מקרא
במדבר פרק כא
(י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת בצלמון ובפונון שבין הור ההר ואובות, כמו שכתו' בפר' אלה מסעי, ושם היתה מכת הנחשים. ומשם באו אחר המכה לאובות[1]:
(יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת כאן הפכו פניהם לצפון[2] וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים לשון ארץ חריבה. כמו וירושלים עיים תהיה[3]. והוא דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי[4] בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ במזרחה של ארץ מואב:
(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד ובפרשת מסעי כתיב שמעיים באו להם לדיבון גד, אלא ששם מונה המקומות וכאן מונה שם הנהרות, על שם שרוצה לירד ולספר במעשה הבאר[5]:
(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי ארנון שם הנהר, והם חנו מעבר הנהר לצד ארץ סיחון, כי היו מקיפין ארץ מואב, ועברו במזרחה של ארץ מואב והניחו ארץ מואב למערב ועברו מעבר ארנון לצד ארץ סיחון. היוצא מגבול האמורי, שהנהר יוצא ונובע מגבול האמורי ונמשך והולך בין מואב ובין האמורי שהנהר מפסיק בין שני הגבולים, ובאותו שעה היה ארנון גבול מואב[6] כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:
(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר על אלו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום[7] בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה' כי לו המה באמת[8] אֶת וָהֵב בְּסוּפָה את העיר שנתנה להם (והב מלשון יהב) בסופה הכל השמיד ה' בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה[9] וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן הנחל ראשון ששתו מנו ברשות עצמם, היה ארנון שהיה מפסיק בין מואב ובין סיחון שנעשה אח"כ לכיבוש ישראל:
(טו) וְאֶשֶׁד כמו "ושפך"[10] הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב שהיה נוטה בתוך ארצם וישיבתם של בני ער דהיינו מואב, שהיו יושבים מכאן ומכאן, עתה נשען הנחל וסמוך לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל:
(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה מאותם הנחלים נבעה הבאר שנתן להם הקב"ה[11] הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס
(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל כשנתנה להם אותו הבאר ישיר ישראל מחמת שמחה כי נהפכו ממות לחיים כי היו יריאים למות בצמא הם ומקניהם. אבל משה לא שר לפי שנכשל בו[12].אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ דרך משוררים וצועקין ענו לה הרימו קול לה. שכל השירה לא אמרו כל קהל יעקב אלא ישראל שהם גדולי תורה. ואמרו לכל העם שהם יענו על כל פרט עלי באר, וכך אמרו ישראל "אר חפרוה שרים" וכולם אנו "עלי באר". אמרו עוד "כרוה נדיבי העם" ענו "עלי באר" עד סיום השירה[13]:
(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים משה ואהרון כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם במטה שחקוק עליו שם ה' וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה ומן המדבר שהוא ארץ ציה וצמאון ניתנה לנו מתנה גדולה כזו, והיא מתנת הבאר[14]:
(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת ומן המתנה הזו באו לנחלי ארנון שנעשו שם כל הנסים הגדולים. וכן כל לשון השירה הוא סיפור חסדיו של הקב"ה וטובותיו שהגדיל לעשות עם ישראל. ומנחלי ארנון באו לבמות, כלומר למלחמות סיחון ועוג שהיו מלכים אדירים וקראם במות[15]:
(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן הגיא עד ראש הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה יליל ישימון אין בו נחל אחר כי אם זה וכל זמן זה היתה הבאר עמם[16]:פ
(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:
(כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:
(כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ בסביבות גבלו וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה שם היו חונים, כדכתיב לעיל ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר[17] וַיָּבֹא יָהְצָה ליהץ וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:
(כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן שמשם לא כבש כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן מיבוק ואילך לא כבש כי עז וחזק היה נהר יבוק שהוא בלעם ובעור אביו ששכרם סיחון לקלל את מואב[18]:
(כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ כפריה:
נביא
ירמיה פרק ד
כו רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר הכרמל (מקום שדות וכרמים; א"י) נהיה כמדבר.וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ הערים נשברו ונהרסו. מִפְּנֵי יְקֹוָק מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ כעסו:
כז כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה שממה תהיה, אך לא כִּלָיוֹן גמור.
כח עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ מרעה זו תִּשָחֵת הארץ. וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל השמים למעלה יַחְשְכוּ. עַל כִּי דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי כי אמרתי להביא מחשבת הפורענות על הארץ. וְלֹא נִחַמְתִּי וְלֹא אָשׁוּב מִמֶּנָּה לא אתחרט מלהביא הרעה.
כט מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת מהקול שישמיעו הפרשים על הסוסים, ומשליכי ("רוֹמֶה") החיצים. בֹּרַחַת כָּל הָעִיר בורחים אנשי העיר. בָּאוּ בֶּעָבִים באו להתחבא ביער העבות. וּבַכֵּפִים עָלוּ, עלו להתחבא בין הסלעים כָּל הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ: .
ל וְאַתְּ שָׁדוּד האוייבים ישדדו אותך. מַה תַּעֲשִׂי מה תוכלי לעשות? כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי גם אם תלבשי תכשיטים. כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב גם אם תלבשי תכשִטֵי זהב. כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ גם אם תצבעי העֵינַיִים בפּוּך(בצבע). לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי לחינם תנסי לְיַפּוֹת עצמך, למצוא חן בעיני האוייב. מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים "האוהבים" שלך (האוייב), מואסים בך (לכן לחינם תנסי לְיַפּוֹת עצמך בעינהם). נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ להורגך.
לא כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי שמעתי קול כקול אדם חולה. צָרָה כְּמַבְכִּירָה קול צעקה על צרה שבאה כְּאשה היולדת בְּכוֹר. קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תִּבְכֶּה. תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ מתוך צרתהּ. אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים התעייפה נפשי מההורגים הבאים עלינו:
ירמיה פרק ה
א שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ לכו חפשו ברחובות אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה, וְאֶסְלַח לָהּ אם תמצאו איש שמבקש באמת משפט צדק, ואמונה ביְקֹוָק אסלח לכל ירושלים.
ב וְאִם חַי יְקֹוָק יֹאמֵרוּ וכאשר נשבעו בשם יְקֹוָק , לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ נשבעים לשקר.
ג יְקֹוָק עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה אתה יְקֹוָק , הרי רוצה את שיאמינו בך. הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ מדוע א"כ הכִּיתָּ את ישראל ולא נהיו חולים מהמכה (לא לקחו מוסר) וכִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר אתה מכלה אותם ולא לומדים מוסר. חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע הקשו פניהם יותר מסלע. מֵאֲנוּ לָשׁוּב מסרבים לשוב בתשובה.
ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם דלים הם בחכמה. נוֹאֲלוּ טפשים הם כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם:
ה אֵלְכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם, כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אלך אל הגדולים בחכמה להוכיח אותם. אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת אך גם הם שברו והסירו מעליהם, העול והמוסרות. (המוסרות מחברים עול הבהמה לעגלה.)
ו עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם לכן יכו ויִשְדְדוּ אותם האריה שאורב ביער, והזאב שבמדבר (האוייב). נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כנמר הממהר לטרף יבוא עליהם האוייב. כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כל היוצא מהעיר יִטָרֵף ע"י האוייב. כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם התרבו מאוד הפשעים שעשו. עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם התחזקה מרידתם ביְקֹוָק
ז אֵי לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ האם לזאת אוכל לסלוח לך בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ , וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים נשבעו באלוהים (בע"ז) שהם לא אלוהים (יְקֹוָק ית'). וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם נתתי להם רוֹב טובה עד שְשָֹבְעוּ. וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ והם התאספו אצל הזונה לחטוא.
ח) סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ כבר שהשכימו בבוקר, דָמוּ לְסוּסִים הַשְֹבֵעִים (מרוב מזון). אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ שמחו וצהלו, להוסיף לחטוא באשת איש. (אף שכבר שבעו בתאוותם בלילה).
ט הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְקֹוָק האם על עוונות כאלה לא אזכור להביא עליהם הרעה?! וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי האם בעם כזה לא אתנקם?!
י עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ וְשַׁחֵתוּ עַלוּ (האוייב) בחומות ירושלים והַשְחִיתּוּ! (כמו:"עִקְרוּ שוֹר","בָּנוֹת צָעַדָה עַלֵי שוּר" פר' ויחי; " כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹקַי אֲדַלֶּג שׁוּר" תהילים יח') וְכָלָה אַל תַּעֲשֹוּ אך אל תשחיתו את ישראל לגמרי. הָסִירוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ הָסִירוּ שִינֵי החומה. כִּי לוֹא לַיְקֹוָק הֵמָּה:
כתובים
משלי פרק כח
(א) נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע הרשע בורח אפילו שלא רודפים אחריו וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח והצדיק בוטח ולא מפחד כמו אריה: (ב) בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ כשיש פושעים בארץ ה' גורם שיהיו הרבה מושלים שרוצים טובת עצמם והארץ נשחתת וּבְאָדָם מֵבִין יֹדֵעַ כֵּן יַאֲרִיךְ ובגלל אדם שמבין ויודע איך להשיבם הארץ תאריך בטובה: (ג) גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים אדם יהיה עני, שגזל עניים מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם כמו גשם חזק שמוציא את הזרעים מהשדה (כך מי שגוזל העניים יהיה עני): (ד) עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע האנשים שמשבחים רשע כנראה הם עזבו את התורה (שדרכם לשבח את הרשעים) וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם ומי ששומר את התורה יריבו עם הרשעים ומי שמשבחם: (ה) אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט אנשים רעים לא מבינים את משפט ה' (למה טוב לרשעים) וּמְבַקְשֵׁי ה' יָבִינוּ כֹל ומי שרוצה ללכת בדרך ה' יבין את משפט ה' (שעושה לרשעים טוב כדי שיאבדו בעוה"ב): (ו) טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ יותר טוב להיות עני וללכת בתמימותו לא לגזול מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר ממי שמעקם דרכיו וגוזל והוא עשיר: (ז) נוֹצֵר תּוֹרָה בֵּן מֵבִין התורה שומרת על ה"בן המבין" שהוא בין החכמים, והתורה תשמרהו וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיוומי שמתחבר לאנשים שמרבים לאכול מבזה את אביו: (ח) מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית אדם שמרבה עושרו, ע"י ריבית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ לאדם שמרחם על עניים (יאסוף) יקבל את עושרו: (ט) מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה אדם שלא רוצה ללמוד גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה גם כשיתפלל אל ה', ה' יתעב ולא יקבל תפילתו: (י) מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע המתעה את הישרים ללכת בדרך רעה (שיכשלו בדרך) בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל בבור שעשה לישר בו הוא יפול וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב אבל התמימים שמוליכים האדם בדרך ישר הם ירשו טוב מה': (יא) חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר העשיר חושב שהוא חכם ולא רודף אחר החכמה ויפסיד וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ והעני שואל את המבין כדי להחכים ולהתעשר: (יב) בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת כשהצדיקים שמחים והם מנהיגים את העיר, העיר מתכבדת שמתנהגת בצדק וביושר וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם וכשהרשעים קמים ומושלים צריך לחפש בעיר אדם צדיק (כי הרבה נעשים רשעים): (יג) מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַהפושע בחבירו ואומר לא פשעתי, לא יצליח כי חבירו ודאי יגמול לו רע וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם ומי שמודה לחבירו ומבקש ממנו שימחול לו, חבירו ימחל לו: (יד) אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד משובח אדם שמפחד תמיד שמא יכשל בעבירות וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה ואדם שמקשה לבו ולא מפחד, יכשל בעבירות:
משנת ההלכה
שש מצוות תמידיות
מצוות יראת ה'
א. מצות יראת ה' נאמרה בתורה בפרשת ואתחנן[19] "את ה' אלקיך תירא"[20]. והיא המצוה החמישית משש המצוות התמידיות, שלא יפסק חיובם מהאדם אפילו רגע בכל ימיו[21], שכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה[22].
ב. עיקר כל המצוות למען יראת ה'[23], והיא יסוד כל התורה כולה[24]. ומקור כל המצוות והאזהרות והמוסרים[25].
ג. והמצוה היא להאמין יראתו ולפחד מה'[26], ומביאת ענשו בכל עת[27] ושתהיה יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא[28], ויש מן הראשונים שכתב שעיקר היראה ניכרת בעת הנסיון, שעוזב את יצרו מפני יראת ה'[29].
ד. הדרכים להגיע ליראת ה' הם א. על ידי שעוסק בתורה[30]. ב. שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ וכשמחשב בדברים האלו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות,[31]. ג. בושת פנים מה'[32]. ד. התבוננות ששכינתו ית' נמצאת בכל מקום, ושהוא משגיח על כל דבר קטן וגדול[33]. ה. וכן כמה מצוות מביאות ליראת שמים, מצות הקהל[34], אכילת מעשר שני[35], מצות קימה לזקן והידורו[36]. וכ"כ תפילין שבראשו[37] וכיסוי ראשו[38]
ה. העובר על זה ולא שת לבו בכך בשעה שבאה עבירה לידו, ועבר עליה, ביטל עשה זו[39].
ו. י"א שהיראה שהתחייבנו בה היא יראת העונש[40]. וי"א שהיא יראת הרוממות[41], שהיא המדריגה העליונה של יראי ה'[42] וכל חסיד ראוי לו להשתדל להשיג ממנה כל מה שיוכל, ונאמר: יראו את ה' קדשיו[43], ויראת העונש לא נאמרה אלא לעמי הארץ נשים וקטנים[44] ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים[45].
ז. אע"פ שגדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה[46] האהבה והיראה יכולות להיות במקום אחד [47].
ח. כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה[48]. וכענין שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד[49]. ובכל שעה שהוא זוכר את המצוות וחרד לבו עליהן, קיים: את ה' אלהיך תירא[50].
ט. אף שיראת שמים מסורה בידו של אדם, שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך[51], וכן אמרו: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים[52], מ"מ שואלים אותו הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה'[53] כיון שהיכולת בידו להכין לבבנו אליו[54] וכמו שמתפללים בברכת אהבה שלפני קריאת שמע "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".
י. יראת ה' מצינו אף בשעת קיום המצוות ובאופן עשייתן, בתלמוד תורה באימה וביראה וברתת ובזיע[55]. והיא מהדברים שהתורה נקנית בהם[56]וכן בתפלה דרש שיעשו אותה ביראה[57] ובכובד ראש[58]. ושהמתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו[59]. וכן בבית דין צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש[60]. וכן במבקר את החולה ישב באימה[61] וכן בבית חתונה או מילה[62]. וכן כל המצוות, יש לעשותן במורא[63], כעומד לפני המלך[64].
יא. תועלת מצווה זו הן במניעה מלעבור על מצוות שס"ה לא תעשה[65] והן כמועיל לקיים את רמ"ח מצוות עשה[66].
יב. י"א שאף העובר עבירה ועשה תשובה, שקיים עשה זו של את ה' אלהיך תירא[67].
[1] פי' ר' יוסף בכור שור
[2] חזקוני
[3] רשב"ם
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רשב"ם
[8] רמב"ן
[9] רשב"ם רמב"ן העמק דבר
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] ת"א ת"י פי' ר' יוסף בכור שור
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] העמק דבר
[14] רבינו בחיי
[15] רבינו בחיי
[16] רבינו בחיי
[17] חזקוני
[18] דעת זקנים
[20] וכ"כ (שמות פ"כ טז), ויקרא פי"ט יד ולב, ופכ"ה יז לו ומג, דברים (פ"ד י), ופ"ה כה, פ"ו ב יג וכד, פ"ח ו, פ"י יב וכ, פי"ג ה (ויב), (ופי"ד כג,פי"ז יג ויט,פי"ט כ,פכ"א כא,פכ"ח נח,פל"א יב יג) ויהושע (פ"ד כד), פכ"ד יד, ועיין ברוקח הל' חסידות שורש ליראה, שבי"ג מקומות הזהירה התורה ליראה, ומצאנו כאן יותר.
[21] שנמנו בהקדמת ספר החינוך [בהערת הרב המחבר] "ואלו הן, א. להאמין בשם. ב. שלא להאמין זולתו. ג. לייחדו. ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם [במדבר לה יג]". והובא בביאור הלכה סימן א ד"ה הוא כלל. והובא גם בספר חרדים ובלח"מ תפלה פ"א ה"א, וכ"כ החינוך כאן במצוה כה.
[22] ואין קץ למתן שכר המצוות –ביאור הלכה שם. ועיין מהר"ם שיק מצוה כה אם בן נח מחיוב בכך כחלק מאיסור עבודה זרה, ועיין עוד בזה בברית משה על הסמ"ג ל"ת א אות יח.
[24] מורה נבוכים ח"ג פנ"ב מהפסוקים - שמות כ' יז "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ודברים כ"ח נח, כד הקמח לרבינו בחיי - יראה
[26] ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם - סהמ"צ להרמב"ם שם, (בתרגום ר"י קאפח: לקבוע בדעתנו יראתו ית' ולערוץ מפניו ואל נהיה כשאננים הבוטחים)
[29] ס' חסידים סי' יב-יג, וכעי"ז שם סי' יז וברוקח שם. ועי' שע"ת לר"י שער א אות מט, שפי' כן את הכתוב (משלי טז ו): וביראת ה' סור מרע, וכן כשבאה לידו מצוה וקשה עליו לעשותה ואינו נמנע, שכן נאמר באברהם: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת וגו' בראשית כב יב. (עי' סנהדרין לט ב)
[30] שהעוסק בתורה בא לידי זהירות וכו' עד שבא לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא ברייתא דר"פ בן יאיר ע"ז כ ב, ובאבות פ"ו מ"א: כל העוסק בתורה לשמה כו' ומלבשתו ענוה ויראה
[31] כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהילים ח ד – ה) - רמב"ם יסודי התורה פ"ב ה"ב, וכעי"ז שם פ"ד הי"ב, והובא בס' חסידים סי' יד
[32] מכילתא יתרו פ"ט, וכעי"ז בברייתא נדרים כ א. וכן אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, -ברכות כח ב. טור או"ח סי' א. ועי' רמ"א שם א, ומקורו ממו"נ ח"ג פנ"ב, עי"ש בארוכה. ועי' ס' המדות לר"י דובנא שער היראה פ"ו
[33] והוא מה שאמרו: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים אבות פ"ב מ"א. מסילת ישרים פכ"ה. ועי' חובות הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג חשבון יז, על העדר יראת ה' בעת התערבו עם בני אדם ושיחתו עמהם, וס' חסידים סי' לו
[35] ופירש תוס' ב"ב כא. ד"ה כי, לפי שהיה רואה בירושלים שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה
[39] החינוך שם. ועי' קדושין לט ב ורש"י ד"ה התם שבא דבר עבירה לידו, שאם כפה יצרו ולא עבר, אין מצוה יתירה מזו. ועי' שערי תשובה לר"י שער ג אות ט, שזה מעיקרי יראת ה'. ועי' רמב"ם שם פ"ה ה"י שהרי זה בכלל קדוש - השם (ע"ע)
[40] רמב"ם ספר המצוות עשה ד, חינוך תלב, ובסוטה (משנה כז:) דרש רבן יוחנן בן זכאי שעבד איוב מיראת העונש –רש"י שם, ושם בסוטה כב: נאמר פרוש מיראה ופירש"י יראת עונשים. ועוד שכתבו שיראת העונש טובה -סמ"ק שם (וכתב שם שירא שלא להכעיס את ה') וכעי"ז בסמ"ג עשין ג. ורבינו יונה אבות פ"א מ"ג כתב שירא מגדולת הרב שיש בידו לענוש. והרי האמונה בעונש היא העיקר הי"א מי"ג העיקרים בפהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פ"י
[41] דהיינו שהוא ירא מפני כבודו ורוממתו ועוצם גבורתו ואמרו על אחד החסידים שישן במדבר כיצד הנך ישן במקום זה אינך מפחד מאריות ואמר אני מפחד מה' שיראה שאני מפחד ממשהו חוץ ממני
[42] חובות הלבבות שער אהבת ה' פרק ו, וראה פי' רבינו יונה למשלי ב ה; דרשות הר"ן ה נוסחא ב ודרוש ז ודרוש י; כד הקמח ע' יראה; חרדים מ"ע התלויות בלב אות ג; של"ה ח"א בעשרה מאמרות מאמר ג - ד; מסילת ישרים פכ"ד ובהקדמה. ועי' זהר ח"א יב ב: וראשית חכמה שער היראה פ"א, שהאריך בביאור ד' הזהר. וכעין זה ברמב"ם יסודי התורה פ"ב ה"ב: ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה כו'
[44] שמחנכים אותם לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה ויגלו אותה להם מעט מעט וירגילו אותם בנחת עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה שמתוך שלא לשמה בא שלמה
[45] רמב"ם תשובה פ"י א וה. והקשו ששהרמב"ם סתר את עצמו בזה ועיין בזה באמת ליעקב לר' יעקב קמינצקי פ' עקב עמ' תפ"ה שהעיקר המטרה, [וכעי"ז בקונטרס מועדי ה' להרי"צ טאוב מאמר פורים]. וראה בחובות הלבבות שער אהבת ה' פרק ו שמנה עשרה סימנים לאדם שאוהב את ה' וכתב שהסימן הראשון והפחות ביותר הוא הירא את ה' מפחד יסורים, ובסימן השני כתב שהוא הירא את ה' מיראת הרוממות, עי"ש. ועי' עקידה שער צב ואברבנאל דברים י יב וס' הברית ח"ב מאמר ד בארוכה, בביאור חלקי היראה באופנים אחרים, ועי' מהר"ל בנתיבות עולם נתיב יראת ה' וריקאנטי סו"פ וירא וארחות צדיקים שער ה, על יראה מכח האהבה
[46] שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפים דור -רבי שמעון בן אלעזר בסוטה לא. וכדברי הרמב"ם תשובה פ"י, מ"מ יעבוד
[47] וכמו שנאמר בירושלמי פ"ט ה"ה, וסוטה פ"ה ה"ה (ע"פ פנ"מ) "עשה מאהבה, שאם באת לשנוא - את התורה והמצוות - דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא, ועשה מיראה, שאם באת לבעט - ולעבור על לא תעשה שם - דע שאתה ירא ואין ירא מבעט", הובא בתוס' סוטה כב ב ד"ה פרוש, ועי' רש"י ע"ז כ ב ד"ה זריזות, רמב"ן שמות כ ח, שזכור רומז על מ"ע, והיא מדת האהבה, ושמור רומז על ל"ת, והיא מדת היראה ובאדר"נ הוצאת שכטר נוסחא ב פ"י, כתוב שאברהם ויוסף ויונה היו עובדים מיראה. ועיין סוטה לא. שאברהם עבד מאהבה
[48] החינוך שם, עי"ש ובהקדמתו שזו מן המצוות התמידיות, והובא בבאור הלכה להמ"ב ריש סי' א, וכ"כ בס' חרדים מ"ע התלויות בלב אות ג, וכ"נ משאלתות שאילתא קא. וחינוך תלב כתב שנוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל מין האדם
[49] תהלים טז ח. העמק שאלה על השאלתות שם אות ב. ועי' רמ"א או"ח סי' א א, שע"י כך יבא ליראה, ומקורו ממו"נ ח"ג פנ"ב. ועי' ברכות יז א: ונגד עיניך תהיה יראתי. ועי' ס' חסידים סי' לה ובריש ס' היראה לרבינו יונה
[50] עי' יראים השלם סי' תה ובהערות שם, ועי' מכילתא בשלח מס' דעמלק פ"א: ולא ירא אלהים (דברים כה יח), אלו ישראל, שלא היו בידם מצוות, ואמרו: לעולם יהא אדם ערום ביראה אביי ברכות יז א, שיערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו רש"י שם. ועי' ס' חסידים סי' קנג שהאריך בבאור מאמר זה
[52] שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו' דברים י יב. -ר' חנינא ברכות לג ב ומגילה שם ונדה. ועי' ברכות ומגילה שם: אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא כו' אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ועי' דרשות הר"ן הדרוש העשירי, באור מאמר זה בארוכה
[54] כמו שכתוב: הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל ירמיה יח ו, וכן: והסרתי את לב האבן מבשרכם יחזקאל לו כו. רש"י מגילה שם ד"ה חוץ. וכ"ה בירמיה לב מ: ואת יראתי אתן בלבבם. ועי' ע"ז ה א: בשעה שאמר הקב"ה לישראל "מי יתן כו'" היה להם לומר "תן אתה", ועי"ש בחא"ג מהרש"א שאי"ז סתירה לאמור לעיל, ועי' חזו"א בהוספות בסוף טהרות (דרצ"ט ע"א)
[55] ברכות כב א; מו"ק טו א. ונלמד מדברים פ"ד ט-י וכעי"ז בירושלמי מגילה פ"ד ה"א. ועי' נפש החיים שער ד פ"ד - ט, על לימוד המוסר לפני שיתחיל ללמוד
[56] אבות פ"ו מ"ה, ועי"ש פ"ג מ"ו וברכות ו א, שהביאו הכתוב (מלאכי ג טז): אז נדברו יראי ה', על העוסקים בתורה
[59] שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד תהלים טז ח. סנהדרין כב א; רמב"ם תפלה פ"ד הט"ז; טוש"ע או"ח סי' צח א. ועי' רמב"ם שם ה"ד וטוש"ע סי' צה ג, שמניח ידיו על לבו ועומד כעבד לפני רבו באימה ופחד וביראה, והוא ע"פ שבת י א, עי"ש ורש"י ד"ה ופכר ידיה
[62] שדרשו: וגילו ברעדה תהלים ב יא, במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל:, לא.) -חרדים מ"ע מדברי קבלה פ"א אות ד. שפי' פן יחטא מפני שמחת לבו, שישכח
[63] שעל קיום כולן נאמר: כי לי בני ישראל עבדים ויקרא כה נה, והן בכלל עבדו את ה' ביראה תהלים ב יא. -חרדים מ"ע מדברי קבלה פ"א אות ו
[65] אבן עזרא דברים ו יג. ומשמע שכולל רק מצות ל"ת, [וכן משמע בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה וסוטה פ"ה ה"ה וברמבם פיהמ"ש לאבות פ"א מ"ג] ובספרו יסוד מורא שער ז, כתב שנאמר בלשון עשה, כעבד שירא מאדונו לעשות רע והוא רואהו בעיניו, ועי"ש שכתב בתחילה שהוא כולל כל מ"ע ול"ת
[66] שנאמר: לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם וגו' סור מרע ועשה טוב וגו' תהלים לד יב - טו. שערי תשובה לרבינו יונה שער א לט (שהוא ירא לבטל מצוה כאשר ירא מעבירה) ושער ג אות יב, וכ"כ ביבמות צג א: וברש"י שם ד"ה כל הימים
[67] מצודת דוד להרדב"ז מצוה ה. ועי' יומא פו ב על תשובה מיראה, שזדונות נעשות לו כשגגות. ועי' חגיגה ה א: ולא יראוני (מלאכי ג א), הא יראוני מוחלין לו מיד, וע"ז יט א: אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב א), שעושה תשובה כשהוא איש. ועי' שערי תשובה לר"י שער א אות ט ושער ב אות לג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה