מקרא
שמות פרק יב
(לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס בפתח תחת הרי"ש ושו"א תחת העי"ן והוא שם מחוז ולא עיר[1] סֻכֹּתָה יצאו מעורבבים ולא היה שעה לעשות סדרים ולעמוד על המספר שהרי יצאו בחפזון של עצמם בבוקר. אבל בסכות עמדו על המנין ונמצאו -[2] כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף הלשון הזה יורה שלא היו שש מאות אלף שלמים, ומפני שהתורה לא הזכירה כיוון חשבונם בדקדוק כמה היו הגברים או כמה יחסרו מן השש מאות אלף, נראה לומר שלא היו חסרים כי אם אחד ולא רצה להזכיר מנינם בחסרון[3] רַגְלִי הלכו ברגל ולא רכבו על סוסים[4] הַגְּבָרִים י"א מבן עשרים[5] וי"א מבן שלוש עשרה[6] לְבַד מִטָּף חמשה לכל גבר[7]:
(לח) וְגַם עֵרֶב מאנשי מצרים שהתערב עמהם. והם האספסוף שנאספו עליהם[8] רַב שהיו רבים מהם[9] עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד דבשעת דבר על מקנה מצרים קנו בני ישראל צאן ובקר הרבה במחיר זול[10]:
(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ואפו אותו בסכות כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּולאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו הוא שמפורש בקבלה (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ומה שכר מפורש אחריו קודש ישראל לה' וגו'[11]:
(מ) וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה שנתוספו לישראל להיות משועבדים במצרים בעבור חטאם ובכללו מה שביטלו שם מצות מילה ועוד- וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שנאמר לאברהם בברית בית הבתרים "גר יהיה זרעך" והתחיל מלידת יצחק[12] ואף על פי שישבו במצרים רק רד"ו (210) שנים מכל מקום הכל נקרא על שם מצרים, משום דעיקר הגלות היה במצרים[13]:
(מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה שנתווסף להם והיו אמורים בעבור חטאם להשאר בגלות מצרים והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו בתפלה, כדכתיב (לעיל ב, כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, וישמע אלהים את נאקתם, וכתיב (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע את קולנו[14] וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כלומר אחר רד"ו שנים של שיעבוד יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְקֹוָק מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ולא נשארו שם ארבע מאות שנה אלא החשיב הקב"ה הגלות מלידת יצחק מכיון שהמצרים שיעבדו אותם גם בלילות וגם עבדו בפרך ולכן היה נחשב כאילו עבדו ארבע מאות שנה[15]:
(מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיקֹוָק ששמר להם הקץ מעת שגזר עליהם שיוציאם בלילה הזה, מיד בבוא הקץ כי בעתה אחישנה (עפ"י ישעיה ס, כב). גם פי' שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם, שהקב"ה מצפה לעת הגאולה, שיהיו ראויים להוציאם משם[16] לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיקֹוָק שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם שיהיו בני ישראל שומרים וממתינים לילה זה בכל שנה לקיים מצות הללו לשם הקב"ה שגאלם[17] ושישמרו אותו לילה שלא ישנו אלא יודו ויספרו את הנסים והגבורות שעשה אלוקים לנו באותו הלילה[18]: פ
(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו, שהרי כתוב בסופה (פסוק נ) ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח פסח מצרים ופסח דורות[19] כָּל בֶּן נֵכָר כל מי שנכרי אצל הפסח - גוי ומשומד שאינם מודים במצוות הפסח, ואף מי שלא נמנה עליו,גם הוא נכרי אצלו, ואינו אוכל הימנו[20] לֹא יֹאכַל בּוֹ:
(מד) וְכָל עֶבֶד כנעני של אִישׁ ישראל[21] מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ האדון, לר' יהושע בגמ' לומר שאם לא מילת העבד מעכבת את האדון ולר' אליעזר יאכל מתייחס לעבד שקודם מילה אסור אבל האדון מותר בכל מקרה ואין מילת עבדו מעכבתו מלאכול[22]:
(מה) תּוֹשָׁב גוי שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות וְשָׂכִיר אפילו גוי מהול[23] לֹא יֹאכַל בּוֹ ויש מפרשים תושב קנוי קניין עולם של יובל, שכיר קנוי קניין שנים לשש, ושניהם ישראל ועשה אדונו פסחו ולא המנה אותם עמו על פסחו, לא יאכלו בו. שלא תאמר מאחר שהם עבדיו, בלא מנוי יכולין לאכול עמו, דמסתמא הם מנויין, כיון שמזונותם עליו, בא להשמיע לנו שצריך למנותן במפורש. אבל עבדו כנעני, כיון שמלו, והוא קנוי קנין הגוף, אוכל בלא מנוי, שמסתמא נמנה הוא עמו[24]:
(מו) בְּבַיִת בחבורה של מנויים אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת החבורה[25] מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:
(מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:
(מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה כל הדינים בתורה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר צדק ולא גר תושב[27] הַגָּר המתגייר[28] בְּתוֹכְכֶם:
(נ) וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ ומלו את עצמם במצרים ועשו הפסח[29]: ס
נביא
ירמיה פרק כט
ל וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:
לא שְׁלַח עַל כָּל הַגּוֹלָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֶל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה, וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו, וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל שָׁקֶר:
לב לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי פֹקֵד עַל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל זַרְעוֹ לֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶּה וְלֹא יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְעַמִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי סָרָה דִבֶּר עַל יְקֹוָק כי שקר נִבָּא שְׁמַעְיָה בשם יְקֹוָק :
ירמיה פרק ל
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק לֵאמֹר:
ב כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר כתוב כל הנבואות בספר:
ג כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר יְקֹוָק וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ שעד ימות המשיח יקראו בנ"י בנבואות אלו, ויקווּ לגאולה העתידה.
ד וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל יְהוּדָה:
ה כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם על מלחמת גוג ומגוג אמר, שיהיה חרדה ופחד.
ו שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר שאלו: האם זכר יכול ללדת ?! מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה א"כ, מדוע כל איש ידיו על מותניו, כאשה יולדת בכאביהָ. וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן ופני האנשים נהפכו לירוקים מרוב פחד:
ז הוֹי, כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ גדול יהיה הפחד ביום ההוא, שלא יהיה כמוהו. וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ וזמן של צרה לבנ"י, ומצרה זו תצמח לו הישועה:
ח וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק אשבור את עול הגויים מעליכם, והמוסרות אנתק מהעול. וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים לא יעבדו עוד בנ"י עמים זרים:
ט וְעָבְדוּ אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם:
י וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְקֹוָק וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק אל תפחדו בנ"י, שאציל אתכם מהגלות הרחוקה שגליתם. וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם מהארץ שהלכו בשבי. וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד יֵשְבוּ בנ"י בשקט ובשלווה, ואין מי שיפחידם:
יא כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְקֹוָק לְהוֹשִׁיעֶךָ להצילך. כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אעשה כליון אהרוג, את העמים שישבת בארצם. אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה ואותך, לא אכלה לגמרי וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט אייסר אותך לפי המשפט, ולא יותר. וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ לא אשמיד אותך לגמרי:
יב כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ באמת, השבר שנתתי בך, חזק וכואב. נַחְלָה מַכָּתֵךְ ומכה של חולי גדול:
יג אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר אין מי שיכול לתת מזור, רפואה לחולי הגדול שלך. רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ רפואה שתועיל אין לך:
כתובים
דניאל פרק ט
(א) בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי הבדילו מן דריוש האחרון שהיה ג"כ בן אחשורוש, והוא דריוש הראשון שתפס מלכות כשדים מיד בלשאצר אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים: (ב) בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי התבוננתי בַּסְּפָרִים מפני שבירמיה [סי' כ"ה] אמר שיעבדו את מלך בבל שבעים שנה ואח"כ אפקד על מלך בבל, ועוד אמר [שם כ"ט] כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, להשיב אתכם אל המקום ההוא, ויעוד זה לא נתקיים, וע"ז התבונן בספרים, ומצא בספר אחד שהיה כתוב בו כי - מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא אינו כפי שכתוב בספר ירמיה שבידינו לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, רק היה כתוב בו - לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה אפקוד אתכם, שהיא נוסחא אחרת והיה הספר ההוא ג"כ מיוחס לירמיה, ויש הבדל בין שני הנוסחאות, שלפי הכתוב בספר ירמיה נחשב זמן הפקודה משעה שמלך נבוכדנצר שבשנת מות בלשאצר כלו השבעים שנה, אבל לפי נוסחת הספר שמצא דניאל שכתוב לחרבות ירושלים שזה היה בשמונה עשר לנבוכדנצר יהיה זמן הפקידה ח"י שנה אחר זה[30]: (ג) וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים באשר רצה להתפלל בעד הכלל, היה צריך להכין את עצמו לזה שיהיה ראוי לזה שיקובל תפלתו בעד כלל ישראל לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים שבקש מה' שיתן לו מענה לשון, כמו שיעשו שלוחי צבור שראשית בקשתם היא זאת, כמ"ש ה' שפתי תפתח וכו' בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר: (ד) וָאֶתְפַּלְלָה לַיקֹוָק אֱלֹהַי בעד עצמי וָאֶתְוַדֶּה את עוני שכל זה מתנאי הש"ץ שיזכה את עצמו תחלה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: (ה) חָטָאנוּ וְעָוִינוּ והרשענו הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר סרנו מִמִּצְוֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ: (ו) וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר זה מרידה אחר שהנביאים - דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל עַם הָאָרֶץ: (ז) לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה לְאִישׁ יְהוּדָה שהוגלו בימי יהויכין,וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם שהוגלו בימי צדקיהו וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שהם עשרת השבטים שהוגלו בימי סנחרב הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בין אלה שהגלו למקום קרוב שהם יהודה וירושלים, ובין עשרת השבטים הרחוקים, היה להם בושה - בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ: (ח) יְקֹוָק לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִמְלָכֵינוּ לְשָׂרֵינוּ וְלַאֲבֹתֵינוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ: (ט) לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ: (י) וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּתוֹרֹתָיו אֲשֶׁר נָתַן לְפָנֵינוּ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים: (יא) וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וְסוֹר לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ בְּקֹלֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר כְּתוּבָה בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים כִּי חָטָאנוּ לוֹ: (יב) וַיָּקֶם אֶת דבריו דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֵינוּ וְעַל שֹׁפְטֵינוּ אֲשֶׁר שְׁפָטוּנוּ לְהָבִיא עָלֵינוּ רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר לֹא נֶעֶשְׂתָה תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה בִּירוּשָׁלִָם: (יג) כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בעוד היינו בירושלים כאשר שמענו הנביאים מנבאים על הרעה לָשׁוּב מֵעֲוֹנֵנוּ וּלְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ: (יד) וַיִּשְׁקֹדמיהר יְקֹוָק עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כי התוכחות הראשונות שבספר ויקרא אינם באים במהירות רק אחת אחת, אבל אחר שלא שמענו בקולו ובאו התוכחות השניות הם באו בשקידה ובמהירות כולם בפעם אחד כִּי צַדִּיק יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקֹלוֹ: (טו) וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עתה שכבר קבלנו העונש ואנו בגלות החיל הזה אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הלא גם במצרים לא היינו ראוים להגאל מצד מעשינו שגם שם היינו חוטאים רק הוצאת אותנו - בְּיָד חֲזָקָה בלא זכות וכשרון רק למען שמך הגדול לבל יתחלל וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה שעשית זאת למען שמך, הגם שאנחנו חטאנו רשענו - גם במצרים, וכ"ש שראוי שתעשר זה עתה שכבר נתפרסם שמך יותר ואנו מודים חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ:
משנת ההלכה
מלאכת המרקד
א. משקים עכורים שא"א לשתותם בלי סינון אסור לסננם אפילו ע"י בגד ולפיכך אסור לסנן משקה שנפל בו פסולת ממש כגון חרקים וכיו"ב ואם היו עכורים קצת ואפשר לשתות בלא סינון אבל רובא דאינשי אין שותים בלא סינון אסור לסנן בכלי המיועד לסינון אבל בבגד י"א שמותר לסנן מלבד מים כנ"ל וי"א[31] שאסור וטוב לחוש לדעה זו[32] (שם)
ב. ולפיכך אסור לסנן חלב כדי להפריד את קרומו ממנו הן הקרום הצף על גבי החלב הן חתיכות הקרום המעורבות בחלב[33] וע"י בגד או כל דבר שאין הדרך לסנן בו טוב שלא לסנן אמנם בעת הצורך מותר אמנם קרום שלם הצף על גבי החלב אסור לסננו גם באופן זה אלא יסירנו עם מקצת מן החלב[34] (שמירת שבת כהלכתה פ"ג סעי' מח)
ג. וכשמסנן את המשקים באופן המותר כדי שיהיה שינוי קצת[35] יזהר שלא יגביה המסננת משולי הכלי טפח[36] ואם מסנן בבגד יעשה שינוי שלא יעשה גומא בבגד כדי לקבל המשקה שם (סעי' יא יב)
ד. הנותן שמרים במסננת בע"ש כדי שיזוב היין מתוכם מותר לתת עליהם מים בשבת כדי שיחזרו להיות צלולים ולהמשיך לזוב[37] (שו"ע סי' שיט סעי' ט)
ה. לפיכך מותר לשפוך מי רותחים על עלי תה שבושלו מבעו"י הנמצאים במסננת (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' נח)
ו. הנצרך לסנן משקה מתוך אוכל כגון יין מתוך צימוקים וכיו"ב ישאיר מעט משקה מעורב עם האוכל ומ"מ לא יסנן בכלי המיועד לכך אלא יסנן בבגד או יערה בכלי בלא סינון (שו"ע סי' שיט סעי' יד)
ז. לפיכך מותר למזוג תמצית תה מקומקום שיש בו עלי תה אע"ג שמותקנת בפיו מסננת[38] כיון שמשאיר מהתמצית מתוך עלי התה (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' נז)
[1] אבע"ז
[2] העמק דבר
[3] רבינו בחיי
[4] ת"י
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] ת"י
[8] אבע"ז
[9] ת"י ושם כתב שהערב היו מאתים וארבעים ריבוא ועיין בספר אפריון
[10] העמק דבר
[11] רש"י
[12] פי' הטור
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] פי' הטור
[15] על פי המלבי"ם
[16] רמב"ן
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] חזקוני
[19] רמב"ן
[20] פי' ר' יוסף בכור
[21] ת"י
[22] רש"י
[23] רש"י
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] רש"י
[26] העמק דבר
[27] אבע"ז
[28] ת"י
[29] העמק דבר
[30] ובאמת היה גם נוסחא זאת מקובלת מירמיה ואין סתירה ביניהם, שפקודה השניה הוא על בנין הבית שלא היה עד ח"י שנה אחריו, ודניאל חשב שהיעוד הראשון תלוי במעשיהם אם יזכו, והיעוד השני תלוי בזמן, כמ"ש חז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה, וע"כ נתן פניו לתפלה למהר את הזמן ע"י זכות ותפלה
[33] כיון שאין רגילים לשתות החלב יחד עם הקרום
[34] שקרום הצף על גבי החלב הרי הוא ממש כשני מינים (שם הערה קמג)
[35] לטעם זה שהוא טעם השו"ע דמסיים משום שינוי וכ"כ כתב הר"ן בשם רבינו יונה אפילו אם הגביה מע"ש ג"כ אסור לשמר אבל לרש"י ויתר הפוסקים הלא המה הר"ח והרמב"ם והטור והמאירי הטעם הוא משום אהל אם התקין זה מע"ש מותר לשמר בשבת ולענין סודר דעת הר"ן והביאו המ"א דשם לא בעינן שיהיה פחות מטפח משולי הכלי שתחתיה דדי בהשינוי שזהיר בו שלא יעשה בו גומא קודם הסינון ומשום חשש אהל אין בזה דאין הכלי שתחתיה רחב והט"ז חולק עליו וס"ל דגם בסודר צריך שלא יגביהנו משולי הכלי שתחתיה טפח משום חשש אהל או שלא יכסה בהסודר על פני כל הכלי דאז אין בזה משום חשש אהל לכו"ע (בה"ל שם ד"ה ויזהר וד"ה הכפיפה)
[36] שאע"ג שבצלולים לגמרי אין צריך שינוי כלל שהרי אין בהן ריקוד עכ"פ כיון שיש ראשונים דס"ל שמה שאסור להגביה הוא משום חשש אוהל א"כ גם בצלולים שייך חשש זה (באר רחובות שם אות יט) ודע דענין עשיית אהל לא שייך בזה אלא כשמכסה במסננת כל חלל הכלי שתחתיה אבל אם אוחזה בידו אחת על הכלי שלא ע"פ כולה ושופך בידו השניה מותר אפי' ביותר מטפח וגם לטעם השו"ע דס"ל משום שינוי אפשר דגם זה שינוי מקרי ובפרט אם היה צלול דאין צריך זה השינוי כלל (מ"ב שם ס"ק מט)
[37] ר"ל שהמים יזובו מהם עם מקצת מן היין שנשאר בלוע בו והטעם שאין בנתינת מים משום בורר שהמים שהוא נותן צלולים הם ואין בהם דבר שצריך לברר מהם. מותר ליתן בשבת מים ע"ג שמרים שנשארו בחבית וקולטין המים טעם היין ומוציאין אותן בשבת ושותין אותו (מ"ב שם ס"ק לט)
[38] ועיי"ש בהערות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה