מקרא
שמות פרק יג
(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם נחה אותם הנהיג אותם[1] אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי אשר קָרוֹב הוּא והיה טוב לנחותם בדרך ההיא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה כי פלשתים לא יתנום לעבור בשלום וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא ומלחמת עמלק ברפידים לא היתה ראויה לשוב בעבורה, כי הם לא יעברו עליהם, והוא שבא מארצו ונלחם בהם לשנאתו אותם, ואם יתנו ראש לשוב למצרים לא יועיל כי ילחם בהם בדרך, וגם רחוקים היו ממצרים בדרך העקום אשר הלכו בה ולא ידעו דרך אחרת[2]:
(יח) וַיַּסֵּב סובב והזיז אותם מהדרך הפשוטה לדרך העקומה[3] אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר שעל שפת[4] יַם סוּף מכיון שבאותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם[5] וַחֲמֻשִׁים בכלי זיין כבני חורין ולא כעבדים[6] עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ שביום הראשון לקחו עצמות כל השבטים ביחד, וכשחנו בסוכות הבדילום כל אחד ואחד לבד, ולקח משה עצמות יוסף עמו[7] כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל את אחיולֵאמֹר לבניהם אחריהם דור אחר דור[8] פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:
(כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ הכתוב ידבר כלשון בני אדם בעבור כי כח השם הולך עם ישראל[10] לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לא היה כדמות העבים. רק כדמות עמוד נטוי מן השמים על הארץ[11] לַנְחֹתָם להנחותם[12]הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה מרוב חפצם וזריזותם לקבל התורה ביום חמישים היו ממהרים את דרכם והיו הולכים ביום ובלילה לא כשאר הולכי דרך שהם יגעים ביום ונחים בלילה[13]:
(כב) לֹא יָמִישׁ הקב"ה את עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם[14] וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן (שבת כג) שעד שלא ישקע זה עולה זה[15]: פ
שמות פרק יד
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ לאחוריהם לכיוון מצרים היום השלישי וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת הוא פיתום בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ למולו[16] תַחֲנוּ עַל הַיָּם:
(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי על בני[17] יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ בעבור שאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר. נראה לפרעה מדבריו כי ידע משה הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר יזבחו שם. וכאשר שמע פרעה שישראל החלו ללכת דרך המדבר ואחר שהרחיקו שבו אחורנית ללכת דרך אחרת. אז חשב פרעה כי כל מה שדבר משה בערמה היה כי אין דעתו לזבוח כי אם לברוח. כי הבורח ישתבש עליו הדרך ולא ידע אי זה דרך ילך סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר נסגרו עליהם דרכי המדבר ולא ידעו אנה ילכו ואנה יצאו כמו הבורחים[18]:
(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה כי כל כך נכנע לבו מכובד המכות עד שלא היה בלבו לרדוף אחריהם, אף אם יברחו, ועל כן הוצרך השם לחזק את לבו[19] וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה ייראה כבודי במה שיקרה -[20]בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק וַיַּעֲשׂוּ כֵן:
(ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם שהם יוצאים בכלי זין וביד רמה כדרך היוצאים מעבדות לחירות[21] וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם לחשוב עליהם רעה[22] וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:
(ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ:
(ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר מובחרים במרכבותיו מכל רכב שהיו לו[23] וְכֹל שאר רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם שרים ממונים[24] עַל כֻּלּוֹ:
(ח) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם[25]:
(ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ והיו עם גדול מאד ולפי המדרש היה על כל ישראלי שלשה מצריים עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:
(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד והיו שני כיתות כת אחת יראי ה'[26] וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק:
(יא) וכת אחרת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם - וַיֹּאמְרוּ אותם רשעים[27] אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מכיון שאפילו אם לא נלחם עם המצריים אין לנו דרך חזרה להשיג מזון ומחיה[28] מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
(יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם שאמרנו ירא ה' עליכם וישפוט וגו'[29] לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:
(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ עמדו ואל תעשו מלחמה אלא[30] וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם ולא תיראו מהם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם אני מצוה אתכם ש - לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם מכאן מצוה שלא לשוב לדור במצרים[31]:
(יד) יְקֹוָק יִלָּחֵם לָכֶם עבורכם[32] וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן מלצעוק אל ה' או להתלונן עליו אלא תאמרו שירות ותשבחות ורוממות לה'[33]: פ
נביא
ירמיה פרק לא
ו כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה יְקֹוָק אומר ליעקב: רָנוּ ושמחו. וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם ותצהלו בראש הגויים שמחו בגלוי, לפני כל הגויים. הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ השמיעו הלל ושבח ליְקֹוָק . וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְקֹוָק אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל שבחו את יְקֹוָק שהושיע את עמו:
ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ אכנס אותם מסוף הארץ. בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו גם העוֵר, הפסח, הנשים בהריון והיולדות ישובו בין כל השבים. קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה בקבוץ והתאספות גדולה ישובו לא"י:
ח בִּבְכִי יָבאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם בבכי ובתחנונים של תשובה, אוביל את בנ"י חזרה לארצם. אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ אוליך את בנ"י לארץ, בדרך ישרה, שיש בה נחלי מים. כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא שיְקֹוָק דואג לבנ"י כאב, וחביבים אצלו כבכור. (בנ"י, אינם בכור בעמים, אלא, אמר בכור כמשל לחביבות):
ט שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק בשורת גאולת ישראל ישמיעו בגויים, ובאיים הרחוקים. וְאִמְרוּ: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ ויאמרו: יְקֹוָק , שפיזר את ישראל בעמים מקבץ אותם חזרה לארצו, וכעת, שומר עליהם שוב כרועה השומר על הצאן:
י כִּי פָדָה יְקֹוָק אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ יְקֹוָק גאל את ישראל, מעמים חזקים מהם:
יא וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן יבואו בנ"י וישבחו את יְקֹוָק במקדש, שנמצא במקום גבוה בציון. וְנָהֲרוּ אֶל טוּב יְקֹוָק ימהרו כמי הנהר אל הטוב שיתן להם יְקֹוָק . עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר והטובה תהיה דגן, תרוש... ובני צאן ובקר. וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה נפשם תתמלא בטובה, כְּגַן הרָוֶה מרוב מים. וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד לא יוסיפו עוד להיות בכאב ועצבות הגלות:
יב אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו אז, ישמחו הבתולות, ואפילו הזקנים ירקדו, יחד על הבחורים. וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם האבל שהיה יהפך לששון, ואנחם אותם מהצער שהיה להם:
יג וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן אַשְֹבִּיעַ הכהנים, בבשר שמן מהקרבנות. וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ אַשְֹבִּיעַ את בנ"י בטובה. נְאֻם יְקֹוָק :
יד כֹּה אָמַר יְקֹוָק קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע קול בכי, נשמע בשמים. נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים קול של נהי, ובכי של מרירות (עצבות) רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ אמנו רחל, בוכה בשמים על בָּנֶיהָ. מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ מסרבת להתנחם על בָּנֶיהָ, שאינם בארצם:
טו כֹּה אָמַר יְקֹוָק מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה הפסיקי לבכות, ולהוריד מעֵינַיִךְ דמעות. כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב כי יש שכר למעשייך הטובים, ובזכותם ישובו בָּנַיִך מהגלות:
טז וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְקֹוָק וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם ויש תקווה שבסוף, ישובו בנ"י לארצם:
יז שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי יְקֹוָק שָמַע, (כפל לשון.) אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד אפרים (בנ"י) מניד ראשו בצער גדול על מעשיו. יִסַּרְתַּנִי קבלתי ממך יסורים ומכות וָאִוָּסֵר, כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד כמו עגל שלא רגיל למשוך בעול ( שמכים אותו להרגילו בעבודה), כך אני, למדתי מהיסורים, ורצוני לשוב אֵליךָ. הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה קָרְבֵנִי, וקבל נא את תשובתי. כִּי אַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהָי:
יח כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי כי אחר ששבתי בתשובה, התחרטתי על עוונותי. וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ אחר שידעתי והכרתי בחטאי הכתי על הירך מרוב צער בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי אני מתבייש ונכלם, על חטאי שעשיתי בנְעוּרַי:
יט הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְקֹוָק :
כ הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים העמידו סימנים בדרך לגלות לדעת הדרך חזרה. שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שימי לב באיזו דרך הלכת. שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה שבדרך הזו תשובו לארץ:
כתובים
דניאל פרק י
(א) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס אחר שראה דניאל כי כורש נתן רשות לבנות הבית, ועל ידי שטנה שכתבו צרי יהודה חזר ובטל את הבנין, התאבל על דבר זה, ובא לו הדבור להשקיט המית רוחו דָּבָר נִגְלָה לְדָנִיֵּאל אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ בֵּלְטְשַׁאצַּר וֶאֱמֶת הַדָּבָר נגלה לו אמיתת הדבר כפי מה שהוא לא ברמז וחידות וְצָבָא גָדוֹל גם נגלה אליו צבא גדול של מלאכי מעלה וּבִין להבין אֶת הַדָּבָר וּבִינָה לוֹ בַּמַּרְאֶה להבין מה שרה במראה ומראה הזה בא להבין כל המראות הקודמות שהיו בם ב' ענינים דבר ומראה - ר"ל דברים ששמע בנבואה, ומראה שראה בדמיון, כמו האיל והשעיר וכדומה, וכל זאת הבינו לו עתה בפרטות: (ב) בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים נגד הג' מלכיות שראה שימשלו עוד בישראל: (ג) לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי שגם בלילה אחר התענית לא אכל לחם סולת נקי ולא שתה יין וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים: פ (ד) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל: (ה) וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים בגדי פשתן לבנים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם כל כתם לשון קבוצת זהב אוּפָז בחגורה של קבוצת מרגליות: (ו) וּגְוִיָּתוֹ גופו כְתַרְשִׁישׁ אבן הנוטה למראה תכלת וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו רגליו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל מלוטשת וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן כקול קבוצת המון רב שקולם נשמע למרחוק: (ז) וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי ארז"ל הם היו חגי זכריה ומלאכי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם הרגישו בדבר ונפל עליהם חרדה כי היו נביאים, ובכ"ז לא ראו את המראה שלענין ראיית המלאך פנים אל פנים היה מדרגת דניאל יותר מהםוַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא: (ח) וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית תאר מראית פני נהפך עלי להיות נשחת ומרמז הוא לכח השכל שנהפך למשחיתוְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ גם מצד הכחות הנפשיות, שהם יתחזקו בביטול כחות הגוף, ויוכנו אל קבלת הנבואה, אבל פה בטלו גם כחות אלה ולא היה מוכן לקבל הדבור: (ט) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם בתרדמת הנבואה עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה: (י) וְהִנֵּה יָד נָגְעָה בִּי וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי כאדם המניע את הישן להקיצו: (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל אִישׁ בעל מעלות חֲמֻדוֹת הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל עָמְדֶךְ אשר עמדת קודם לכן כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָמַדְתִּי מַרְעִיד: (יב) וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ בעבור דברי שאלתך באתי הנה ולא לעשות עמך רעה: (יג) וְשַׂר של מעלה מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם היה מקטרג על בנין הבית וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים שהוא גבוה במעלתו על יתר השרים ומשפיע עליהם בָּא לְעָזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מענין ואל אצילי בני ישראל, שהם השרים המאצילים מחכמתם על העם, וע"י מיכאל נותרתי - ניתן לי היתרון, להיות אצל - ושר המשפיע של מלכי פרס - בענין שיש בכחי עתה להפך את לבבם לחסד על ישראל, כי השפעת השר הראשון עליהם תרד על ידי מַלְכֵי פָרָס: (יד) אולם הגם שאוכל לנצח שר פרס, באופן שמלכות זה יהיה מלא חסד על ישראל - וּבָאתִי לַהֲבִינְךָ אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים שעתידים לעמוד מלכיות שלא אוכל לנצחם וירעו לישראל כִּי עוֹד חָזוֹן לַיָּמִיםשעוד יש חזון על שעבוד אחר שיבוא בימים הבאים: (טו) וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה וְנֶאֱלָמְתִּי:
משנת ההלכה
מלאכת לש
א. הלש כגרוגרת, חייב. ובפחות מזה, אסור מן התורה כדין כל חצי שיעור שאסור מן התורה. (רמב"ם הל' שבת פ"ח הט"ז חיי אדם כלל יט סעי' א)
ב. חיוב לישה איננו דוקא אם לש ע"י מים אלא גם הלש בדבש ושומן אווז וכל מיני משקה שנילוש ונדבק על ידם (מ"ב סי' שכא ס"ק נ) ולא רק באוכלין אלא אף עפר לטיט של בנין וכדומה שייך בו משום לש. (שו"ע הרב סי' שכא סעי' טז)
ג. י"א[34] שאינו חייב עד שיגבל כלומר שילוש וידביק המוצר על ידי הנוזל. ודוקא דבר שהוא בר גיבול, כגון קמח ועפר וטיט. אבל דבר שאינו בר גיבול כגון אפר וחול, תיכף משנתן בו מים זהו גיבולו וחייב[35]. וי"א[36] שאפילו בקמח וכיוצא בו דבר שהוא בר גיבול, חייב תיכף משנתן בו מים. וי"א[37] שאדרבה דבר שאינו בר גיבול אפי' אם מגבלו, אינו חייב.
ד. ונפסק לחומרא כיון שהוא חשש איסור דאורייתא. ולכן אסור לשפוך משקה לתוך האוכל או ליתן אוכל לתוך משקה בשבת כגון ליתן מים לתוך קמח או להיפך אם ע"י כך יתערבו וידבקו מעצמם גם בדבר שאינו בר גיבול. (חיי אדם שם שו"ע הרב שם סעי' טז)
ה. אפי' נתן בו כבר מים מע"ש, אפ"ה אסור לערבם כדרכו. (חיי אדם שם ובה"ל שם סעי' יד ד"ה אין)
[1] ת"א ת"י
[2] רמב"ן
[3] ת"א
[4] חזקוני
[5] ספורנו
[6] רשב"ם
[7] מושב זקנים
[8] חזקוני
[9] חזקוני
[10] אבע"ז והרמב"ן כתב, כבר אמרו (ב"ר נא, ב) כל מקום שנאמר "וה"' הוא ובית דינו עמו, ורוצה לומר כי כבוד השם שוכן בענן והולך לפניהם ביום בעמוד הענן, ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש, להאיר להם, ועל ידי אלו שני העננים היו מבדילים בין יום ובין לילה, כי העננים היו מקיפין אותם ולא היו מכירים בין יום ללילה אלא על ידי עמוד האש היו יודעים מתי הוא לילה.
[11] אבע"ז
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] רבינו בחיי
[14] לא תמצא תיבת יומם בכל המקרא רק בהיות השמש על הארץ, אבל תיבת יום תמצא בתורה ובנביאים ובכתובים שהוא לילה. בתורה ביום הכותי כל בכור והוא לילה. בנביאים היום יום בשורה ושם כתיב וחכינו עד אור הבקר. בכתובים יום צעקתי בלילה נגדך. אבע"ז חזקוני.
[15] רש"י
[16] רש"י
[17] רש"י ועיין ת"י שאמר פרעה לבני ישראל שנשארו במצרים והם דתן ואבירם.
[18] אבע"ז
[19] רמב"ן
[20] אבע"ז
[21] רמב"ן
[22] ת"י
[23] אבע"ז
[24] ת"א
[25] רמב"ן
[26] רמב"ן וביאר כך כי איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם
[27] ת"י רמב"ן
[28] ספורנו
[29] ת"י רש"י
[30] אבע"ז
[31] רמב"ן
[32] אבע"ז
[33] ת"י
[34] תניא בברייתא בגמרא (שבת יח ע"א) דאם אחד נותן קמח ואחד נותן מים האחרון חייב דברי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ופסקו רוב הפוסקים (בשער הציון שם ס"ק נז הביא שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרז"ה והרמב"ן והר"ן בפ' מי שהחשיך והאור זרוע והרוקח) כר' יוסי ב"ר יהודה וכ"ז בקמח או עפר וטיט וחול הדק דהוא בר גיבול וכל כיוצא בהן אבל בדבר דהוא לאו בר גיבול כגון אפר וחול הגס (מ"ב ס"ק נ)
[35] דעת הרבה ראשונים (תוספות שבת י"ח ע"א ד"ה אבל דיו והרא"ש בפ"ד דביצה סי' ט והראב"ד בפ"ח מהלכות שבת הט"ז והרשב"א והר"ן) להיפך דבדבר דלאו בר גיבול אף לר' יוסי ב"ר יהודה לא בעי גיבול ומשנתן בו מים חייב דזהו גיבולו (מ"ב שם ושער הציון ס"ק ס)
[36] דעת בעל התרומות וסייעתו (בשער הציון שם ס"ק נח הביא שכן דעת רא"מ וסמ"ג וסמ"ק והגה"מ) לפסוק כרבי דע"י נתינת מים נקרא גיבול (מ"ב שם) "וזו היא דעת הי"א הנזכר בבשו"ע סעי' ט"ז ובסימן שכ"ד ס"ג. ודע דנ"ל ברור דאפילו לדעת בעה"ת הזה דנתינת מים נקרא גיבול ונתן בו מים מע"ש מ"מ אם גבל אח"כ בשבת חייב ולא אמרינן דזה מקרי לישה אחר לישה וראיה מדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול [הובא ברוקח ואו"ז] הלש והעורך והמקטף חייב משום לש והנה מלאכת העריכה היא אחר לישה אלמא דאף שכבר נילוש העיסה מ"מ יש בזה עוד משום לישה והיינו משום דע"י העריכה מתיפה הלישה יותר וכ"ש בזה דמעיקרא בחול לא היה אלא נתינת מים לבד אף דס"ל דזהו גיבולו מ"מ אם מגבל אח"כ עושה לישה גמורה בשבת וחייב אמנם באפר שהוא דבר שאינו בר גיבול בעצם אלא דחשבינן לרבי נתינת מים כמו לישה ע"כ ליכא למיחייביה תו עוד משום לש כשמערב האפר בהמים אחרי דעצם לישה גם עתה אין כאן והעירוב שמערב עתה האפר בהמים הלא לרבי נחשב עירוב מעת תחלת נתינת המים משא"כ בעניננו דעושה אח"כ לישה גמורה בודאי חייב אח"כ משום לש אף לרבי" (בה"ל סעי' יד ד"ה אין מגבלין)
[37] דעת הרמב"ם וסייעתו (הרי"ף ורש"י בפ"ד דביצה ל"ב ע"ב בד"ה וקיטמא שרי עיי"ש) דאף אם גבלו פטור מחטאת ורק איסורא איכא (מ"ב שם ושער הציון ס"ק נט)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה