מקרא
ויקרא פרק כו
(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק שהוצאתים כדי שאהיה להם לאלהים כאמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ומה שהשחיתו אז יתקיים אחר קבוץ גליות לימות המשיח ועולם הבא[1]:
(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיא פירושה[2] אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ
ויקרא פרק כז
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא יבדיל יפריש כמו לשון מפרש שהנודר צריך לפרש באיזה ענין הוא נודר וכמה הוא נודר[4] נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה[5] לַיקֹוָק:
(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ שני הכפין כפל הוא כמו שתאמר מאודם אדמימות מן לבן לבנונית וכאומר והיה ערך - הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:
(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי הקטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי[6] וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:
(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ שאין ידו משגת ליתן הערך הזה וְהֶעֱמִידוֹ לנערך לִפְנֵי הַכֹּהֵן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות אם היה חמר משאיר לו חמורו[7]: ס
(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיקֹוָק אם הקדישו סתם יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לקרבן ולא לבדק הבית[8]:
(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה בין שאמר זו חליפי זו, בין שאמר זו תמורת זו[9] וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
(יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טְמֵאָה בעלת מום[10] אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
נביא
יואל פרק ג
טז. וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ, וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ - ירעדו מעוצמת השאגה שמים וארץ, וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ - ויכסה ה' על עמו, להגן עליהם, וּמָעוֹז, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל- והוא חוזקם של ישראל.
יז. וִידַעְתֶּם - כשאשיב שכינתי לציון, כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם, שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי, וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ, וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד - להרע לישראל.
יח. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס - מרוב הטובה שתבוא על ישראל, כאילו יִטַף על ההרים יין, מהגפנים הנטועים שם, וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב - ועל הגבעות יִטַף חלב, מהבהמות הרועות שם, וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם - וכל אפיקי הנחלים שביהודה יתמלאו במים, וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא - הוא המעיין הנזכר בנבואת יחזקאל בפרק מז', וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים - וימלא מים, את נחל השיטים.
יט. מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה, וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה - מצרים ואדום יהיו לשממה, מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה -עונש על הגזל שגזלו מישראל, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם - ומהדם הנקי ששפכו בישראל.
כ. וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר - ולא יחרבו לעולם.
כא. וְנִקֵּיתִי - על השלל שלקחו הגויים מישראל - אנקה אותם מעוון (כי גם ישראל יקחו מהם לעתיד ויהיו להם לשלל), דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי - אך מהעוון ששפכו את דמם של ישראל - לא אנקה !! וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן -וענשם זה יבוא, כשה' ישיב שכינתו לציון.
סליק ספר יואל בעזר האל עלי גומר
כתובים
דברי הימים ב פרק יג
(ו) וַיָּקָם יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וכאן יש בזיון מאוד גדול כי הוא היה עבד מורד וַיִּמְרֹד עַל אֲדֹנָיו: (ז) וַיִּקָּבְצוּ עָלָיו אֲנָשִׁים רֵקִים רשעים פחותים ורקים מכל מעלה בְּנֵי בְלִיַּעַל בלי עולוַיִּתְאַמְּצוּ עַל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה וּרְחַבְעָם הָיָה נַעַר וְרַךְ לֵבָב שהם מצאו בו שפלות ורכיכות כמו נער שאין לו אומץ אפילו שהיה בן 41 והיה מפחד לצאת במלחמה וְלֹא הִתְחַזַּק לִפְנֵיהֶם לקחת את המלוכה מיד ירבעם: (ח) ואומרים היהודים בממלכת יהודה וְעַתָּה אַתֶּם אֹמְרִים לְהִתְחַזֵּק לִפְנֵי מַמְלֶכֶת יְקֹוָק הנתונה בְּיַד בְּנֵי דָוִיד וְאַתֶּם הָמוֹן רָב ואם אתם חושבים שהחוזק יבוא לכם בגלל היותכם עם רב והרי וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים שהרי יש בידכם את עוון העגלים: (ט) הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת כֹּהֲנֵי יְקֹוָק אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם מהעבודה עצמה שהרי מכך שלא נתתם לכהנים לבוא ולעלות לירושלים הם נאלצו לברוח מבתיהם וכך נשארתם ללא כהנים וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כָּל הַבָּא כל מי שרוצה לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים: ס (י) אבל וַאֲנַחְנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַיקֹוָק יש לנו רק בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת השירה והשוערות בבית ה': (יא) ובני אהרן הם וּמַקְטִרִים לַיקֹוָק עֹלוֹת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בָּעֶרֶב בכל בוקר ובכל ערב וּקְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם הפנים עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ: (יב) וְהִנֵּה עִמָּנוּ ללכתבָרֹאשׁ למלחמה הָאֱלֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היינו להעלות את זכרוננו לטובה בפני ה' ולכן אַל תִּלָּחֲמוּ עִם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם כִּי לֹא תַצְלִיחוּ: (יג) אך ירבעם אינו מקשיב ובכל זאת יוצא למלחמה וְיָרָבְעָם הֵסֵב אֶת הַמַּאְרָב הסתיר את האנשים מסביב כדי לָבוֹא מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּהְיוּ ירבעם והחיילים לִפְנֵי יְהוּדָה וְהַמַּאְרָב מֵאַחֲרֵיהֶם כך שהם היו מוקפים מלפנים ומאחור: (יד) וַיִּפְנוּ יְהוּדָה וְהִנֵּה לָהֶם לאנשי הַמִּלְחָמָה פָּנִים וְאָחוֹר וַיִּצְעֲקוּ לַיקֹוָק וְהַכֹּהֲנִים מחצצרים מַחְצְרִים תוקעים בַּחֲצֹצְרוֹת: (טו) וַיָּרִיעוּ אִישׁ יְהוּדָה תרועת ניצחון כי הם היו בטוחים בישועת הקב"ה וַיְהִי בְּהָרִיעַ אִישׁ יְהוּדָה וְהָאֱלֹהִים נָגַף הכה והחליש אֶת יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיָּה וִיהוּדָה: (טז) וַיָּנוּסוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם אֱלֹהִים בְּיָדָם: (יז) וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר: (יח) וַיִּכָּנְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וַיֶּאֶמְצוּ בְּנֵי יְהוּדָה כִּי נִשְׁעֲנוּ עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם היינו שהנצחון במלחמה הזו הייתה לא בכח ולא בחיל אלא שבנ"י נכנעו בגלל שהקב"ה עזר לבני יהודה: (יט) וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרָבְעָם וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת בֵּית אֵל וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יְשָׁנָה וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת עפרון עֶפְרַיִן וּבְנֹתֶיהָ: (כ) וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ הוא לא הצליח להתחזק יותר בימי אביה וַיִּגְּפֵהוּ יְקֹוָק וַיָּמֹת ולא מת מיד אלא לאט לאט: פ
משנת ההלכה
פסח שני
א. יום ארבעה עשר באייר נקרא 'פסח שני', לפי שביום זה- בזמן שבית המקדש היה קיָּם - הקריבו אלה שלא הקריב את הפסח במועדו בארבעה עשר בניסן מחמת טומאה או בגלל דרך רחוקה את קרבן הפסח; כמו שכתוב בתורה (במדבר ט): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'; בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
ב. ונקרא 'פסח שני' על שם החֹדש השני, הוא אייר, שבו עושים פסח זה. ובמשנה נקרא גם 'פסח קטן' וכן במגילת תענית קורא לו: 'פסח זעירא'.
ג. יום ארבעה עשר באייר אינו לא חג ולא מועד. אך הואיל ובזמן שבית המקדש היה קיָּם, היה יום זה יום שמחה לאלה שקיְּמו בו מצוַת הקרבת קרבן פסח, יש בו קצת עילוי, ולכן אין אומרים בו תחנון בתפילה.
ד. יש נוהגים לאכול ביום זה מצה שנשארה מפסח לזכר קרבן הפסח שנאכל על המצות.
ה. וכתבו בספרים שמן הראוי שביום זה יאמר פרשת פסח שני ויילמד הלכות פסח שני ובזה יקיים ונשלמה פרים שפתינו וייחשב כאילו הקריב
פרשת פסח שני במדבר פרק ט
(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים מישאל ואלצפן שנטמאו להוציא את נדב ואביהוא שמתו שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועל זה נאמר שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא[11] אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו וגו'[12] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו[13] בַּיּוֹם הַהוּא:
(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה[14] לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם)[15] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:
(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ שה תמים זכר בן שנה ולצלי[16] ושלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא ד"עצם לא ישברו בו", שהוא בגוף הפסח[17]:
(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר או וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גוי ויתגייר ונעשה -[18] גֵּר אחרי פסח ראשון וְעָשָׂה פֶסַח שני[19] לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ
הלכות קרבן פסח שני בקצרה
ו. מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, או שהיה בדרך רחוקה בנץ החמה ביום י"ד ניסן יותר מחמישה עשר מיל מירושלים, או נאנס באונס אחר כגון שהיה חולה ברגליו או שמחמת דוחק העולים לרגל והבהמות לא הספיק להכנס בזמן לבית המקדש להקריב קרבן פסח, או ששגג ואפילו הזיד ולא הקריב בראשון - הרי זה מביא פסח ביום י"ד לחדש השני בין הערביִם.
ז. גר שנתגיֵּר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים (ולא שחטו עליו בראשון) - חיָּבים לעשות פסח שני.
ח. נשים שלא הקרביו פסח ראשון באונס או בשגגה או מפני הטומאה או דרך רחוקה אינן חייבות להביא פסח שני אך אם ברצונם להביא הרשות בידם.
ט. רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט קהל - הרי אלו נדחים לפסח שני כשאר הטמאים. אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת - אינם נדחים, אלא יקריבו כולם הפסח בזמנו בניסן בטומאה, הטמאים עם הטהורים[20].
י. היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולם עושים בראשון, והטהורים עושים לעצמם בטהרה, והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה. ואם היו טמאי מת עודפים על הטהורים אפילו אחד, יעשו כולם בטומאה.
יא. כיצד משערים בפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים? וכו' אלא משערים בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהם מבחוץ, קודם שתכנס כת הראשונה, משערים אותם.
השונה והשוה בין פסח ראשון לפסח שני
יב. הראשון אסור בחמץ ב'בל יראה' ו'בל ימצא', כלומר שמזמן שחיטתו ואילך בי"ד בניסו אסור שימצא ברשות היהודי חמץ ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאים ממנו חוץ לחבורה שנמנו עליו, וטעון אמירת הלל באכילתו, ומביאים עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני - חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל בזמן אכילתו, ומוציאים אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאים עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה.
יג. ושניהם דוחים את השבת, וטעונים הלל בעשיָּתם, ונאכלים צלי בבית אחד, על מצה ומרור, ואין מותירים מהם, ואין שוברים בהם עצם.
פסח שני שעשה יחזקיהו המלך
יד. מצינו פעם אחת שנדחה רוב קהל לפסח שני מפני הטומאה.
טו. זה היה מעשה בחזקיהו המלך שטהר את המקדש ואת הכהנים ואת העם מטומאת עבודה זרה שהניח אחז אביו, ושהיא מטמאה כמת, וראה שלא יספיק לטהר את רוב העם עד שיעבור הפסח, מה נאמר בו? -:
טז. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם (דברי הימים - ב ל):
יז. ולא הודו לו חכמים. כי אין הציבור נדחים, אלא עושים את הפסח במועדו הראשון ואפילו טמאים. ואחר כך ידע שטעה והתפלל לה' על זאת: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד (שם):
יח. כתב רבי יעקב עמדין שמִּן השמים גלו לו הטעם שנקבע פסח שני להיות בי"ד באייר, לפי שבשנה הראשונה אכלו מן העוגות מצות שהוציאו ממצרים עד ליל ט"ו באייר, מכאן ראיה שענין הפסח והמצה קדושתם נמשכת עד אותו לילה ותו לא. ועד אותו לילה נמשך נס של יציאת מצרים ואכילת מצה. ולכן בפסח שני, מצה וחמץ עמו בבית כמו שהיה בפעם הראשונה:
יט. ומעין זה גם בספר 'פרי צדיק' לרבנו צדוק הכהן מלובלין:
[2] רש"י
[3] רמב"ן
[6] רש"י
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] רשב"ם
[11] שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים. מלבי"ם
[12] חזקוני
[13] רש"י
[14] ספורנו
[16] הכתב והקבלה
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] ת"י
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] ובזמן הזה איננו יכולים להקריב מכיון שחוששים אנו לשיטות הראשונים שבטלה קדושה ממקום המקדש מכיון שהמזבח והבית בחורבנו וא"כ נמצאנו מקריבים קדשים חוץ לעזרה שהוא עוון חמור
ומלבד זאת מכיון שמקום זה כבוש תחת ידי צוררינו אין לנו רשות לעלות בחומה ולהתגרות בהם ולעורר חשש פיקוח נפש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה