מקרא
שמות פרק טו
(א) אָז כשהגיעו לגמר ההצלה[1] יָשִׁיר מֹשֶׁה משה לבדו חבר השירה ולמדוה ישראל ושורר כ"א ואומר אשירה לה' וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר כל אחד ואחד ככה. או בכל דור ודור[2]אָשִׁירָה לַיקֹוָק זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים[3] כִּי גָאֹה גָּאָה נתגאה על הסוס שהוא מתגאה במלחמה, ועל הגבור הרוכב עליו, כי את שניהם רמה בים[4] סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם השליכם בים כמשליך חץ. כי רמה בים כמו נושקי רומי קשת[5]:
(ב) עָזִּי וְזִמְרָת עזי יָהּ כלומר עזי ותפארתי אשר אזמר בו, הוא השם ית' לבדו, והוא[6] וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אעשה נוה לשכנו בתוכנו, ובו אתפלל אליו בלבד ואעבוד כראוי למטיב ומריע, כאמרו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה, כי אמנם העבודה והתפלה מכוונים למצא חן[7] אֱלֹהֵי אָבִי אלהי יעקב שהודיע באמרו אל אלהי ישראל שהוא נורא בגדלו ובהשגחתו, שהם מדת הרחמים ומדת הדין וַאֲרֹמְמֶנְהוּארומם אותו בהשתחויה והכנעה ובהודיע לכל שהתכלית המכוון לעשות רצונו הוא הטוב מכל התכליות, בהיותו מרומם על כל ברכה ותהלה כענין למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי[8]:
(ג) יְקֹוָק אִישׁ מִלְחָמָה לפי שאמר להם משה ה' ילחם לכם לפיכך אמרו הם ה' איש מלחמה, ונראה שהוא נלחם בכלי זיין ושמא תאמר מלחמתו בכלי זיין לכך נאמר יְקֹוָק שְׁמוֹ כלומר לא בעמל ולא ביגיעה אלא בשמו[9] למעלה מן הטבע[10]:
(ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה הם שש מאות רכב בחור וְחֵילוֹ זה רכב מצרים יָרָה השליך בַיָּם ונראה כדרך הטבע אבל וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו שנאמר עליהם ושלישים על כולו[11] טֻבְּעוּ בְיַם סוּף שרכבו בגבורה על סוסים מזוינים. והיה להם כח לשוט ולצאת מן הים שהרי לא היה כל כך רוחב ואורך מקום הבקיעה שלא יהיה הסוסו הטוב יכול לשוט. אבל המה טבעו בים סוף מקום קנה ובצה. היה בהשגחה פרטית שנכנס הסוס למקום הסוף ולא יכול לצאת[12]:
(ה) תְּהֹמֹת הארץ[13] יְכַסְיֻמוּ יכסו אותם[14] יש מהם שמזו הסיבה לא יכול לצאת. שעלה התהום למעלה מראש הסוס וכסהו מבלי יכול להרים ראש ולשוט[15] יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת המים העמוקים[16] כְּמוֹ אָבֶןבהשגחה פרטית ירדו הסוס הקל ורוכבו כמו אבן. מבלי יכול לצאת בלי שום סיבה נראית היאך נעשה כן אלא ה' שמו. הוא עושה הכל[17]:
(ו) יְמִינְךָ יְקֹוָק נֶאְדָּרִי אדירה היא בַּכֹּחַ ואני מאדיר ומשבח אותה[18] יְמִינְךָ יְקֹוָק תִּרְעַץ תשבור אוֹיֵב יהי רצון שיהיה כן לעתיד שתרעץ כל אויב לישראל, כענין כן יאבדו כל אויביך ה'[19]:
(ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ אף שברוב גאונך לא יאות להלחם עם השפלים בכל זאת תַּהֲרֹס קָמֶיךָ הקמים על עמך שהם קמים עליך תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ מפני שאינו שום עשיה רק תשלח חרונך, פירוש החרון אף בעצמו וסילוק השגחתו בלבד יאכלמו כקש[20] ולא נשאר אדם חי כלל. ועדיין הוא במיתה קלה כאכילת האש לקש[21]:
(ח) וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ רוח הקדים שבקעה את הים[22] נֶעֶרְמוּ ה – מַיִם ונעשו ערימה כדי לצערם ולייסרם נִצְּבוּ נעמדו כְמוֹ נֵד חומה המים שהם בדרך כלל נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת ונעשו כמוצק כמו קרח[23]בְּלֶב יָם וזה גרם להם הרבה יסורין. שנפצעו קודם שמתו[24]:
(ט) אָמַר אוֹיֵב כלומר פרעה כשרצה לשכנע את מצרים - אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ תשבע ותתמלא מהם מהריגתם נַפְשִׁי רצוני[25] אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ תשמידם[26] יָדִי:
(י) נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם ומי הם אלו שצללו ה – אַדִּירִים השרים וראשי החיל המצריים[27] זה להם מיד ה', שהיו בהם אנשים רבים יודעים לשחות והיו קרוב ליבשה, אף כי רוכבי הסוסים במים כלם היו ראוים להנצל כי הסוסים שטים הרבה על פני המים, וכן תופשי המגינים נצלים במים, ובכאן לא נמלט מהם אחד[28]:
(יא) מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם מלאכי מעלה, שהם נקראים אלים יְקֹוָק הקב"ה נקרא אל עליון (בראשית יד, כב), שהוא עליון על כולם מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת שהוא נורא בתהלות עֹשֵׂה פֶלֶא כי עושה דברים נוראים ומתהלל בהם, שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו, והנה הוא בזה נורא ומהולל מאוד, ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעושק ובנלוז, אמר, כי השם הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם[29]:
(יב) נָטִיתָ יְמִינְךָ להכותם כדכתיב ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישובו וגו' ואף על פי כן נהגת עמהם בחסד שעשית ש - תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג הימים ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק[30]:
(יג) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ בעמוד ענן[31] עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ מנהל אתה את ישראל עכשיו כדי להכניסם ולהורישם את ארץ כנען שהוא נוח קדשך[32]:
(יד) כאשר שָׁמְעוּ ה- עַמִּים שמסביב את הנס ושהולך אתה להביאם לארץ ישראל יִרְגָּזוּן פחדו[33] חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי ארץ פְּלָשֶׁת:
(טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי החזקים השרים שב – מוֹאָב יהי רצון ש - יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד ולא יתקוממו עלינו נָמֹגוּ נמס ליבם של -[34] כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:
(טז) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד שהפחד שיש עליהם לא יסור מהם[35] מפני ש - בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ ישתקו כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְקֹוָק עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ כלומר וכן יהי רצון שלא יתקוממו נגדנו כאשר נעלה להלחם בם עד אחר שנעבור הנהרות והם ארנון והירדן, כי אמנם במעבר הנהרות תקשה כל מלחמה ונצטרך לנס גדול אשר אולי לא נהיה ראוים לו[36]:
(יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ שיהיו נטועים ימים רבים בְּהַר נַחֲלָתְךָ הר הבית ולא יגלו במהרה[37] מ - מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ הכנת ותקנת יְקֹוָק שהוא ה - מִקְּדָשׁ שאתה אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ הכינו[38] יָדֶיךָ:
(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד יהי רצון שהוא לבדו ימלוך לעולם ועד, ולא נצא כלל לגלות ואין עמו אל נכר[39]:
נביא
שופטים פרק יח
(ג) הֵמָּה עִם סמוך ל - בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה:
(ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה סיפר להם את המבואר בפרק הקודם וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן:
(ה) וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים לפי פשוטו הם היו חושבים כי דבר ה' היה השאלה בתרפים ההם לפיכך אמרו לו שאל נא באלהים כי חשבו שהאפוד היה כאפוד הכהן כיון שהיה עשוי כצורת האפוד שבמשכן וכן תרגם יונתן ובדברי רז"ל שאמרו כל אלהים האמור במיכה חול חוץ מא' שהוא קדש כל ימי היות בית אלהים בשילה אם כן באלהים זה חול הוא נפרש שחשבו שהתרפים ע"י כישוף או הורדת הרוחניות יגידו עתידותוְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ:
(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְקֹוָק דַּרְכְּכֶם דרככם הוא מול ה' להשגיח בה ולהצליח אתכם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ: פ
(ז) וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה לעיר ליש וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח ואינם חוששים ממלחמה כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ שהיו הצידונים קרובים לארץ ישראל והיו שוקטים כי לא היו רוצים להלחם עמהם כי לא היו מארץ כנען וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ אין להם שכנים שיזיקום ויכלימום בשום דבר ואין - יוֹרֵשׁ עֶצֶר ואין יורש המלוכה העוצרת בעם וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם אין להם כריתות ברית עם שום אדם:
(ח) וַיָּבֹאוּ אֶל אֲחֵיהֶם שב - צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם בשורה בפיכם:
(ט) וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם היו מַחְשִׁים שותקים לבל יודע לאיש פן יקדמנו מי משבט אחר אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ:
(י) כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ:
(יא) וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה:
(יב) וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה שם הכינו צידה לדרך הרב הזה, והמחנה לא נכנסה לעיר, רק חנה אחרי קרית יערים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים:
(יג) וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה:
(יד) וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ:
(טו) וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה המרגלים וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם:
(טז) וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן:
(יז) וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה חזרו לביתו ועלו לבית הע"ז ו - לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב בעת ההיא פֶּתַח הַשַּׁעַר עם - וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה:
(יח) וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה ואז ראה הכהן ש - וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים:
כתובים
תהילים פרק עח
(מו) וַיִּתֵּן לֶחָסִיל מין ארבה יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה: (מז) יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם מין אילן בַּחֲנָמַל מין ברד שמשבר את פרחי האילן: (מח) וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם כשהתחיל הברד המצרי הבריח את צאנו לבית וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים לאש שהיו הברד והאש מעורבין זה בזה: (מט) יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה פורענות מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים: (נ) יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר שאע"פ שהקב"ה נתן את המכות בכעס, עדיין שמשו המכות בשליחותם והרגו רק את מי שהיו אמורים להרוג: (נא) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים הבכורים בְּאָהֳלֵי חָם שמצרים הם בני חם בן נח: (נב) וַיַּסַּע הקב"ה את עמ"י במדבר כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר והם לא חסרו דבר: (נג) וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם ואפי' שכתוב שבנ"י צעקו אל הקב"ה באותו רגע לא היה פחד כי ה' הבטיחם שימותו כל אויביהם: (נד) וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ ירושלים הַר המוריה זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ: (נה) וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם את ז' עממין גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה הפילו גורלות בחלוקת הארץ וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם של ז' עממין את שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (נו) וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן בימי השופטים וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ: (נז) וַיִּסֹּגוּ חזרו לאחור וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה קשת רמאית שמשנה את כיוונה ואינה פוגעת במטרתה: (נח) וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ בימי עלי הכהן ושמואל הנביא: (נט) שָׁמַע אֱלֹהִים את דברי ההבל שאמרו כשהיו משתחווים לע"ז וַיִּתְעַבָּר נתמלא כעס מלשון עברה וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל ולכן וגלה את ארון הברית מהם: (ס) וַיִּטֹּשׁ את הארון שהיה ב- מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:
משנת ההלכה
אמירת פרשת המן
מקובל בשם הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב לומר ביום שלישי של פרשת בשלח פרשת המן שניים מקרא ואחת תרגום (מצורף למייל היומי) ודבר זה הפך סגולה מקובלת ושגורה בפי כל.
ואם כי בלוח דבר בעיתו כתב שלא הביא סגולה זו משום שלא נודע לו מקורה וגם בספר 'ילקוט מנחם' שהוא ליקוט דברי תורתו ושיחותיו של הרה"ק מרימנוב לא הובאה סגולה זו, הרי שבמהדורת 'ילקוט מנחם' תשנ"א (בהוספות ומילואים) מובא כי המקור לכך הוא הרה"ק רבי שלום מסטרופקוב, שהיה רגיל לומר זאת בשם הרה"ק מרימנוב, כי אמירת פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי של פרשת בשלח, היא סגולה מיוחדת לפרנסה.
בכדי לברר דבר זה נקדים
עיקר הענין אמירה בכל יום
ברבינו בחיי כתב על מה שנאמר בתורה (שמות טז, טז) "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו" – "ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה, שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה[40].... והנה הכתוב הזה יכלול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל: (מכילתא ויסע פרשה ב) לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות". וכן בספר תשב"ץ קטן סימן רנו "ירושלמי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח הוא שלא יתמעטו מזונותיו ואני ערב"
ובשולחן ערוך (אורח חיים א ה) כתב "טוב לומר ... ופ' המן.." וכתב במ"ב שם (ס"ק יג) "וטעם לאמירת כל זה ... ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה ואיתא בירושלמי ברכות כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו"
מקיים בכך מצוה מן התורה
בקונטרס ספר הזכרונות (לר' צדוק הכהן מלובלין) מצוה שלישית – מנה זאת למצוה והביא מספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' סימן י"ז) כתב שזכרון חסדיו וההתבונן בהם הוא מצות עשה, שנאמר (דברים ח', ב') וזכרת את כל הדרך וגו', ואמר (פסוק ה') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר וגו'. ומאמר וזכרת וגו' לא נזכר בו אלא ענין המן, וסיים בו למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו'. נראה שעיקר זכירה זו היא גם כן על ענין זה לדעת שהשם יתברך הוא הזן ומפרנס, וזה מצוה בפני עצמה: וכתב "ולא ידעתי למה לא מנו זה מצות עשה וראוי לשים על לב זכירת מצוה זו, אלא שהואיל ולא נקבע לה זמן אפשר יוצאים בקריאת פרשת המן בתורה פעם אחת בשנה, ובלבד שישים לב לדעת מזה כי לא על הלחם וגו', ושרק השם יתברך הוא המחיה את האדם"
ויכול להיות שלכן נהגו באמירת פרשת המן ביום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת בשלח
העיקר אינו האמירה
בספר אור המאיר הקשה (שמות פרשת בשלח) ולכאורה יש לתמוה והלא עינינו הרואות רובם ככולם יש אנשים שאומרים פרשת המן בכל יום ויום, ועל הרוב ביתם ריקם וחסרים מכל טוב ואפילו מזון סעודה אחת, ומוכרח לומר שאינו תלוי באמירה לחוד, אלא בבטחון באלוקים. שלא יאמר אדם איני לומד ומקיים מצוות מחמת טרדה בפרנסתי ויאמר "וכי יבא לי פרנסה או ירד לי לחם, מן השמים"? והתשובה היא כן! שמצות בטחון על האלהים, שישליך את נפשו ומאודו ואל ישגיח מאומה מהיכן יזדמן לו פרנסתו, ולעורר לבו להתחזק בעצמו בחינת הבטחון, עד שידמין בנפשו בכל יום ויום שאפילו במוכן ומזומן בתוך ביתו אינו נחשב בעיניו, כי אם ממתין עד שינתן מבית המלך, כאשר מאז היה באוכלי המן 3 סוגי אנשים, האחד" אותם האנשים שלבם שלם בבטחון בהורדת המן, זכו ונפל המן אצלם בלי שום טרחא, השני: בינונים בתוך המחנה, כפי ערך בטחונם גרמו לעצמם קצת טרחא להטרד להביא טרפם לביתם, השלישי: חסרי אמונה הרחק מהמחנה להטרידם בטרחא יתירה, והכל לערך בטחונם וככה ראוי לכל בר דעת לברור לו חלק יפה להחזיק בעצמו מדות הבטחון, והיינו באמירה לגבוה פרשת המן באופן המבואר
מדוע לא תוקן לאומרו בציבור
עיין בערוך השולחן (אורח חיים א כד) "אבל על פרשת המן שהשמיטו (מסדר התפילה בציבור) לא ידעתי טעם אך באמת לא הוזכרה פרשת המן בש"ס ויש שהביאו מירושלמי ברכות [פרישה אות י"ד] ואני לא מצאתי זה בירושלמי והטעם נ"ל מפני שהרבה נזכר בפרשה זו תרעומותם על ה' כמו שכתוב שם [שמות טז, יב] כי שמעתי את תלונותיכם שמעתי את תלונות בני ישראל ועוד ע"ש וגם הוציאו על המן דיבה רעה שאמרו [במדבר יא, ו] ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו וכן איתא במדרש שמות [פ' כ"ה] נמצאתי ללא בקשוני היה להם לבקש רחמים מלפני אלא עמדו ושפכו תרעומות כלפי מעלה עכ"ל ועוד אמרינן שם ומפני מה לא אמרו שירה על המן וכו' שהיו מוציאין דברי תפלות על המן אמר הקב"ה איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קילוסיכם ע"ש ולכן לא קבעו זה בצבור"
[1] העמק דבר
[2] אבע"ז
[3] העמק דבר
[4] רמב"ן
[5] אבע"ז
[6] אבע"ז
[7] ספורנו
[8] ספורנו
[9] רבינו בחיי
[10] העמק דבר
[11] רבינו בחיי
[12] העמק דבר
[13] אבע"ז
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] העמק דבר
[16] אבע"ז
[17] העמק דבר
[18] ת"א ת"י
[19] ספורנו
[20] משך חכמה
[21] העמק דבר
[22] רשב"ם
[23] ת"א
[24] העמק דבר
[25] ת"י
[26] ת"א
[27] ספורנו
[28] רמב"ן
[29] רמב"ן
[30] רמב"ן
[31] רמב"ן
[32] רשב"ם
[33] ת"א
[34] ספורנו
[35] פי' ר' יוסף בכור שור
[36] ספורנו
[37] ספורנו
[38] ת"א
[39] ספורנו
[40] שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור: (תהלים קמה, א) "תהלה לדוד" שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב, וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה, האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו: (שם, טז) "פותח את ידך" וגו',
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה