פרשת וארא יום ה'

מקרא

שמות פרק ח

(כב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם י"א שהכונה לאלוהי מצרים ומשה מכנה אותו לגנאי "תועבה"[1] וי"א שתובצ מצרים הרי הוא צאן שהנו ודבר מאוס הוא במצרים מכיון שכל בשר והיוצא מן החי מאוס הוא בעיניהם ואותו[2] נִזְבַּח לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ הֵן האם אפשרי ש - נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:

(כג) דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ איזה מקנה נזבח וכמה נזבח ממנו[3]:

(כד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אם תעשו מה שאומר לכם אז אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר ומה אני מתנה שתעשו - רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי ותסור זו המכה ואז אשלח אתכם לזבוח במדבר כאשר אמרתם רק על תנאי שלא תרחיקו ללכת יותר מהשלשה ימים[4]:

(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל יְקֹוָק וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה ל-[5] הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַיקֹוָק:

(כו) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְקֹוָק משה באמת נהג עם פרעה ועבדיו בחמלה רבה והעתיר לה' שיסיר מהם המשחית אחר שידע שלא נגמר הענין שהרי עתה הטיל פרעה תנאי שלא כדבר ה' במה שאמר רק הרחק לא תרחיקו[6]:

(כז) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד:

(כח) וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת כאשר עשה בצפרדעים[7] רק נשתנה שבפעם הזאת הכביד הוא לבדו את לבו ובמכות הקודמות החרטומים הכבידו לבו ולכן נאמר בפעם הזאת[8] וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם: פ

שמות פרק ט

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה אל ארמונו[9] וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:

(ב) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם אף על גב שהיקלת השעבוד מ"מ הרי עודך מחזיק בעבודתם ומשתעבד בהם[10]:

(ג) הִנֵּה מכת[11] יַד יְקֹוָק הוֹיָה בלשון הוה שאומר בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה אומר על העומד בהוה הויה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה כי רוב המקנה בשדה, אבל היה הדבר גם במקנה אשר בבית, כמו שאמר (להלן פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים[12] בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:

(ד) וְהִפְלָה פי' והבדיל[13] יְקֹוָק בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר:

(ה) וַיָּשֶׂם יְקֹוָק מוֹעֵד למשה לֵאמֹר לישראל[14] מָחָר יַעֲשֶׂה יְקֹוָק הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ:

(ו) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם כלומר כל מה שמת היה ממקנה מצרים[15] וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד:

(ז) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אפילו[16] אֶחָד שהיה זה פלא מבואר, להתייחס רק לאל יתברך, כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו אף על פי כן[17] וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם בזה לא שייך שישאל רפואה, דמי שמת מת, ומי שחי חי[18]: פ

(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם כלומר מלא ארבע חופנים, של משה ושל אהרון פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה וזהו נס גלוי שחופנו של משה החזיק מלא ארבע חופנים[19] הַשָּׁמַיְמָהבהרבה מקומות נקרא האויר שמים. ומן האויר נחלק ונופל על כולם[20] לְעֵינֵי פַרְעֹה:

(ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וזהו נס נוסף כי כל ארץ מצרים נתמלא אבק מן הפיח המועט ההוא[21] וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ שמגדל[22] אֲבַעְבֻּעֹת בועות[23] בְּכָל  ואולי היה הרוח מכניס אבק גם בבתים ואין ניצל ממנו[24] אֶרֶץ מִצְרָיִם:

(י) וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:

(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד כי כן דרך השחין על הברכים ועל השוקיים, כדכתיב "יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השוקיים"[25] לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כי בושו ונכלמו ליראות בחוץ ונסגרו בחדריהם[26] כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:

(יב) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם ולא בקש רפואה כסבור אבעבועות אלו מתרפאות כשאר אבעבועות של מכוה[27] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה: ס

נביא

ירמיה פרק כו

א  בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת יְקֹוָק  לֵאמֹר:

ב   כֹּה אָמַר יְקֹוָק  עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית יְקֹוָק  וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית יְקֹוָק  אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר  אל תחסיר דבר מהנבואה:

ג   אוּלַי יִשְׁמְעוּ  וְיָשֻׁבוּ  אולי ישמעו לתוכחה, וישובו בתשובה. אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשֹוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם:

ד   וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם:

ה   לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם:

ו    וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה  אחריב את הקדש כמו שהחרבתי את שִלֹה. וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ  ולסמל של קללה. (וכשיקללו  יקללו שיהיו כמותם):

ז    וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְקֹוָק :

ח   וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק  לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשֹוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת:

ט   מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם יְקֹוָק  לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית יְקֹוָק :

י    וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית יְקֹוָק  וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר יְקֹוָק  הֶחָדָשׁ:

יא וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם:

יב  וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר יְקֹוָק  שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם:

יג  וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל יְקֹוָק  אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם יְקֹוָק  אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם:

יד  וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם:

טו  אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם  שנבאתי בשם יְקֹוָק ! וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי יְקֹוָק  עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

כתובים

דניאל פרק ו'

(א) דריוש המדי קיבל את המלוכה והוא כבן שישים ושתים שנה. (ב) המלך דריוש קרא לדניאל שיבוא לפניו וחקר ובחן אותו, וראה שחכמתו גדולה שבעתיים על אשר שמע עליו. המלך שמח מאוד ושם אותו ליועץ ומשנה למלך. על פי עצתו של דניאל, דריוש קבע שיהיו מאה ועשרים שרים ממונים על המלכות שהם יטפלו בכל ענייני המלכות. (ג) מעליהם היו ממונים שלשה שרים שאחד מהם היה דניאל, וכך לא יבוא למלך שום נזק בענייני המלכות. (ד) דניאל התעלה מעל השרים הגדולים ושאר השרים, כי הוא היה יותר חכם, והמלך חשב להעמידו על כל מלכותו. (ה) נתקנאו בו השרים החכמים שידעו שהוא עולה עליהם בחכמתו, וחשבו איך להפילו בפח, והם לא יכלו לחשוב על שום דבר כי דניאל היה נאמן וישר. (ו) אמרו השרים: לא הצלחנו לטפול עליו שום עלילה והמקום היחיד שנוכל למצוא הוא עלילה בדתו כי נאמנותו לאלוקיו גדולה יותר. (ז) החליטו להעליל עלילה עליו והתקבצו שרים אלו אצל המלך ואמרו: יחי המלך לעולם! (ח) כל שרי המלכות, הסגנים, השרים ומנהיגים והפחות התייעצו לחזק את תקנת המלך שבמשך שלושים יום יהיה על כולם להתפלל למלך, ומי שלא, יושלך לגוב האריות, והמלך שלא הבין את ערמתם, כתב וחתם כרצונם. (ט) ועתה המלך! קבע איסור ורשום בחוקה שלא יהיה ניתן לשינוי כחוקת מדי ופרס. (י) וכך המלך כתב וחתם על התקנה. (יא) ודניאל, כאשר שמע את החוק החדש, הוא הבין את העלילה שנטמנה לו כאן. בכל זאת הוא לא נרתע, והוא עלה אל עליית ביתו שם היו לו חלונות פתוחים כנגד ירושלים כדי שתהא תפילתו נשמעת שהיה מכוון את ליבו כנגד קודש הקדשים. שלוש פעמים ביום היה כורע ומתפלל לאלוקיו כדרכו מימים ימימה. (יב) והשרים שעקבו אחרי דניאל היו מסובבים את ביתו כדי לראות אם הוא מתפלל ומצאו שם נערה אחת ושאלו אותה היכן דניאל? אמרה להם הוא נמצא בעליית ביתו ומתפלל. מיד עלו ומצאוהו מתפלל כדרכו. (יג) מיהרו האנשים ובאו אצל דריוש ואמרו לו: היאך אתה מניח את חוקי מלכותיך, והרי דניאל ממשיך להתפלל לאלוקיו כדרכו, ואתה הרי ציוית וחתמת לאמור שכל מי שיתפלל לאלוקים אחר זולתיך עד שלושים יום יושלך לגוב האריות. ענה המלך: נכון הדבר כדת מדי ופרס שלא תסור. (יד) ובכן ענו השרים לפני המלך: הרי דניאל שמבני גלות יהודה לא שם לב לחוש לגזירותיך ועל האיסור שחקקת המלך ושלוש פעמים ביום מתפלל הוא לאלוקיו. (טו) כאשר שמע המלך את הדבר, היה הדבר רע בעיניו להשליך את דניאל לגוב האריות והוא הפעיל את השפעתו וניסה בכל דרך להצילו עד שקיעת החמה, אך כששקעה השמש, ודניאל שוב התפלל, לא היה למלך פתחון פה להצילו והוא הוצרך למלאות אחר פקודת המלך ולהשליך את דניאל לגוב האריות.

(א) וְדָרְיָוֶשׁ מדיא מָדָאָה קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין: (ב) שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ וַהֲקִים עַל מַלְכוּתָא לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין דִּי לֶהֱוֹן בְּכָל מַלְכוּתָא: (ג) וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָא דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן דִּי לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק: (ד) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא: (ה) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא וְכָל עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה כָּל קֳבֵל דִּי מְהֵימַן הוּא וְכָל שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי: (ו) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ אָמְרִין דִּי לָא נְהַשְׁכַּח לְדָנִיֵּאל דְּנָה כָּל עִלָּא לָהֵן הַשְׁכַּחְנָה עֲלוֹהִי בְּדָת אֱלָהֵהּ: ס (ז) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְכֵן אָמְרִין לֵהּ דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי: (ח) אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא סִגְנַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הַדָּבְרַיָּא וּפַחֲוָתָא לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר דִּי כָל דִּי יִבְעֵה בָעוּ מִן כָּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא: (ט) כְּעַן מַלְכָּא תְּקִים אֱסָרָא וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא: (י) כָּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ רְשַׁם כְּתָבָא וֶאֱסָרָא: (יא) וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה: ס (יב) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵא וּמִתְחַנַּן קֳדָם אֱלָהֵהּ: (יג) בֵּאדַיִן קְרִיבוּ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא עַל אֱסָר מַלְכָּא הֲלָא אֱסָר רְשַׁמְתָּ דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִבְעֵה מִן כָּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגוֹב אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר יַצִּיבָא מִלְּתָא כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא: (יד) בֵּאדַיִן עֲנוֹ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא דִּי דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד לָא שָׂם עליך עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם וְעַל אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ: (טו) אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ:

משנת ההלכה

מלאכת טוחן

       ה.       המחתך ירק תלוש[28] הרי זה תולדת טוחן, וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא, אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל[29] כגרוגרת מביצה. (רמב"ם פ"ח שם)

         ו.         י"א[30] שאינו בכלל מלאכת טוחן אם טוחן ואוכל תיכף[31] לפיכך הנוהגין לחתוך[32] הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו[33] ובלבד שלא יעשו כן בסכין המיוחדת לכך[34] ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש ושיעור סמוך לסעודה הוא בתוך שעה מהסעודה[35] אבל יש חולקים וס"ל שגם אם אוכל תיכף יש בו משום טוחן לפיכך אף מי שמכוין לאכול מיד יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ושיעור דקותם לא נודע לנו[36] (מ"ב סי' שכא ס"ק מה)

         ז.         מותר[37] לחתוך ירקות אם חותך באורך לבד או ברוחב לבד כמו שעושים בגזר, מלפפונים ועגבניות. ואין איסור דק דק אמור אלא בחותך דק דק באורך וברוחב (שו"ת אג"מ ח"ד סי' עד טוחן ס"ק ג)

---

[1] ת"א ת"י

[2] רשב"ם אבע"ז

[3] אבע"ז

[4] אבע"ז

[5] רש"י

[6] העמק דבר

[7] אבע"ז

[8] רבינו בחיי

[9] אבע"ז

[10] העמק דבר

[11] ת"א ת"י

[12] רמב"ן

[13] אבע"ז

[14] רבינו בחיי

[15] פי' ר' יוסף בכור שור

[16] אבע"ז

[17] ספורנו

[18] פי' ר' יוסף בכור שור

[19] רבינו בחיי

[20] חזקוני

[21] רבינו בחיי

[22] רשב"ם

[23] רש"י

[24] רמב"ן

[25] פי' ר' יוסף בכור שור

[26] רמב"ן

[27] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני

[28] אבל בחתיכות גדולות קצת אין דרך הטחינה בכך וכ"כ הרמב"ם דק דק אך כ"ז לענין חיוב אבל לענין איסור יש ליזהר מאד בזה דכבר כתב בספר יראים להרא"מ דשיעור דקותן לא נודע לנו וכן משמע בב"י וגם יהיה סמוך לסעודה עי"ש: (בה"ל שם סעי' ט ד"ה המחתך)

[29] וזה שכתב בנסורת שלהן משמע דאם לאו פטור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה וא"א לומר כן דהא הרמב"ם מחייב באינה צריכה לגופה אלא הכונה משום מקלקל וכגון דלא צריך להעצים לנסרן במידה זו דאל"כ אין זה מקלקל [לח"מ]

[30] הרשב"א והר"ן שם עד ע"ב כתבו דהך דפרים סילקא זהו כדי לאכלו למחר או לאחר זמן אבל לאכול מיד מותר כמו בבורר שבשעת אכילה בורר ואוכל ולאו דוקא ממש בשעת אכילה אלא כדי לאכול מיד ואפילו אחד יכול לחתוך בעד כל בני הסעודה כמו בבורר

[31] דכדי לאכול מיד ודאי דשרי שהרי לא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך וה"ה אם מכין הירק דק דק לפני התרנגולין שיאכלו מיד ג"כ שרי הואיל ומזונותן עליך: (מ"ב סי' שכא ס"ק מד)

[32] ולכאורה הלא בבורר לא התירו כ"א ביד ולא בכלי דאז חשיב בורר בכל גווני וא"כ היה לנו לאסור בעניננו כשמחתך בכלי כ"א במפרר ביד ועיין בריב"ש סימן קפ"ד שמעורר שם ג"כ בזה אבל מכל דברי הפוסקים משמע דבעניננו אפילו כשמחתך בסכין שרי והטעם כתב הפמ"ג דכמו בבורר דרך אכילה הוא כשבורר בידו לאכול לאלתר ה"נ בעניננו דרך אכילה הוא אפילו כשמחתך בסכין לאכול לאלתר דדרך אכילה הוא בסכין (בה"ל שם ד"ה מידי דהוה)

[33] ועיין במ"ב שם ס"ק מא סי' שכד ס"ק טו דמשמע שבמקום הצורך כגון להאכיל לעופות יש לסמוך על דיעה זו ולפ"ז אף כדי להאכיל לתינוקות או זקנים וכיו"ב יש לסמוך על דיעה זו וכ"כ באגר"מ שם ס"ק ב שאין להחמיר אפילו לבע"נ

[34] כמבואר לקמן שכלי המיוחד לטחינה אסור אף סמוך לסעודה

[35] שאם הוא יותר משעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר שחייב חטאת והבצלים אסורים באכילה (מ"ב שם וכן בחיי"א כלל יז סעי' ב אמנם עיין בערוה"ש שם סעי' ט שכתב "ותמיהני אטו ליכא רבותינו המתירים לגמרי תוס' ורא"ש והרמב"ם לפי דעת רבינו הב"י דדוקא לבשל אסור ועוד דכל שעושין קודם הסעודה בשביל הסעודה מקרי לאלתר וא"א לצמצם")

[36] כמש"כ שם בבה"ל בשם היראים

[37] וז"ל "לע"ד פשוט שרק לעשות בקנים לעשיית חלתא (ע"ד ע"ב) הוי טוחן בעשיית מקנה אחת שתים או שלש שהכוונה דשתים או שלש לפי עובי הקנה שיש ממנה לעשות לצורך החלתא שצריכה בדקות משום שרק טחינה כזו שייך שם אבל לא באוכלין. דאי לא כן הרי ליכא גבול לזה דיהיה אסור לחתוך ככר לחם לחתיכות קטנות אם לא היה היתר שאין טוחן אחר טוחן ופרי גדול כתפוח לג' וד' חלקים, אלא פשוט שבאוכלין שייך טוחן דוקא דק דק כלשון השו"ע בירק