מקרא
בראשית פרק יט
(טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו הָאֲנָשִׁים היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם[1] בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
(יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ בשביל צער חתניך שבעיר. ועוד כי המביט אחריו מתעכב בדרך. גם שלא להסתכל במלאכים ובמעשיהם שלא לצורך כדכתיב מות נמות כי אלהים ראינו[2] וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הירדן[3] הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה כי הענן עולה ובו גפרית ואש, ומתפשט על הארץ כמו ענן הגשמים, ואם ידביק אתכם הרי אתם מתים[4]:
(יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי:
(כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר עיר בעלת תושבים מועטים אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא כיון ש - מִצְעָר הִוא אין בה חוטאים הרבה וטאיה קלים ותוכל לרחם עליה[6] וּתְחִי נַפְשִׁי:
(כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה מלבד זה שאתה ניצול[7] לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(כב) ואמר לו המלאך מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל אין לי רשות[8] לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר שבתחילה היתה בלע צוֹעַר על שם מצער ולכן נאמר בפ' לך לך ומלך בלע היא צוער[9]:
(כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:
(כד) וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל מטר וגשם כדי להוכיחם לחזור בתשובה ומשלא חזרו הוריד עליהם[10] גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמָיִם ולא מן העננים[11]:
(כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה עד כדי כך שאין אדמתה מצמיחה יותר גם אם תינתן בעציץ[12]:
(כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ היתה מבטת מתאחרת שלא היתה ממהרת לילך עד שנשארה - מֵאַחֲרָיו, מאחריו והדביקתה הענן הנפשט ונפרש עליה מן הגפרית ומן המלח, כי במקום שנופל גפרית נופל מלח עמו, שנאמר "גפרית ומלח שרפה וגו'" וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח כלומר מצבה ותל, שכולה נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם היתה שם אשה שהיתה מכוסה כולה, ונראה שיש שם תל מלח, לפי פשוטו של הפסוק:
(כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אל המקום שלוה שם המלאכים כי שם היתה עליו יד ה' וזה כי חשב לבקש עליהם רחמים אחרי שלא מצא להם זכות בדין[13]:
(כח) וַיַּשְׁקֵף לדעת אם נמצא שם עשרה וניצולו אם לאו[14] עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן וראה שאין עוד להתפלל עליהם[15]:
(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים זה המלאך בשליחות ה' אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים זה הקב"האֶת אַבְרָהָם שאלמלא אברהם עדיין היה לוט בחרן שהוא ארצו ומולדתו, אבל לכבוד אברהם יצא עמו, ולכך הזכיר הכתוב כי מתוך זכרון אברהם נצל לוט עמו[16] וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
(ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר עכשיו שהיה לו פנאי קיים דברי המלאך לשבת בהר[17] וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה, ובתחנתו של לוט הניחה המלאך וחשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה[18] וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
(לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער[19] לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ:
(לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן, כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח:) או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו, כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם, ולא לחנם הצילנו ה':
(לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ:
(לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
(לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ:
(לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
(לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב כמו מ - אב[20] הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם בימי משה. וכן כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר[21] ומעיד שלא התערב עמם גוי זר[22]:
(לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי לומר שבן אביו הוא ש - הוּא אֲבִי אביהם של עם[23] בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם: ס
נביא
מיכה פרק ד'
א. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים - כך יהיה לעתיד לבוא, יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן - ההר שביהמ"ק עליו, יהיה מוכן ומתוקן, בְּרֹאשׁ הֶהָרִים - בהר הגבוה - החשוב שבהרים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת -ומרומם בחשיבותו משאר הגבעות, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים - יתקבצו וימשכו כל הגויים לביהמ"ק - כְּמֵי הנהר הרבים.
ב. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' - בואו, ונעלה להר של ה', וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב - אל הבית של אלוקי ישראל, הוא ביהמ"ק, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו - יורה, ילמד אותנו מלך המשיח את דרכי ה', וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו - ונלך בדרכיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם - ולכן ינהרו אליו כל הגויים.
ג. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק - מלך המשיח, ישפוט, ויברר המשפט בין עמים עצומים (עמים חזקים) , היושבים בארצות רחוקות, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת - ומתוך כך, יִשְבְּרו כלי המלחמה (חרב, חנית), ויעשו מהם כלי עבודת אדמה.(אִתִּים - כְּלִי חפירה באדמה, מזמרות - כלי לחיתוך הזמורות, הענפים שבכרם). לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב - לא ילחמו אחד בשני,וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה - לא ילמדו עוד דרכי מלחמה, כי ישכון שלום.
ד. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ - כולם ישבו במקומם בשלום ובשלוה, וְאֵין מַחֲרִיד - ואין מי שיחריד ויפחיד אותם משלותם, כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר - וכך יהיה.
ה. כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד - וכל הטובה והגדולה הזאת, תבוא על בנ"י, כי כל העמים הולכים בשם הע"ז שלהם, וישראל אף בגלותם, הולכים בשם ה' תמיד.
ו. בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה', אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה - אאסוף מהגלות את ישראל, שהם כצולעים וכואבים מצרות הגלות, וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה - ואת ישראל שנדחו מלפני - אקבץ לארצם, וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי - וכמו שעשיתי עמהם רע, כך אטיב להם הטבה גדולה.
ז. וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה, לִשְׁאֵרִית - אשים ואתן שארית לישראל, שהם כצולעים וכואבים מצרות הגלות, (שלא יִכְלוּ בין הגויים) וְהַנַּהֲלָאָה, לְגוֹי עָצוּם - ואת ישראל, שהיו רחוקים מהלאה לארצם, אשים להיות עם חזק, וּמָלַךְ ה' עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם - וה' ית', ימלוך עליהם לעולם. (ולא הגויים) .
ח. וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר, עֹפֶל בַּת צִיּוֹן - אַתְּ ציון, הנה יאספו אליך ישראל, (מגדל, עופל = עיר ציון, שהיא כמגדל שישראל נאספים שם) עָדֶיךָ תֵאתֶה - אליך יבואו, וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה, מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלִָם - תשוב ותבוא הממלכה הראשונה, (מלכות בית דוד) למלוך בירושלים.
ט. עַתָּה, לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ - מדוע תבקשי לך רֵעִים, את הגויים שיעזרו לכם בעת רעתכם ? הֲמֶלֶךְ אֵין בָּךְ - האם אין לכם מלך ? (ה') , אִם יוֹעֲצֵךְ אָבָד - וכי אבדו ממך הנביאים שיועצים לכם לשוב אל ה' ? כִּי הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה - כאשר בא עליכם האויב, ואוחז אתכם פחד כְּחִיל היולדת.
י. חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן, כַּיּוֹלֵדָה - תפחדי ותאנחי כיולדת, בני ציון, כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה - כי עוד מעט, ותצאי מהעיר ירושלים - לגלות, וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה - וכדרך השבויים, תלונו בשדה, וּבָאת עַד בָּבֶל - ותגלי ממקומך עד בבל, שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ - ושם בבבל, יציל ויגאל אותך ה' מכל אויביך.
יא. וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים - כי בזמן הגאולה, יאסוף ה' עליכם גויים רבים, (גוג) , הָאֹמְרִים תֶּחֱנָף - שאומרים שכעת, יושבי הארץ הרשיעו והתחייבו להענש על ידינו, וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ - ונראה בעינינו, את נפילת ציון בידינו.
יב. וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה', וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ - אך הם לא ידעו ולא הבינו את מחשבתו של ה', כִּי קִבְּצָם, כֶּעָמִיר גֹּרְנָה - שפיתה אותם להתאסף על ירושלים כולם יחד, כעמיר הנאסף בגורן, וכך יְכַלֶה את כולם יחד.
יג. קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן - קומי בת ציון, ותדושי את גוג והעמים שעימו, כתבואה שדשים אותה בגורן, כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל - כי אחזק אתכם, ותכו בהם בחוזק, כקרני ברזל הנוגחות בחזקה, וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה - ותרמסו אותם, כאילו פרסות רגליכם, עשויות נחושת חזקה, וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים - תִּכְתְּשִי עד דק, עמים רבים, וְהַחֲרַמְתִּי לַה' בִּצְעָם, וְחֵילָם, לַאֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ - עושר הגויים, יוחרם לה',
יד. עַתָּה - בזמן ההוא, (מלחמת גוג ומגוג) , תִּתְגֹּדְדִי - תשרטו בשרכם, דרך צער ואבילות, בַת גְּדוּד - גוג, עם כל גדודי חייליו. מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ - גוג, בַּשֵּׁבֶט, יַכּוּ עַל הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט יִשְׂרָאֵל -ובמקל, היו מכים על הלחי, את שופטי ישראל[24].
מיכה פרק ה
א. וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה - נבואה על העיר בית לחם, (הנקראת גם אפרת) , צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה - שהיא עיר קטנה מערי יהודה, מִמְּךָ לִי יֵצֵא, לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל - ממך יצא מלך המשיח שימשול בישראל, וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם - מוצא משפחת מלך המשיח, הוא מבית לחם. (מזרע דוד שבא מבית לחם)
ב. לָכֵן יִתְּנֵם - לכן יתן ה' את ישראל נתונים בצרה, עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה - עד שיגיע זמן הלידה, זמן הגאולה, (המשיל את הצרות לצירי לידה) , וְיֶתֶר אֶחָיו - השארית מיהודה, שישארו ממלחמת גוג ומגוג, יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ישובו להיות ממלכה אחת יחד עם עשרת השבטים.
ג. וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז ה' - מלך המשיח יעמוד וינהיג את בנ"י, בעוז שיתן לו ה', בִּגְאוֹן שֵׁם ה' אֱלֹהָיו - ובגדולה שיתן לו ה', וְיָשָׁבוּ - ויֵשְבו בנ"י בשלום על אדמתם, כִּי עַתָּה יִגְדַּל עַד אַפְסֵי אָרֶץ - כי פרסום גדולתו של מלך המשיח, יגדל עד קצה הארץ.
ד. וְהָיָה זֶה, שָׁלוֹם - ושלטון מלך המשיח, יביא עלינו את השלום, אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ, וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ - ואם יבוא אוייב בארצנו (כמו שאור שבא עלינו כעת) , לכבוש את ארמנותינו, וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו - על האוייב, שִׁבְעָה רֹעִים, וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם - שבעה מנהיגים ושמונה שרים תחת מלך המשיח, להגן עלינו מפניו.
ה. וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב - ישברו שרים אלו את ארץ אשור, (האוייב) , בחרב, וְאֶת אֶרֶץ נִמְרֹד בִּפְתָחֶיהָ - וכן את פתחי הערים שבארץ נמרוד, (ארץ בבל שהיא תחילת מלכות נמרוד , "ותהי ראשית ממלכתו בבל..." ; בראשית י' י') וְהִצִּיל מֵאַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בִּגְבוּלֵנוּ - ויצילנו מאשור, שיבוא לכבוש את ארצינו. (אשור ובבל, כמשל על אויב שיבוא עלינו)
ו. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים - הצלת שארית ישראל, מגוג ומהעמים הרבים שאיתו, תהיה רק מאת ה', ובדרך ניסית, כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב - כטל ומטר על העשב, הבאים בלא יד אדם רק מאת ה' ית', אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ, וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם - כך, לא יקוו ישראל לעזרת אדם, אלא רק לישועת ה'.
ז. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים - ישראל, יכו בעמים הרבים שיבואו עם גוג, כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר - כאריה הטורף את בהמות היער, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן - וככפיר, (אריה) ,הטורף את עדרי הצאן, אֲשֶׁר אִם עָבַר - אשר אם יעברו לפני האריה, וְרָמַס וְטָרַף - ירמוס ויטרוף אותם, \ וְאֵין מַצִּיל - ואין מי שיוכל להציל אותם מידו.
ח. תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ - יד ישראל, תהיה רמה לגבור על האוייבים, וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ - וכל האוייבים - יכרתו ע"י ישראל.
ט. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' - אחר הישועה מגוג ומגוג, וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ - לא יהיה צורך בסוסים ובמרכבות, כי יהיה שלום.
י. וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ, וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ - לא יהיה לכם עוד צורך בערי מבצר, להגן מאוייבים.
יא. וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ, וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ לָךְ - לא תעסקו עוד, בכשפים ובעוננות, לדעת את העתידות, כי תבטחו בה' ית'.
יב. וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ, וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ - כי תבטחו בה' ית'.
יג. וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ - אעקור מתוכך עצי אשירה שעבדתם ע"ז, וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ - ואשמיד ממך את כל השונאים אותך[25].
יד. וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה, נָקָם אֶת הַגּוֹיִם - אנקום נקמתי בגויים בחימה שפוכה, אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ - מפני שלא שמעו לקבל עליהם מלכות שמים.
משנת ההלכה
מצות הבנסת אורחים
א. מצווה[26] ללוות האורח כשיוצא מביתו לדרכו ויזהר ללוותו לכה"פ ד' אמות[27] ואם אין האורח יודע בטוב את הדרך מצווה רבה ללוותו ולהראות לו לאן ילך ואם אינו יכול לכל הפחות יברר לו הדרך הנכונה כדי שלא יכשל בה[28] וצריך בעה"ב המלוה לעמוד במקומו עד שיתעלם האורח מעיניו[29] (שם ובהגה"ה שם)
ב. כשמלווה האורח מצוה ליתן לו אוכל וצידה לדרך[30] (שם)
ג. אסור לאורח למחול על מצוות לוויה אבל יכול למחול בשיעור הלוויה דהיינו שימחל שלא ילווהו בעה"ב יותר מד' אמות (שם)
ד. כופין ללוות כדרך שכופין לצדקה (שם בשם גמ' סוטה מו ב' וברמב"ם אבל פי"ד ה"ג)
[1] רמב"ן
[2] רשב"ם
[3] רש"י
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] ת"י ת"א
[6] ת"א ת"י פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] ת"א
[9] רש"י
[10] ת"י רש"י
[11] ספורנו
[12] חזקוני
[13] ספורנו
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] רבינו בחיי
[17] רשב"ם
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] אבע"ז
[21] רשב"ם
[22] אבע"ז
[23] ת"י
[24] כמו שניבא זכריה על פורענות גוג: "וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר, וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה, וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר", זכריה יד' ב'.
[26] וז"ל הרמב"ם פי"ד מאבל ה"ב "שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" וכגמ' סוטה מו ב' "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"
[27] ברמב"ם שם ה"ג "אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות" ומה שמקילין העולם בזה עיין חו"מ תכ"ז בסמ"ע ס"ק י"א דהאידנא מוחלין על זה אבל עכ"פ יש לילך עמו עד השער או לפחות ד' אמות והקשה באהבת חסד בהגה"ה שם דבגמ' סוטה מו ב' איתא "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" משמע דאסור למחול על לויה וכתב לחלק דאמנם על עיקר מצות לויה שלא ילוהו כלל אין לו למחול אבל על שיעור הלויה יש בידו למחול וראיה מהא דאיתא התם "אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק רבינא אלויה לרבא בר יצחק ד' אמות בעיר מטא לידיה היזיקא ואיתציל" וע"כ איירי במחל דאל"כ אמאי לא ליווהו לפחות עד עיבורה של עיר [וצע"ק דילמא הא דאיתא בגמ' "כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" היינו דווקא במקום סכנה דע"ז אסור לו למחול אבל במקום דאין סכנה כלל ויודע הדרך דילמא יכול למחול אף על עיקר מצוות לוויה וע"כ הוא דהא בלויה ע"כ איכא שני דינים א. משום כבוד האורח והראיה דיש חילוק בין רבו לרבו מובהק לסתם חברו ב. משום הסכנה דלהכי בי"ד מתקנין שלוחים וכדאיתא בגמ' שם וכמש"כ שם באהבת חסד עצמו (מובא בהע' י"א) וא"כ במקום דאין סכנה ודאי יכול למחול על כבודו כדאיתא ביו"ד רמ"ב סעי' ל"ב דאפי' רבו מובהק שמחל על כבודו כבודו מחול וא"צ ללותו כלל ועיין במהר"ל נתיב החסד פ"ה ולהדיא משמע דעיקר לויה משום סכנה "והיה מרמז לו כאשר הגיעו לצינייתא דבבל, ששם אין צריך לויה כ"כ ומשם היה חוזר למקומו" וצל"ב]
[28] ברמב"ם שם "ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים" והיינו דוקא כשאין הדרכים מסומנים ויש סכנת ליסטים וחיות אבל בימינו שהדרכים מיושבים אין בכלל זה אבל עכ"פ צריך לברר לו הדרך שזהו עיקר המצווה כדמוכח בגמ' שם מדכתיב שופטים א' פס' כ"ד-כ"ו "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה במה הראה להם חזקיה אמר בפיו עקם להם ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם תניא כוותיה דרבי יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות" ועיין במהרש"א שם (אהבת חסד שם)
[29] בחיזקוני דברים כ"א פס' ז' "ועינינו לא ראו מכאן למלוה חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו"
[30] כ"ה במנורת המאור וכ"מ בגמ' שם "אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות" ועיין מש"כ הע' ח' בשם הרא"ש ואפ' שזה כוונתו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה