מצוה תיז וכעי"ז בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע ב. ועי"ש ברמב"ם שכתב "וכן אמרו במדרשות "על מנת לייחד שמי, על מנת לייחדני" דהיינו שהקב"ה הוציאנו מעבדות מצרים ועשה עמנו חסד וטוב כדי שנאמין ביחודו, ומשמע שאנחנו חייבים בזה", ולא ברור לאלו מדרשות כוונת הרמב"ם, אמנם מצינו כעי"ז בשמות רבה [פכ"ט ג] "שעל מנת כן הוצאתיך כו' שתקבל אלקותי עליך", ובפרקי דרבי אליעזר [פ"ד] נאמר "וישראל גוי אחד בארץ שהם מייחדים שמו תמיד", ועי"ש בפרקים ל"א ומ"ז, ובשיר השירים [פ"ז יא] ואיכה רבה [פ"ג ז] "ומייחדים שמו כו' "

[18] ראה ברמב"ם ספר המצוות עשין ב ובחינוך מצוה תיז בסמ"ג מ"ע ב, ובסמ"ק סי' ב. ועיין שם ברמב"ם שורש ט, ובמנין המצות בתחילת הל' יסודי התורה "ליחדו", ושם בפ"א ה"ז, ועיין ברעיא מהימנא בזהר ח"ג רנז., פקודא רביעאה, ושם רסג. וטור ושו"ע או"ח ריש סי' סא

[19] נוספת על המצוות האמונה במציאות ה' – הנלמדת ממה שנאמר [שמות כ ב] "אנכי ה' אלהיך". [אמנם יש שלא מנאו אף את מצוות האמונה במנין התרי"ג]

[20] [בהערת הרב המחבר] "ואלו הן, א. להאמין בשם. ב. שלא להאמין זולתו. ג. לייחדו. ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם [במדבר לה יג]". והובא בביאור הלכה סימן א ד"ה הוא כלל. והובא גם בספר חרדים ובלח"מ תפלה פ"א ה"א

[21] ביאור הלכה שם

[22] האמונות והדעות מאמר ב פ"ב

[23] דברים ד לה, וכן "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" [שם ד לט]., ועי"ש באמונות והדעות בפ"א ופ"ב שהביא גם מפסוקים בדברים לב יב ולט וישעיה מה ה. ועיין בראש השנה לב: שנחלקו התנאים אם ב' פסוקים אלו והפסוק שמע ישראל כו' הם פסוקי "מלכות" שאפשר לאמרם בראש השנה בפסוקי "מלכויות"

[24] סי' א

[25] שמות כ ב

[26] עי"ש שהביא את הכתוב וידעת היום כו', ונראה שלשטתו אף את הפסוק "אנכי ה' אלקיך" על יחוד, ועיין מהרי"פ פרלא שם שתמה ע"ז, ובספר צביון העמודים להר"צ שפירא על הסמ"ק שיישב

[27] דברים ו ד

[28] סמ"ק סי' ב

[29] דעת תבונות לרמח"ל סי' לו וכעי"ז בדרך ה' ח"ד פ"ד סוף אות א. ועיין ברמב"ן וברבנו בחיי [דברים שם] שנאמר בתורה "שמע ישראל" אחרי עשרת הדברות, ללמד ש"אנכי ה' אלהיך" כוונתו ליחוד ה', וכמו שאמרו חכמינו במכילתא [יתרו פ"ה] "ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלקיך, מי מיחה בידו" ועיין בפירוש שיר השירים המיוחס להרמב"ן בסופו (כתבי רמב"ן ח"ב עמ' תקכא) שהיחוד נרמז בפסוק אשר הוצאתיך כו' שלא היתה ע"י מלאך או שרף אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו

[30] דברים פיס' לא

[31] שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'" -צפניה ג ט. רש"י דברים ו ט, ונראה שמפרש כן בספרי, וכן הוא אומר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" -זכריה יד ט. -ספרי ורש"י דברים שם

[32] אוהב משפט להרשב"ץ פ"י, וכ"כ החסיד יעבץ במאמר האחדות פ"א, הובא בשל"ה עשרה מאמרות מאמר א. ועיין בספר היראה לרבינו יונה שיש לכוין כן אף בקריאת  שמע

[33] יסודי התורה פ"א ה"ו

[34] ועי"ש ק"ש פ"א ה"ב שמטעם זה מקדימים פרשת שמע, ובאיסו"ב פי"ד ה"ב שהבא להתגייר מודיעים לו עיקרי הדת שהוא יחוד השם כו'

[35] החינוך מצוה תיז. וכ"כ הרמב"ן דברים ו ט, שהוא שורש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז. ועי' פהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פ"י "היסוד הי"ג, שכ"כ על כל אחד מי"ג העקרים שם"

[36] ספר חרדים שם, וכ"כ החינוך מצוה כה, על מצות האמונה בה'. ועוד דרשו "ולדבקה בו" -דברים ל כ, זה יחוד השם לקח טוב שם. ובענין זה של יחוד ה' נתייחד השער הראשון בספר חובות הלבבות, ועי"ש בפתיחה [פתחי לב] מהג"ר פנחס יהודה ליברמן למהדורתו [עם פירוש לב טוב] שהאריך בשם גדולי הדורות שאין להאריך ולהתעסק בלימוד ענינים אלו מחמת עומק המושג מגודל הסכנה שבדבר עי"ש, ועל כן לא הארכנו בזה