מקרא
שמות פרק יח
(יג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת לפי הפשט ממחרת יום הסעודה כי ביום הסעודה היה טרוד לכבוד חותנו ולא היה לו פנאי לישב בדין עד למחרתו[1] ומדרש רבותינו שהיה זה אחר יום הכפורים שלאחר מתן תורה שהיה מחרת רידתו מן ההר ולא ממש מחרתו אלא בימים שאחריו[2] וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב שלא יכול להספיק לבדו, ודן כל היום ולא הפסיק, ולא זז עד חשיכה[3]:
(יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם כי דבר קשה היה עושה להם, שהיו ממתינין דיניהם כל היום, ופעמים לא היו יכולין לבא לפניו מפני האחרים[4] וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ בעסקי הצבור וְכָל הָעָם הצריכים לאיזו סבה להקריב משפטם אליך צריכים להמתין ו -[5] נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:
(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני. אחד - כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת אלהים", וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר (ש"א ט ט) לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה, וכן ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה (מ"ב ח ח), שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו[6]:
(טז) ועוד שאני שופט אותם כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ ועוד שאני מלמדם תורה[7] וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:
(יז) וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:
(יח) נָבֹל תִּבֹּל לשון חלשות, כמו "והעלה נבל" גַּם אַתָּה שלא תוכל לסבול גַּם הָעָם הַזֶּה שלא יוכלו לסבול, שיעמדו כל היום להמתין על דינם אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ ויש לפרש - "נבל תבול", לשון עירבוב, כמו "ונבלה שם שפתם", שמתבלבל אתה והן, שכל אחד צועק לך - "שמעני אדוני" וזה צועק ואין אתה יודע למי תענה, והם אינם יודעים למי ידברו[8]:
(יט) עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ אתן לך עצה וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ אמר לו צא המלך בגבורה[9] הֱיֵה אַתָּה לָעָם לשבת באהל מועד מזומן לפניו לדורשו, ולא יהיה זה במקום המשפט מוּל הָאֱלֹהִים להתפלל אליווְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים שיבקשו אֶל הָאֱלֹהִים:
(כ) וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן הודה לו גם במה שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו וגם בזה עצה, להזהיר אותם מאד, ולהתרות אותם במצות ועונשם, אחרי אשר לא יעשה הוא בהם את הדין אבל במשפט אשר אמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו, שים לך שופטים עמך, כי כבד ממך דבר המשפט יותר מן הכל, וטוב לך ולהם להקל מעליך, ונשאו אתך[10]:
(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה ברוח הקדש מי ההגון לכך, ולא תביט בזה על יחוס משפחה, רק תבחר -[11] מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל אנשים ראויים להנהיג עם גדול, ובזה כל המידות, כי אין אדם ראוי לזה אלא אם כן יהיו בו כל המדות הטובות, עוצם השלמת האושר והמדות והגבורה וכללות השלימות ואחר כך פרט מי הם אנשי חיל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע שוחד[12] וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף שָׂרֵי מֵאוֹת ששת אלפים היו שָׂרֵי חֲמִשִּׁים י"ב אלף וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת ששים אלף[13]:
(כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת כי בהיות להם שופטים רבים ילך העשוק אל השופט בכל עת שירצה וימצאנו מזומן וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:
(כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים ויתן לך השם רשות לעשותו אז -[14] וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם:
(כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ ששם לב אל דבריו ושקל אותם בפלס שכלו אבל לא יכול לעשות כן, כי עדיין לא ניתן להם פרשת משפטים ומשה לא רצה שישפטו לפי סברא ואומדן דעת, רק אח"כ שכבר למד להם פרשת משפטים אז - וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר וכמבואר במשנה תורה שלא בחר את השופטים תיכף רק בשנה שניה כשרצו ליסע ממדבר סיני לא"י[15]:
נביא
ירמיה פרק לד
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק וּנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ וְכָל מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ נ"נ וכל העמים שתחתיו, באים על ירושלים. וְכָל הָעַמִּים נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל עָרֶיהָ לֵאמֹר:
ב כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ:
ג וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ בָּבֶל תִּרְאֶינָה וּפִיהוּ אֶת פִּיךָ יְדַבֵּר וּבָבֶל תָּבוֹא:
ד אַךְ שְׁמַע דְּבַר יְקֹוָק צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כֹּה אָמַר יְקֹוָק עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב לא תמות במלחמה בחרב:
ה בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ תמות בשלום וכבוד, וישרפו כֵּליך, כמו שהיו שורפים את כלי המלכים שהיו לפניך. וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ יספידו ויאמרו: "הוי! היכן אדוננו? ". כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי וכך יהיה. נְאֻם יְקֹוָק :
ו וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלָם:
ז וְחֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל לָכִישׁ וְאֶל עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר:
ח הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר אחר שצדקיהו, כרת עם ישראל ברית, לשחרר העבדים בשנה השביעית.(כמצוות התורה):
ט לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ שלא יעבוד איש את אחיו, אחר שש שנים:
י וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ שמעו לקולו ושילחו העבדים לחופשי:
יא וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת חזרו ולקחו העבדים ששחררו:
יב וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק לֵאמֹר:
יג כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:
יד מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:
טו וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשֹוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:
כתובים
פתיחה לספר עזרא
בא' בחשוון ג' תי"ג הגיע עזרא לירושלים לאחר מסע של 4 חודשים.
מהרמב"ם משמע שעזרא שימש בכהונה גדולה לאחר שעלה לא"י שהרי במסכת פרה מובא שעזרא הקריב את פרה האדומה השניה לאחר משה רבינו שהייתה נקרבת רק ע"י כהן גדול. כנראה שלא האריך ימים בכהונה גדולה כי לא נמנה בין הכהנים ששמשו בבית שני.
לאחר שעלה לא"י ביררו הסנהדרין את ייחוסם של העולים. כשבאה לאזנו השמועה שרבים מהעולים נשאו נשים נכריות קרע את בגדיו ומרט את שער ראשו וזקנו ואסף אליו את כל החרד לדבר ה' ובכה והתחנן להקב"ה שיבטל את העוון של נישואי התערובת, ולאחר מכן הוכרז שכל מי שנשא אשה נכרית ישלחנה מביתו.
לאחר מכן החל עזרא יחד עם זרובבל לבנות את ביהמ"ק השני ולמרות שהיו הפרעות רבות בתהליך, לאחר ארבע שנים עמד הבית על תילו.
כשעזרא עמד בראש אנשי כנסת הגדולה הוא הבית דינו תקנו הרבה תקנות שנשתמרו עד היום כפי שמובא בב"ק ומגילה:
א) שיהיו קוראים בתורה בכל שני וחמישי כדי שלא יהיו ג' ימים בלא תורה. והקריאה בשבת במנחה הוא בשביל יושבי קרנות שאינם יכולין לבוא לשמוע הקריאה בימי החול בשני וחמישי, ובשבת הם בטלין ממלאכה כל היום.
ב) שיהיו קוראים בתורה במנחה.
ג) שיהיו בי"ד דנים בשני וחמישי.
ד) שיהיו מכבסים שיום חמישי לכבוד שבת כי בערב שבת הם טרודים להכנת השבת.
ה) שיהיו אוכלים שומין בליל שבת מפני שהוא יום עונה והשום מרבה הזרע.
ו) שתהא האשה משכמת ואופה ביום שישי לכבוד שבת וכדי שתהא פת מצויה לעניים.
ז) שתהא האשה חוגרת בסינר מפני הצניעות.
ח) שתהא האשה חופפת שערותיה וטובלת כדי להעביר הלכלוך ולא תהיה חציצה, ומשום מיאוס.
ט) שיהיו רוכלין מחזירין בעיירות, כדי למכור תכשיטי נשים ולא יתגנו על בעליהן.
י) טבילה לבעלי קריין לדברי תורה
בנוסף הוא תיקן, שיהיו קוראים את הקללות בחומש ויקרא לפני שבועות והקללות בחומש דברים לפני ראש השנה הטעם, כדי שתכלה השנה וקללותיה, ועצרת נמי ר"ה לפירות האילן, ועוד כמה תקנות.
בסוף ימיו עזרא הסופר חזר לבבל בשנת ג' שצ"ב ובדרך נפטר בגיל 120 ביום עשרה בטבת וי"א בתשעה בו.
יוסיפוס אומר כי מת בירושלם ונקבר שם (קדמוניות סי"א פ"ה ה), אך לפי מסורת העם מת בבבל ונקבר במקום שנקרא שאט-אל-ערב, בשפך נהר חדקל לנהר פרת.
בסליחות בצום עשרה בטבת אומרים בנוסח אשכנז "וזעמתי בתשעה בו וכלימה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר, טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר".
משנת ההלכה
ט"ו בשבט
א. חמשה עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, ואין מעשרין מפֵּרות שנה אחת על פֵּרות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה לפֵרות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט.
ב. וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פֵּרות שביעית, הפֵּרות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית:
ג. וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פֵּרות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא:
ד. נוהגים להרבות בו באכילת פֵּרות ארץ ישראל, ולהדר לאכול פרי חדש שעדיִן לא אכלוהו בשנה זו, כדי לברך עליו 'שהחיָנו':
ה. ומה בין ראש השנה זה לשאר ראשי השנה (מלבד אחד בתשרי) שאין עושין בהם שינוי של הֶכר יום טוב כלל, ובזה משנים מעט-:
ו. לפי שיש בראש השנה זה מענין שבח ארץ ישראל. כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה ולהוציא פֵּרותיה ולהראות שבחה; ורוב שבחה של ארץ ישראל על פֵּרות האילן נאמר, ככתוב (דברים ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ - הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמשה מיני פֵּרות האילן; שדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כחותיה להוציא שמנה ודובשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה:
ז. וכשישראל אוכלין מפֵּרות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילם ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעוריה ונעוריהם כמקדם וככל אשר הבטיח לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב; ככתוב באותה פרשה שמדברת בשבחה של ארץ ישראל: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת.....
כתוב בספר 'בני יששכר', וזו לשונו 'מה שקבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שיזמין השי"ת בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל - הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פֵּרות'. עד כאן לשונו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה