מקרא
במדבר פרק ה
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות[1]:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים היא מחנה שכינה. חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפ' במדבר סיני היא מחנה לויה. ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. (פסחים סז) הצרוע נשתלח חוץ לכולן הזב ובעל קרי מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים וטמא לנפש ואפילו המת עצמו מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה[2]:
(ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
(ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם כל מה שיחטא איש באיש הכתובים בפ' אשם גזילות בסוף פרשת ויקרא וכחש וגו' בעמיתו בפקדון וגו' לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו וכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר, דבר בו בלשון קצרה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ הקרן בְּרֹאשׁוֹ כאשר הוא. לא פחות ממנו[3] וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ אבל אם גזל ולא נשבע, ומת הגר בלא יורשים, זכה הלה במה שבידו. וכן הגוזל את אביו ואת אמו נותן לאחיו או ליורשיו קרן וחומש ומביא אשם, וצריך להוציא גזילה מתחת ידו, ואפילו לארנקי של צדקה וצריך שיאמר זה גזל אבי[4]:
(ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו וזה שייך רק בגר שנתגייר שאין לו שום יורשים הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב כלומר הקרן והחומש שייך לַיקֹוָק והוא נתנו לַכֹּהֵן שבאותו משמר מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים המוזכר בפרשת ויקרא שצריך להביא אשם גזילות[5] אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו:
(ט) וְכָל תְּרוּמָה תרומת ראשית שישראל מפריש ותרומת מעשר שהלוים מפרישים לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה לפי שגזל הגר נותן לאנשי משמר, שאינו יכול ליתנו אלא לאותם שמקריבים את האשם, אומר שתרומתו יכול ליתן לכל כהן שירצה[6]:
(י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן כאשר צויתיו לוֹ יִהְיֶה כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן, שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו[7]: פ
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה תסור אִשְׁתּוֹ מהדרך הישרה[8] מדרכי צניעות ותחשד בעיניו[9] וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות בחבוק ונשוק עם אחר[10]:
(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים, אם שהתה עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה וְהִיא נִטְמָאָה הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי שוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה[11] וְעֵד אֵין בָּהּ כגון שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה[12] וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה כלומר שלא היה באונס אבל אפ היה באונס אין המים בודקים אותה ואינה אסורה על בעלה[13]:
(יד) וְעָבַר עָלָיו קודם הסתירה[14] רוּחַ קִנְאָה מכיון שראה שסטתה מן הדרך[15] וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד אבל אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי, ואע"פ שנסתרה עמו בעדים ושהת כדי טומאה לא נאסרה עליו ואינה שותה בקינוי זה. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וראוה מדברת עמו אין זו סתירה ולא נאסרה ולא שותה, וכן אם לא קדם קינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהת כדי טומאה לא נאסרה על בעלה ואינה שותה[16] וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה כלומר הדבר ספק אם נטמאה או לא מכיון שיש עדים רק על כך שנסתרה אבל לא על עצם הביאה:
(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ בעבורה[17] עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח לא סולת[18] שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה[19] מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:
(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְקֹוָק אומר לה המתינו לי עד שאכנס ואצא שהיה נכנס למקדש לקחת משם כמו שכתוב במשנה בפרק המקנא היה נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן בכלי וכו'[20]:
(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים מים שנתקדשו בכיור[21] בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה יגלה את שער ראשה מהכיסוי שהיה מכוסה בו[22] וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִיםשהם מרים מחמת דבר מר הניתן לתוכם[23] הַמְאָרֲרִים:
(יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן על ידי שתענה האשה אמן אמן[24] וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל[25] הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה:
(כ) וְאַתְּ כִּי כאשר שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ אז יתן ה' אותך לאלה וכו' וממשיך הכתוב לומר שהוא על ידי השבועה[26]:
(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה שתענה היא אמן אחר קללותיו[27] בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה הקללה[28] וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְקֹוָק אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה שיהיו הכל נשבעין בך לא יארע לי כדרך שאירע לפלוניתבְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְקֹוָק אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה נפוחה[29]:
(כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת להצבות כלומר לנפח[30] בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן שתצבה בטנה אָמֵן שתפיל ירכה אם נבעלה מאיש אחר[31] ויש מפרשים אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה, ושאם שטיתי תחול האלה[32]:
(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים מוחק לתוכן המגילה לשמה וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר[33]:
(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים, ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה[34]:
(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה מוליך ומביא מעלה ומוריד ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:
(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וזה נעשה אחרי שהשקה את המים ויש דין מיוחד בהשקאת המים - וְאַחַר כלומר ובמתינות ובהתעכבות יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם שלא תהא ענין ההשקאה בעיני הכהן לדבר נקל, שבבוא סוטה לפניו ותרצה בהשקאה ישקנה מיד, אבל יעכב ויתמהמה להרבות אלי' דברים המעוררים את הלב אולי תודה על האמת[35]:
(כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה אלא א"כ אמרה טמאה אני[36] וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
(כח) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה[37]:
(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
(ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה בלי סבה ראויה לכך וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ יתרה בה שלא תסתתר מכל מקום. ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ולא יחוש למחיקת המגילה[38] וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן אף על פי שחשד בכשרה, כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ שאם נטמאת תמות, ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה[39]: פ
נביא
עמוס פרק ז
א. כֹּה הִרְאַנִי ה' אֱלוֹקִים - במראה הנבואה, וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי - והנה יוצר ה' ארבה, בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ - שיבוא על העשב המתאחר לצמוח, עד זמן המלקוש, וְהִנֵּה לֶקֶשׁ, אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ - וְלֶקֶשׁ זה, צָמַח אחר שנגזז ונקצר העשב, למאכל בהמות המלך.
ב. וְהָיָה אִם כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ - וכאשר ראה עמוס, שכילה הארבה את כל עשב הארץ, וָאֹמַר ה' אֱלוֹקִים, סְלַח נָא, מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא - בקש עמוס מה', שיסלח לעם ישראל, מפני שעם קטן הוא, ואין בכוחו לעמוד בגזירה קשה כזו.
ג. נִחַם ה’ עַל זֹאת - התחרט ה' על גזירה זו כתפילת עמוס, לֹא תִהְיֶה אָמַר ה’ ולא תבוא על ישראל.
ד. כֹּה הִרְאַנִי ה’ אֱלוֹקִים - במראה הנבואה, וְהִנֵּה קֹרֵא - ה' למלאכים, לָרִב בָּאֵשׁ ה’ אֱלוֹקִים - לבוא במריבה עם ישראל, ולשרפם באש, וַתֹּאכַל אֶת תְּהוֹם רַבָּה - וחוזק האש, ישרוף ויְיַבֵּש, אפילו את מֵי התהומות הגדולים, וְאָכְלָה אֶת הַחֵלֶק - ותשרוף את חלקות השדות.
ה. וָאֹמַר ה’ אֱלוֹקִים, חֲדַל נָא, מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא - בקש עמוס מה', שיִמָנַע מלהביא רעה זו על ישראל, מפני שעם קטן הוא, ואין בכוחו לעמוד בגזירה קשה כזו.
ו. נִחַם ה’ עַל זֹאת - התחרט ה' על גזירה זו כתפילת עמוס, גַּם הִיא לֹא תִהְיֶה אָמַר ה’ אֱלוֹקִים - ואף גזירה זו, לא תבוא על ישראל.
ז. כֹּה הִרְאַנִי - במראה בנבואה, וְהִנֵּה ה’ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ - כבייכול, עומד ה' על חומה, הנבנית על פי אֲנָך, קו משקולת המכַוֵן את בוני החומה - לבנותָהּ ביושר, וּבְיָדוֹ אֲנָךְ - וביד ה', קו המשקולת[40].
ח. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר אֲנָךְ, וַיֹּאמֶר ה', הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל - הרי אני דן את ישראל על פי שורת הדין,( כיושר האֲנָך ) לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ - ולא אוסיף עוד, לרחם עליהם, ולעבור על שורת הדין.
ט. וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק - הבמות שהעמידו בני יצחק, יהיו שממה, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ - ומקדשי הע"ז שלהם - יחרבו, וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב - ואקום על בית מלכות ירבעם בן יואש מלך ישראל- להכותם בחרב.
י. וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל, אֶל יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר - אמציה, כהן בבית הע"ז שבבית אל, שלח לירבעם בן יואש מלך ישראל, קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל - קשר עליךָ, עמוס הנביא קשר של מרידה בתוך בית ישראל, לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו - לא יוכלו אנשי הארץ, לסבול את גודל הרעה שמנבא.
יא. כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס, בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם - שניבא עמוס שירבעם ימות בחרב, ( ובאמת ניבא רק על בית ירבעם, ולא על ירבעם עצמו ) וְיִשְׂרָאֵל, גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ - וכל ישראל יגלו מעל אדמתם. ( ולא קבל ירבעם דבריו להָרַע לעמוס )
יב. וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס, חֹזֶה - נביא ! לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה - לך ברח מכאן אל מלכות יהודה, וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם - שם יפרנסו אותך ויתנו לך לחם, וְשָׁם תִּנָּבֵא - ושם תְּנַבֵּא נבואות רעות כאלו.
יג. וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא - ובבית אֵל, אַל תוסיף לנַבֵּא, כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא - מקום ארמון מלך ישראל, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא - ומקום ממלכתו בבית אל הוא, ולא יתנו לך להוסיף לנַבֵּא כאן.
יד. וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה, לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי - לא אני ולא אבי, נביאי שקר, המקבלים שכר על נבואותינו, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי - כי מגדל בקר אני, וּבוֹלֵס שִׁקְמִים - ומחפש בעצי השקמה, לראות איזה מהם אקצוץ, (לשבֵּחַ גדילת העץ, או לעשות ממנו קורות.)
טו. וַיִּקָּחֵנִי ה’ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי ה’, לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל - כשעמדתי אחר הצאן בעבודתי, לקח אותי ה', וציוה אותי לנבא לישראל.
טז. וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר ה’ - אמציה, אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא תַטִּיף עַל בֵּית יִשְׂחָק - ולא תנבא על בית יצחק. ( בית ישראל ).
יז. לָכֵן כֹּה אָמַר ה’, אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה - אשתך אמציה, תזנה תחתיך בעיר ( שתזנה ברצונה ובגלוי ), וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק - ואדמתך, יחלק האוייב בחבל המידה, וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת - ואתה תמות בגלות, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ:
כתובים
דברי הימים ב פרק כ
(כב) וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן יְקֹוָק מְאָרְבִים שנתן בלב אנשים לארוב עליהם ולהכות עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ שבגלל שהם הוכו ע"י המארבים הם נפלו: (כג) וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר כי הם חשבו שהמארב תוכנן ע"י בני שעיר ולכן רצו לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר ולהשמיד את כולם עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית שכל אחד עזר לשני להשחית את האחרים ואחד את השני: (כד) וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה אל המקום שבו צופים לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה ולא נשאר אף אחד: (כה) וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים אף אחד אפילו לא בא לדרוש את הגופות וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם והם לקחו לעצמם שלל עד שהמקום התרוקן לְאֵין מַשָּׂא והם לא יכלו לשאת יותר שלל מחמת הכובד וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא: (כו) וּבַיּוֹם הָרְבִעִי נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה עמק שנקרא כך לאחר מכן כִּי שָׁם בֵּרֲכוּ אֶת יְקֹוָק עַל כֵּן קָרְאוּ אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק בְּרָכָה עַד הַיּוֹם: (כז) וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְחָם יְקֹוָק מֵאוֹיְבֵיהֶם שהקב"ה עזר להם מאויביהם ובאו לשמוח בישועתו: (כח) וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת שלשה כלי שיר כנגד יהודה, ירושלום ויהושפט אֶל בֵּית יְקֹוָק: (כט) וַיְהִי פַּחַד אֱלֹהִים עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת בְּשָׁמְעָם כִּי נִלְחַם יְקֹוָק עִם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל: (ל) וַתִּשְׁקֹט בתוך המדינה מַלְכוּת יְהוֹשָׁפָט ולא היה אחד שהיה מערער על מלכותו וַיָּנַח לוֹ אֱלֹהָיו מִסָּבִיב היינו מאומות העולם: פ (לא) וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט עַל יְהוּדָה בֶּן שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת שִׁלְחִי ומלכותו התאפיינה בכך שכולם אהבו אותו וקיבלו את מלכותו: (לב) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו אָסָא וְלֹא סָר מִמֶּנָּה לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק ובזה הלך בדרכי אביו אך כן פגם בזה שלא שם את כל מבטחו בהקב"ה: (לג) אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ ואפי' שבמות אלו היו לשם ה', הם נאסרו מאז חנוכת בית המקדש וְעוֹד הָעָם לֹא הֵכִינוּ לְבָבָם לֵאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם ורק הוא לבד הכין את ליבו: (לד) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹשָׁפָט הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי יֵהוּא בֶן חֲנָנִי שבזמנו הוא כתב את ספר דברי הימים למלכי יהודה ו- אֲשֶׁר הֹעֲלָה עַל סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (לה) וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת ואפילו שהוא הרשיע לעשות, יהושפט לא נמנע מלהתחבר עמו: (לו) וַיְחַבְּרֵהוּ יחד עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר: (לז) וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ בגלל שאתה התחברת עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ יְקֹוָק אֶת מַעֲשֶׂיךָ תבוא פרצה במעשה ידיך ולא תצליח בהם וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת ולא היה בידם כח ללכת אֶל תַּרְשִׁישׁ:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
לש
א. לישה (ובכלל זה עריכה במערוך וכל אופני הלישה) מותרת ביום טוב. ומ"מ לא ימדוד את הקמח ביו"ט, שהרי הוא עשה חול וכלשון חז"ל דהוי עובדא דחול[41] מכיון שאינו צורך הפת ולא יתקלקל אם לא ימדוד, אלא יקח באומד הדעת. ואם לוקח בכלי המיוחד למדה שמודד בו בחול[42] אינו ממלא המדה אלא פוחת מעט או מוסיף מעט (חיי אדם כלל פה סעי' א ומ"ב סי' תקו ס"ק א ג)
ב. ואם צריך את הקמח לדבר שצריך מידה מותר (מ"ב שם ס"ק ב)
ג. מותר ללוש עיסה לעשות ממנה פת גדולה ואין חוששים שמתוך כך יאפה יותר ממה שצריך[43] (שו"ע סי' תקו סעי' ה)
ד. אפילו יש לו לחם שאפה מערב יו"ט, מותר לאפות עוד לחם, שיכול לומר[44] "אוכל היום פת חמה[45]". וכן מותר לו ללוש מין אחר כגון שיש לו פת חיטים ורוצה ללוש פת שעורים או כוסמת. (מ"ב שם ס"ק לו לז).
ה. יש ליזהר ללוש לאקשין (אטריות) מערב י"ט, שהישנים יותר טובים מהחדשים, ומכל מקום אם אין פנאי או ששכח מעי"ט, יעשה בי"ט ע"י שינוי קצת, שאם רגיל לעשות על השלחן, יעשה על מפה וכיוצא בו, וכן הדין בכל אוכל נפש. ומותר לכתחלה להמתין לעשותו ביו"ט ע"י שינוי (חיי אדם שם סעי' ז ומ"ב תצה ס"ק ח)
ו. מותר להקציף ביצה או להכין קצפת משמנת מתוקה וכן להכין מאכל ביצה עם בצלים ולערבו בשמן וכן להכין דייסה לתינוק או פודינג כהרגלו בחול (שמירת שבת כהלכתה פי"א סעי' לא לב)
[5] רש"י
[7] והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל, שם יט כד) הם לאיש כממונו, וכן מעשר בהמה (שם כז לב), אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן, אשר ינתנו לו מיד הבעלים, לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם, ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים וזה הנכון בפשוטו, והוא דעתו של אונקלוס. רמב"ן.
[9] רש"י
[10] ספורנו
[11] רמב"ם סוטה א, ב
[12] שם יד
[14] רש"י
[16] שם פ"א, א, ד, ה
[17] אבע"ז
[19] רמב"ן
[21] רש"י
[23] רמב"ם שם ג, י
[25] רמב"ן
[29] רש"י
[31] חזקוני
[33] רמב"ם שם פ"ג , ח, י
[36] רש"י
[37] אבע"ז
[38] ספורנו
[39] ספורנו
[40] אֲנָך - הוא בדיל מתכת, הקשור בקצה חוּט. וכשמטיל העומד על החומה את האֲנָך, מְכַוֵן החוּט את הבונים - ליַשֵר את בנין החומה; כמו שראינו בישעיהו לא' יא':"וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד, וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ, וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ"
[42] ולפ"ז לקחת בכוס שאינו מיוחד למידה בחול מותר
[43] ר"ל הואיל ואין בה טורח כ"כ כמו שיש בפת קטן בעריכת כל אחת מהם וע"כ הו"א שיש לחוש שיאפה יותר ממה שצריך והיינו באופן שאסור וכגון בתנור גדול או בכמה פעמים דבתנור קטן ובפעם אחת אפילו לאפות יותר ממה שצריך לית לן בה מפני שהפת משתבח על ידי זה וה"ה שמותר לו לאפות לחמניות דקות מאד אע"ג שטורח הרבה בעריכת ובלישת כל אחת ואחת: (מ"ב שם ס"ק לב)
[45] ולכאורה ה"ה ברוצה פת טריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה