מקרא
שמות פרק טו
(א) אָז כשהגיעו לגמר ההצלה[1] יָשִׁיר מֹשֶׁה משה לבדו חבר השירה ולמדוה ישראל ושורר כ"א ואומר אשירה לה' וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר כל אחד ואחד ככה. או בכל דור ודור[2]אָשִׁירָה לַיקֹוָק זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים[3] כִּי גָאֹה גָּאָה נתגאה על הסוס שהוא מתגאה במלחמה, ועל הגבור הרוכב עליו, כי את שניהם רמה בים[4] סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם השליכם בים כמשליך חץ. כי רמה בים כמו נושקי רומי קשת[5]:
(ב) עָזִּי וְזִמְרָת עזי יָהּ כלומר עזי ותפארתי אשר אזמר בו, הוא השם ית' לבדו, והוא[6] וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אעשה נוה לשכנו בתוכנו, ובו אתפלל אליו בלבד ואעבוד כראוי למטיב ומריע, כאמרו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה, כי אמנם העבודה והתפלה מכוונים למצא חן[7] אֱלֹהֵי אָבִי אלהי יעקב שהודיע באמרו אל אלהי ישראל שהוא נורא בגדלו ובהשגחתו, שהם מדת הרחמים ומדת הדין וַאֲרֹמְמֶנְהוּארומם אותו בהשתחויה והכנעה ובהודיע לכל שהתכלית המכוון לעשות רצונו הוא הטוב מכל התכליות, בהיותו מרומם על כל ברכה ותהלה כענין למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי[8]:
(ג) יְקֹוָק אִישׁ מִלְחָמָה לפי שאמר להם משה ה' ילחם לכם לפיכך אמרו הם ה' איש מלחמה, ונראה שהוא נלחם בכלי זיין ושמא תאמר מלחמתו בכלי זיין לכך נאמר יְקֹוָק שְׁמוֹ כלומר לא בעמל ולא ביגיעה אלא בשמו[9] למעלה מן הטבע[10]:
(ד) מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה הם שש מאות רכב בחור וְחֵילוֹ זה רכב מצרים יָרָה השליך בַיָּם ונראה כדרך הטבע אבל וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו שנאמר עליהם ושלישים על כולו[11] טֻבְּעוּ בְיַם סוּף שרכבו בגבורה על סוסים מזוינים. והיה להם כח לשוט ולצאת מן הים שהרי לא היה כל כך רוחב ואורך מקום הבקיעה שלא יהיה הסוסו הטוב יכול לשוט. אבל המה טבעו בים סוף מקום קנה ובצה. היה בהשגחה פרטית שנכנס הסוס למקום הסוף ולא יכול לצאת[12]:
(ה) תְּהֹמֹת הארץ[13] יְכַסְיֻמוּ יכסו אותם[14] יש מהם שמזו הסיבה לא יכול לצאת. שעלה התהום למעלה מראש הסוס וכסהו מבלי יכול להרים ראש ולשוט[15] יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת המים העמוקים[16] כְּמוֹ אָבֶןבהשגחה פרטית ירדו הסוס הקל ורוכבו כמו אבן. מבלי יכול לצאת בלי שום סיבה נראית היאך נעשה כן אלא ה' שמו. הוא עושה הכל[17]:
(ו) יְמִינְךָ יְקֹוָק נֶאְדָּרִי אדירה היא בַּכֹּחַ ואני מאדיר ומשבח אותה[18] יְמִינְךָ יְקֹוָק תִּרְעַץ תשבור אוֹיֵב יהי רצון שיהיה כן לעתיד שתרעץ כל אויב לישראל, כענין כן יאבדו כל אויביך ה'[19]:
(ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ אף שברוב גאונך לא יאות להלחם עם השפלים בכל זאת תַּהֲרֹס קָמֶיךָ הקמים על עמך שהם קמים עליך תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ מפני שאינו שום עשיה רק תשלח חרונך, פירוש החרון אף בעצמו וסילוק השגחתו בלבד יאכלמו כקש[20] ולא נשאר אדם חי כלל. ועדיין הוא במיתה קלה כאכילת האש לקש[21]:
(ח) וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ רוח הקדים שבקעה את הים[22] נֶעֶרְמוּ ה – מַיִם ונעשו ערימה כדי לצערם ולייסרם נִצְּבוּ נעמדו כְמוֹ נֵד חומה המים שהם בדרך כלל נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת ונעשו כמוצק כמו קרח[23]בְּלֶב יָם וזה גרם להם הרבה יסורין. שנפצעו קודם שמתו[24]:
(ט) אָמַר אוֹיֵב כלומר פרעה כשרצה לשכנע את מצרים - אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ תשבע ותתמלא מהם מהריגתם נַפְשִׁי רצוני[25] אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ תשמידם[26] יָדִי:
(י) נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם ומי הם אלו שצללו ה – אַדִּירִים השרים וראשי החיל המצריים[27] זה להם מיד ה', שהיו בהם אנשים רבים יודעים לשחות והיו קרוב ליבשה, אף כי רוכבי הסוסים במים כלם היו ראוים להנצל כי הסוסים שטים הרבה על פני המים, וכן תופשי המגינים נצלים במים, ובכאן לא נמלט מהם אחד[28]:
(יא) מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם מלאכי מעלה, שהם נקראים אלים יְקֹוָק הקב"ה נקרא אל עליון (בראשית יד, כב), שהוא עליון על כולם מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת שהוא נורא בתהלות עֹשֵׂה פֶלֶא כי עושה דברים נוראים ומתהלל בהם, שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו, והנה הוא בזה נורא ומהולל מאוד, ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעושק ובנלוז, אמר, כי השם הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם[29]:
(יב) נָטִיתָ יְמִינְךָ להכותם כדכתיב ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישובו וגו' ואף על פי כן נהגת עמהם בחסד שעשית ש - תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג הימים ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק[30]:
(יג) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ בעמוד ענן[31] עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ מנהל אתה את ישראל עכשיו כדי להכניסם ולהורישם את ארץ כנען שהוא נוח קדשך[32]:
(יד) כאשר שָׁמְעוּ ה- עַמִּים שמסביב את הנס ושהולך אתה להביאם לארץ ישראל יִרְגָּזוּן פחדו[33] חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי ארץ פְּלָשֶׁת:
(טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי החזקים השרים שב – מוֹאָב יהי רצון ש - יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד ולא יתקוממו עלינו נָמֹגוּ נמס ליבם של -[34] כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:
(טז) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד שהפחד שיש עליהם לא יסור מהם[35] מפני ש - בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ ישתקו כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְקֹוָק עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ כלומר וכן יהי רצון שלא יתקוממו נגדנו כאשר נעלה להלחם בם עד אחר שנעבור הנהרות והם ארנון והירדן, כי אמנם במעבר הנהרות תקשה כל מלחמה ונצטרך לנס גדול אשר אולי לא נהיה ראוים לו[36]:
(יז) תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ שיהיו נטועים ימים רבים בְּהַר נַחֲלָתְךָ הר הבית ולא יגלו במהרה[37] מ - מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ הכנת ותקנת יְקֹוָק שהוא ה - מִקְּדָשׁ שאתה אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ הכינו[38] יָדֶיךָ:
(יח) יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד יהי רצון שהוא לבדו ימלוך לעולם ועד, ולא נצא כלל לגלות ואין עמו אל נכר[39]:
נביא
ירמיה פרק לא
לו כֹּה אָמַר יְקֹוָק אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה כמו שאי אפשר שימדדו את השמים למעלה. וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה ויחקרו את יסודות הארץ למטה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל כך, לא יתכן שאמאס בבנ"י מלהיות עם יְקֹוָק (אפילו שחטאו) עַל כָּל אֲשֶׁר עָשֹוּ נְאֻם יְקֹוָק :
לז הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְנִבְנְתָה הָעִיר לַיְקֹוָק העיר ירושלים תתרחב גבולה. מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה שמות מקומות:
לח וְיָצָא עוֹד קַו הַמִּדָּה קו שמודד הגבול. נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב וְנָסַב גֹּעָתָה שמות מקומות:
לט וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים העמק שהיה מלא בפגרי צבא סנחריב. וְהַדֶּשֶׁן מקום הוצאת הדשן (פר' צו) וְכָל הַשְּׁדֵמוֹת השדות. עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה שמות מקומות. קֹדֶשׁ לַיְקֹוָק כל הגבול הזה, יתקדש בקדושת ירושלים. לֹא יִנָּתֵשׁ לא יעקר. וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם:
ירמיה פרק לב
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר:
ב וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלָם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה שצדקיהו שם את ירמיהו בבית הסוהר. אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה:
ג אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ:
ד וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְדִבֶּר פִּיו עִם פִּיו וְעֵינָיו אֶת עֵינָיו תִּרְאֶינָה:
ה וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד פָּקְדִי אֹתוֹ עד שאזכור להענישו וימות בבבל. נְאֻם יְקֹוָק כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ אם תלחמו לא תצליחו:
ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ שַׁלֻּם דודו של ירמיהו. בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בָּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת ראוי שאמכור לך, שאתה בן המשפחה:
ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְקֹוָק אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יְקֹוָק הוּא שהתקיים דבר יְקֹוָק אלי:
ט וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף:
י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם כתב שטר על המכירה וחתמו עליו. וָאָעֵד עֵדִים חתמו עליו גם העדים. וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם:
יא וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים שטר המכירה החתום על פי כל כללי הקנין. וְאֶת הַגָּלוּי עשו עוד שטר, גלוי ומפורסם לכל:
כתובים
דניאל פרק יא
(ו) וּלְקֵץ שָׁנִים יִתְחַבָּרוּ שעמדו אח"ז מלחמות שלחם מלך הצפון על מלך הנגב, ובאשר ראה מלך הצפון שעמדה עליו מרידה במדינתו, התחבר עם מלך הנגב לעשות שלום באופן זה, שתלמי פילידעלפיס מלך הנגב נתן את בתו (ברעניצא) לאנטיכיוס טעהוס מלך הצפון, על תנאי ש- וּבַת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב תָּבוֹא אֶל מֶלֶךְ הַצָּפוֹן לַעֲשׂוֹת מֵישָׁרִים שיגרש את אשתו הראשונה (לאדיצע) (שהיתה אחותו מאביו והי"ל שני בנים ממנה) ושהבן שיולד מבת מלך הנגב יהיה יורש המלוכה שבזה יתפשרו בדברי ריבות שביניהם אבל אחר שילדה לו בת מלך הנגב בן, מת תלמי אביה, ואז החזיר טעהוס את אשתו הראשונה, ובאשר לא בטחה אז באמונתו וגם כי ידעה שע"פ דברי הברית שביניהם תגיע המלוכה לבן ברעניצא השקתה לבעלה סם המות, ואת בת מלך הנגב ובנה וכל אנשיה שבאו אתה ממצרים הרגה, ובנה סלייקוס צערווינוס ישב על כסא המלוכה וְלֹא תַעְצֹר כּוֹחַ הַזְּרוֹעַ שבת מלך הנגב לא תוכל לעצור את הכח של האיש זרוע, מה שבעלה הכריחה בכח הזרוע (היינו שלא ע"פ יושר רק בזרוע) להפרד מאתו וְלֹא יַעֲמֹד מלך הצפון וּזְרֹעוֹ כי יומת בסם המות וְתִנָּתֵן הִיא ובת מלך הנגב תמסר למיתה, היא וּמְבִיאֶיהָ השרים שהביאו אותה וְהַיֹּלְדָהּ היינו האומן והמגדל אותה וּמַחֲזִקָהּ בָּעִתִּים היועץ שלה שהחזיק אותה בעצתו לעתות בצרה: (ז) וְעָמַד מִנֵּצֶר שָׁרָשֶׁיהָ אז מלך במצרים תלמי אייערגעטוס אחי ברעניצא, שהוא נצר של בית אביה כַּנּוֹ כלומר עמד בנו - היינו על כַן מלכות אביו וְיָבֹא אֶל הַחַיִל היינו אל חיל עמי הצפון שבאו לעזרתה והרג את לאדיצע ואת בנה כי כאשר הרגיש ברעניצא שחושבים להרגה ברחה מפני אויביה והם צרו עליה, ואז התעוררו עמי ארם לעזרתה, וגם אחיה אייערגעטוס בא בחיל לעזרתה, ובתוך כך נהרגה כבר ואז התהפכו כל עמי הצפון לעזר למלך הנגב לנקום נקמת דמה וְיָבֹא בְּמָעוֹז מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְעָשָׂה בָהֶם וְהֶחֱזִיק שלקח מיד סלייקוס צערווינוס בן אנטיכיוס טעהוס את כל ארץ צעליציאן עד הנהר חדקל ובארץ הנגב כל ערי המבצר עד בבל: (ח) וְגַם אֱלֹהֵיהֶם - מושליהם יביאו ממצרים עִם נְסִכֵיהֶם עִם כְּלֵי חֶמְדָּתָם כֶּסֶף וְזָהָב בַּשְּׁבִי יָבִא מִצְרָיִם וְהוּא שָׁנִים יַעֲמֹד שתי שנים עמד והיה לו מנוחה מִמֶּלֶךְ הַצָּפוֹן: (ט) וּבָא מלך הצפון סלייקוס קאלליניקוס בְּמַלְכוּת מֶלֶךְ הַנֶּגֶב בא בצי אדיר לכבוש האיים שתחת מלכות הנגב, אבל רוח סערה שברה את האניות והמלך נמלט לבדו וְשָׁב אֶל אַדְמָתוֹ בחרפה:
(י) ובנו וּבָנָיו של מלך הצפון יִתְגָּרוּ וְאָסְפוּ הֲמוֹן חֲיָלִים רַבִּים ואחד מהם מת במלחמה, ואניטיכיוס הגדול (שהוא האח הקטן הנשאר) הוא לחם עם תלמי פילפאטור וכאשר ראה תלמי כי חזק הוא ממנו שלח מלאכים להשלים עמו ועשו שלום על ד' חדשים, ואח"כ ראה אנטיכיוס שתלמי מתנכל עליו והשלום היה במרמה רק להרויח זמן ולהכין עצה וגבורה למלחמה וּבָא בוֹא וְשָׁטַף וְעָבָר אל ארץ הנגב וְיָשֹׁב שנית ויתגרו וְיִתְגָּרֶה עַד מבצר של גבול מצרים (הנקרא ראפהיא) שהיא - מעזה מָעֻזּוֹ של מלך הנגב: (יא) וְיִתְמַרְמַר מֶלֶךְ הַנֶּגֶב מלך הנגב היה רע מעללים ואוהב תענוגים רק כאשר ראה שבא בגבולו התעורר במרירות וְיָצָא וְנִלְחַם עִמּוֹ עִם מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רָב נגד מלך הצפון וְנִתַּן הֶהָמוֹן של מלך הצפון בְּיָדוֹ: (יב) וְנִשָּׂא הֶהָמוֹן של מלך הנגב ירום וְרָם לְבָבוֹ וחשבו שכבר נצחוהו לגמרי ועי"כ לא רדפו אחריו עד החרמה, כי המלך שב אל תענוגיו, ולכן הגם שהמון של מלך הנגב ש- וְהִפִּיל רִבֹּאוֹת רבבות מחיל מלך צפון בכל זאת וְלֹא יָעוֹז לא התחזק למשול בו ועי"כ התגבר מלך צפון שנית: (יג) וְשָׁב מֶלֶךְ הַצָּפוֹן שהוא אנטיכיוס וְהֶעֱמִיד הָמוֹן רַב מִן הָרִאשׁוֹן וּלְקֵץ הָעִתִּים שָׁנִים כעבור כמה שנים יָבוֹא בוֹא שנית לסוריא וארץ מצרים שהיה תחת יד תלמי להלחם עם תלמי עפיפאנוס בן תלמי פיליפטור הנ"ל, שהיה עדיין צעיר לימים והמלכות היה ביד אפוטרופסים, ובא בְּחַיִל גָּדוֹל וּבִרְכוּשׁ רָב להלחם: (יד) וּבָעִתִּים הָהֵם רַבִּים יַעַמְדוּ עַל מֶלֶךְ הַנֶּגֶב שגם מלך מקדוניא ואחרים לחמו אז על מצרים ורבים מרדו בו וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ שהיהודים מרשעי ישראל היו שונאים לתלמי ע"י אביו שעשה להם רעות יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן אמרו שלפי החזון והנבואה צריך שיגבר מלך הצפון ונתחברו עם אנטיכיוס וקבלוהו בכבוד ועזרו לו במלחמתו וְנִכְשָׁלוּ לבסוף שאח"כ נהרגו מהם רבים עי"ז:
משנת ההלכה
אמירת פרשת המן
מקובל בשם הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב לומר ביום שלישי של פרשת בשלח חומר פרשת המן שניים מקרא ואחת תרגום (מצורף למייל היומי) ודבר זה הפך סגולה מקובלת ושגורה בפי כל.
ואם כי בלוח דבר בעיתו כתב שלא הביא סגולה זו משום שלא נודע לו מקורה וגם בספר 'ילקוט מנחם' שהוא ליקוט דברי תורתו ושיחותיו של הרה"ק מרימנוב לא הובאה סגולה זו, הרי שבמהדורת 'ילקוט מנחם' תשנ"א (בהוספות ומילואים) מובא כי המקור לכך הוא הרה"ק רבי שלום מסטרופקוב, שהיה רגיל לומר זאת בשם הרה"ק מרימנוב, כי אמירת פרשת המן שניים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי של פרשת בשלח, היא סגולה מיוחדת לפרנסה.
בכדי לברר דבר זה נקדים
עיקר הענין אמירה בכל יום
ברבינו בחיי כתב על מה שנאמר בתורה (שמות טז, טז) "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו" – "ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה, שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה[40].... והנה הכתוב הזה יכלול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל: (מכילתא ויסע פרשה ב) לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות". וכן בספר תשב"ץ קטן סימן רנו "ירושלמי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח הוא שלא יתמעטו מזונותיו ואני ערב"
ובשולחן ערוך (אורח חיים א ה) כתב "טוב לומר ... ופ' המן.." וכתב במ"ב שם (ס"ק יג) "וטעם לאמירת כל זה ... ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה ואיתא בירושלמי ברכות כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו"
מקיים בכך מצוה מן התורה
בקונטרס ספר הזכרונות (לר' צדוק הכהן מלובלין) מצוה שלישית – מנה זאת למצוה והביא מספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' סימן י"ז) כתב שזכרון חסדיו וההתבונן בהם הוא מצות עשה, שנאמר (דברים ח', ב') וזכרת את כל הדרך וגו', ואמר (פסוק ה') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר וגו'. ומאמר וזכרת וגו' לא נזכר בו אלא ענין המן, וסיים בו למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו וגו'. נראה שעיקר זכירה זו היא גם כן על ענין זה לדעת שהשם יתברך הוא הזן ומפרנס, וזה מצוה בפני עצמה: וכתב "ולא ידעתי למה לא מנו זה מצות עשה וראוי לשים על לב זכירת מצוה זו, אלא שהואיל ולא נקבע לה זמן אפשר יוצאים בקריאת פרשת המן בתורה פעם אחת בשנה, ובלבד שישים לב לדעת מזה כי לא על הלחם וגו', ושרק השם יתברך הוא המחיה את האדם"
ויכול להיות שלכן נהגו באמירת פרשת המן ביום שלישי בשבוע שקוראים בו פרשת בשלח
העיקר אינו האמירה
בספר אור המאיר הקשה (שמות פרשת בשלח) ולכאורה יש לתמוה והלא עינינו הרואות רובם ככולם יש אנשים שאומרים פרשת המן בכל יום ויום, ועל הרוב ביתם ריקם וחסרים מכל טוב ואפילו מזון סעודה אחת, ומוכרח לומר שאינו תלוי באמירה לחוד, אלא בבטחון באלוקים. שלא יאמר אדם איני לומד ומקיים מצוות מחמת טרדה בפרנסתי ויאמר "וכי יבא לי פרנסה או ירד לי לחם, מן השמים"? והתשובה היא כן! שמצות בטחון על האלהים, שישליך את נפשו ומאודו ואל ישגיח מאומה מהיכן יזדמן לו פרנסתו, ולעורר לבו להתחזק בעצמו בחינת הבטחון, עד שידמין בנפשו בכל יום ויום שאפילו במוכן ומזומן בתוך ביתו אינו נחשב בעיניו, כי אם ממתין עד שינתן מבית המלך, כאשר מאז היה באוכלי המן 3 סוגי אנשים, האחד" אותם האנשים שלבם שלם בבטחון בהורדת המן, זכו ונפל המן אצלם בלי שום טרחא, השני: בינונים בתוך המחנה, כפי ערך בטחונם גרמו לעצמם קצת טרחא להטרד להביא טרפם לביתם, השלישי: חסרי אמונה הרחק מהמחנה להטרידם בטרחא יתירה, והכל לערך בטחונם וככה ראוי לכל בר דעת לברור לו חלק יפה להחזיק בעצמו מדות הבטחון, והיינו באמירה לגבוה פרשת המן באופן המבואר
מדוע לא תוקן לאומרו בציבור
עיין בערוך השולחן (אורח חיים א כד) "אבל על פרשת המן שהשמיטו (מסדר התפילה בציבור) לא ידעתי טעם אך באמת לא הוזכרה פרשת המן בש"ס ויש שהביאו מירושלמי ברכות [פרישה אות י"ד] ואני לא מצאתי זה בירושלמי והטעם נ"ל מפני שהרבה נזכר בפרשה זו תרעומותם על ה' כמו שכתוב שם [שמות טז, יב] כי שמעתי את תלונותיכם שמעתי את תלונות בני ישראל ועוד ע"ש וגם הוציאו על המן דיבה רעה שאמרו [במדבר יא, ו] ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו וכן איתא במדרש שמות [פ' כ"ה] נמצאתי ללא בקשוני היה להם לבקש רחמים מלפני אלא עמדו ושפכו תרעומות כלפי מעלה עכ"ל ועוד אמרינן שם ומפני מה לא אמרו שירה על המן וכו' שהיו מוציאין דברי תפלות על המן אמר הקב"ה איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קילוסיכם ע"ש ולכן לא קבעו זה בצבור"
[1] העמק דבר
[2] אבע"ז
[3] העמק דבר
[4] רמב"ן
[5] אבע"ז
[6] אבע"ז
[7] ספורנו
[8] ספורנו
[9] רבינו בחיי
[10] העמק דבר
[11] רבינו בחיי
[12] העמק דבר
[13] אבע"ז
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] העמק דבר
[16] אבע"ז
[17] העמק דבר
[18] ת"א ת"י
[19] ספורנו
[20] משך חכמה
[21] העמק דבר
[22] רשב"ם
[23] ת"א
[24] העמק דבר
[25] ת"י
[26] ת"א
[27] ספורנו
[28] רמב"ן
[29] רמב"ן
[30] רמב"ן
[31] רמב"ן
[32] רשב"ם
[33] ת"א
[34] ספורנו
[35] פי' ר' יוסף בכור שור
[36] ספורנו
[37] ספורנו
[38] ת"א
[39] ספורנו
[40] שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור: (תהלים קמה, א) "תהלה לדוד" שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב, וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה, האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו: (שם, טז) "פותח את ידך" וגו',
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה