מקרא
במדבר פרק כו
(נב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(נג) לָאֵלֶּה לחמשים ושבע משפחות המנויין כאן תחלק הארץ בנחלה במספר שמות חמשים ושבעה חלקים כנגד חמשים ושבע ראשי משפחות[1] תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת:
(נד) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ שהארץ נתחלקה לי"ב חלקים שוים[2] וכונת המקרא שייחלקו חלק השבט לפי גודל המשפחה שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים, למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט[3] וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ כי אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ פקודי המשפחה יותן נחלתו, ותטול כל המשפחה במקום אחד, ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות[4]:
(נה) אַךְ קודם שתחלק את הארץ לחמשים ושבע חלקים[5] בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם אבותיו של כל ראש משפחה כיצד יחלקוה בשנים עשר תחומין[6] כנגד י"ב שבטים שהם שנים עשר מטות[7]יִנְחָלוּ:
(נו) עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ של מטה, בֵּין רַב לִמְעָט כי גם בין המשפחות יטילו גורל נרבה לרב ונמעיט למועט במשפחות[8]: ס
(נז) וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לחלוק להם את הארבעים ושמונה ערי הלוים[9] ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה מש"ה נמנו המשפחות וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר[10] לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי אע"ג שהיה מי מבניו למשפחה בפני עצמה מכ"מ הנותרים נקראו על שמו לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי אע"ג דשני בניו מחלי ומושי נעשו למשפחות בפ"ע. מ"מ היו למררי עוד בנים שלא זכו לשם בפ"ע ונקראו ע"ש אביהם:
(נח) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם:
(נט) וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם כל בני יעקב עם כל בניהם ובנותיהם ירדו למצרים ואין בהם מי שהוליד שם אחרי כן, זולתי לוי שהוליד אם הבנים שמחה, כי איחר השם לידתה כי לא הגיע הקץ[11] וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם:
(ס) וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:
(סא) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל להיות נמנין מבני עשרים שנה אלא מבני חודש והסיבה היא - כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה שנאמר איש לפי פקודיו יותן נחלתו[12]:
(סג) אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ אין פקודי הלוי בכלל כי בהם לא יאמר ובאלה לא היה איש, שלא נגזרה הגזרה ההיא על שבט הלוי[13]:
(סד) וּבְאֵלֶּה בפקודים האלה שמנו עכשיו[14] לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:
(סה) כִּי אָמַר יְקֹוָק לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: ס
במדבר פרק כז
(א) וַתִּקְרַבְנָה באו ממחנה ישראל סמוך לאהל מועד מקום ישיבת משה וסנהדרין לבית דין[15] בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:
(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה אחרי שעמדו לפני אלעזר הכהן[16] וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח שהצו על הקב"ה[17] ולא היה בן עשרים באותו הפרק להיות הגזרה חלה עליו אלא בחטאו מת ודינו לירש[18] אלא כִּי בְחֶטְאוֹ לבדומֵת ולא החטיא את אחרים עמו[19] חשבו הבנות כי לא יירשו בני הנועדים על ה' לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח, כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה[20] וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ פי' כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך[21]:
(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן בשביל שאין לו בן, אמרו אם במקום בן אנו עומדות יתנו לנו ירושתנו, ואם איננו חשובות כבנים תתיבם אמנו ליבם או שתטול חלק אבינו ואחיו כדין שומרת יבם[22]תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:
(ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְקֹוָק שלא רצה לדון עד ששאל כדי ללמד קל וחומר לדורות שלא יתביישו ראשי הסנהדרין לשאול את שאינו ידוע להם ולא ימהרו לפסוק דין אפילו בביני ממונות[23]: ס
נביא
ו מֵאֵין כָּמוֹךָ יְקֹוָק אין כמוך, יְקֹוָק .גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה:
ז מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם מי לא ירא ממך, יְקֹוָק , שאתה מלך על כל הגויים. כִּי לְךָ יָאָתָה ממך, דבר נאה וראוי לפחד. כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ אין כמוך בכל הגויים:
ח וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ בדבר אחד כולם בערים וכסילים, מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא בזה שמייסרים העם, לעבוד להבל (לע"ז) שעשוי מעץ:
ט כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא כסף מרודד[24] המובא מתרשיש. וְזָהָב מֵאוּפָז וע"ז מזהב הבא מאופז. מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף מעשה אוֹמן וצוֹרֵף. תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם של הע"ז. מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם כל הע"ז נעשית ע"י חכמי מלאכות שונות:
י וַיְקֹוָק אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מכעסו תרעד הארץ. וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ לא יוכלו לסבול כעסו:
יא כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם כך תאמרו להם (לגויים) אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ אלוהים שאת השמים והארץ לא עשו. יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא יאבדו הע"ז מהארץ ומתחת השמים. אֵלֶּה הע"ז:
יב עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ יְקֹוָק בכוחו עשה הארץ. מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ הכין בחכמתו העולם לבני אדם. וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם ובתבונתו פָּרַשֹ השמים:
יג לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם יְקֹוָק נתן קול של המון מים בשמים (הגשם) וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מעלה עננים. מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה בזמן המטר עושה ברקים וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו מוציא הרוח, ממקום ששומר אותה:
יד נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת העובד לפסל, הוא בַּעַר, וחסר דעת. הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כל צורף, סופו שיתבייש בפסל שעשה. כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם שהמסכה שעשה שקר היא, ואין בה רוח:
טו הֶבֶל הֵמָּה הע"ז. מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים מעשה של אנשים תועים. בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ בזמן שיזכר עוונם יאבדו:
טז לֹא כְאֵלֶּה לא כמו הע"ז שהיא הבל, חֵלֶק יַעֲקֹוב חלקם של ישראל. כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא שיְקֹוָק ית', נחלתם של ישראל, יוצר הכל הוא. וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ובישראל בחר לנחלה. יְקֹוָק צְבָאוֹת שְׁמוֹ:
יז אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ אִסְפוּ לתוך ירושלים את הסחורות מפני האוייב. יוֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר ישראל היושבים במצור האוייב:
יח כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת הפעם, אני משליך את בנ"י כולם מהארץ. וַהֲצֵרֹתִי לָהֶם לְמַעַן יִמְצָאוּ יקבלו צרות, כדי שימצאו את ענשם:
יט אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי על השבר והצרות שבאות. נַחְלָה מַכָּתִי המכה שקבלתי חולה וכואבת. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ ובתחילה אמרתי, זה חולי שאוכל לשאתו, לסבול אותו:
כ אָהֳלִי שֻׁדָּד בתינו נשדדו. וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ וכל המיתרים הקושרים האוהל ליתדות נתקו ע"י האוייב. בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם יצאו מארצי ואינם עוד. אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי אין מי שיקים את האוהלים:
כא כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים המנהיגים נבערו מדעת וְאֶת יְקֹוָק לֹא דָרָשׁוּ עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ לכן, לא הצליחו לשמור הצאן. וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה כל הצאן שרעו התפזר:
כתובים
איוב פרק א
(א) אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ ייתכן שזה בארם נהריים ששם היה גר נחור ושם בנו היה עוץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר עם הבריות וכן וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע: (ב) וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת וזה נחשב ברכה יתירה שבניו היו במספר גדול מכפול מבנותיו: (ג) וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים למסעות וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר לחרישה ויודעים זאת ממה שכתוב צמד שהכוונה היא לחרישה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה ותוצאות האדמה הייתה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם אנשי ארצו שהייתה בצד מזרח: (ד) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ היו מתאספים ועושים משתה בזמנים קבועים ובכל יום היו וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם: (ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ כאשר נסתיימו יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם הזמינם לבוא אליו כדי ליישרם בדרך הקב"הוְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם לפי מספר הבנים והבנות כִּי אָמַר אִיּוֹב בליבו אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים חטאו וגדפו בִּלְבָבָם בימי המשתה ו- כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים: פ (ו) וַיְהִי הַיּוֹם בראש השנההיה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים מלמדי הזכות לְהִתְיַצֵּב עַל יְקֹוָק וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן כדי ללמד חובה ולקטרג בְּתוֹכָם יחד איתם:(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְקֹוָק וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ לסובב ולעבור ולחפש בארץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב לקטרג עליו שהרי כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע: (ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְקֹוָק וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב וכי זה גְדוּלָה שאיוב עובד אותך אֱלֹהִים: (י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ הגנת עליו וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ מרוב שהיה לו הרבה מקנה זה נראה כאילו פרצו את הגדירות: (יא) וְאוּלָם ובאמת תנסה אותו ו- שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ לאבד ממנו את כל עשרו ואז נראה אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ יבזה ויקלל אותך: (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה מסורים בידך כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ אבל רַק אֵלָיו אל גופו להכות בו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְקֹוָק: (יג) וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר: (יד) וּמַלְאָךְ שליח בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם לידם: (טו) וַתִּפֹּל שְׁבָא מלכות שבא שודדים שבאו מארץ שבא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים החורשים עם הבקר הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה ואברח רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:
משנת ההלכה
מהות הצום
יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם:
ולכן חיָּב כל איש לשים אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב, כי אין העיקר בתענית אלא התשובה, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה ג): וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'וירא את שקם ותעניתם' לא נאמר, אלא את מעשיהם. ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
לכן אותם האנשים המוציאים את יום הצום בטיול ובדברים בטלים - תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין אדם יכול לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי בימים אלה מצוַת עשה מדברי נביאים להתענות בהם, וכבר קבלו אותם כל ישראל על עצמם ונהגו כן בכל הדורות ובכל המקומות.
ובשבעה עשר בתמוז תקנו תענית מחמת חמישה דברים לא טובים שארעו באותו היום.
נשתברו הלוחות
בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה את הלוחות, היו סובלין את עצמם; כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אותו הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה. מיד - וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו:
בוטל התמיד
בימי חורבן הבית הראשון היה מעשה, שבתשעה לתמוז נבקעה חומת ירושלים ופרצו האויבים לתוך העיר ועשו בה שמות, אבל להיכל ה' לא יכלו להכנס, כי התבצרו בו הכהנים ועשו שם עבודת האלקים עד ליום ז' באב. ואולם כבשים להקרבת התמידים בכל יום, חסרו להם מיום י"ג בתמוז, שלעולם היו בעזרה כבשים מבוקרים ממומים כדי הקרבה לארבעה ימים. מיום י"ג בתמוז ואילך שחדו את החילות שצרו עליהם מבחוץ שלשלו להם כסף וזהב, והם העלו להם כבשים. וכך היו עושים עד יום שבעה עשר בתמוז, וכדאיתא בירושלמי מעשה דומה שהיה גם בימי הבית השני.
הובקעה העיר
זה היה מעשה בחורבן בית שני שחומת ירושלים נבקעה בי"ז בתמוז וטיטוס וחילותיו פרצו לעיר. ואילו בחורבן הבית הראשון שבימי צדקיהו המלך, כתוב (ירמיה נב): בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה וגו': ובירושלמי אמרו, שגם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמפני הצרות האיומות שהיו אז, נתקלקלו להם החשבונות וחשבו כי היה הדבר בתשעה בתמוז ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ידע והנביא ידע, הוא כתב ביד הנביא ירמיהו בתשעה לחֹדש כפי שסבר העם, כדי להראות שכביכול עמם הוא בצרה, וכביכול, אפילו חשבונותיו שלו נתקלקלו, מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע.
שרף אפוסטמוס את התורה
מאורע זה שנזכר במשנה אין פרטיו ידועים מן המקורות הראשונים. בירושלמי רק נזכר: 'היכן שרפה? ר' אחא אומר: במעברות של לוד; ורבנן אומרים: במעברות של טרלוסא': האחרונים משערים שמעשה זה מתיחס לתקופת הנציב הרומאי קומנוס, ועל אותה עת מספר יוספוס פלביוס כדברים האלה "אחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו באש - - - מכל העברים חרדו היהודים, כאילו היתה כל ארצם לנגדם למאכולת אש. לפי השערה זו היה אותו מעשה בי"ז בתמוז כמה שנים קודם החורבן השני. ונתחלף שם סטפנוס באפוסטמוס, וחילופי שם כאלה מצויים רבים ואחרים שמיחסים מעשה זה לאנטיוכוס אפיפנוס, שמסופר עליו ועל אנשיו: 'וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש'.
הועמד צלם בהיכל
יש מפרשים, שגם זה ממעשה אפוסטמוס הרשע שעשה באותו יום, בשבעה עשר בתמוז; ויש מפרשים אותו על הצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל, ואותו היום י"ז בתמוז היה גם כן.
[1] חזקוני
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן
[5] ובספורנו פי' "אף על פי שעשו חלקים גדולים וקטנים כפי צורך השבטים וכמותם, לא נתנו לכל שבט חלקו אלא על פי הגורל, ובזה האופן קיבל כל שבט חלקו על פי ה'" וזה כשיטת ת"י ורש"י לעיל שחילקו לפי גודל השבטים:
[6] חזקוני
[7] רמב"ן
[8] רמב"ן
[9] רמב"ן חזקוני
[10] העמק דבר
[11] רמב"ן
[12] רש"י
[13] רמב"ן
[14] אבע"ז
[15] ת"י העמק דבר
[16] ת"י ובהעמק דבר פי' לפי הפשט ישבו כולם פתח א"מ. וא"כ היה ראוי לכתוב לפני משה ואלעזר הכהן והנשיאים. אבל באשר היו חמשה ולא שלחו א' מהן לטעון בשביל כולן. אלא כולן חכמניות היו. ויכלו להטעים טענתן. וא"כ זאת היתה מדברת עם משה וזאת עם אלעזר וזאת עם הנשיאים. עד שנראו שבאו לפני כולן בפ"ע:
[17] רש"י
[18] חזקוני
[19] רש"י
[20] אבע"ז רמב"ן
[21] אבע"ז בשם ר' יהודה הלוי הספרדי
[22] ת"י רש"י רבינו בחיי
[23] ת"י רבינו בחיי
[24] כמו:"...וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ...", במדבר יז',ג'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה