פרשת וירא יום ו'

מקרא

בראשית פרק כב 

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה וחרה אפו של הקב"ה על זאת וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך[1] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה הוא ירושלים וקרא הקב"ה לכל הארץ מוריה על שם הר המוריה שבתוכו. ומה שנקראת ירושלים הר לפי שהוא מלשון אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד, ו) והקנמון והבושם הטוב היה גדל שם[2] וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה ואברהם ידע את הארץ ולא ידע את ההר ולכן אמר לו  -[3] עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה ושם אותם על החמור[4] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:

(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק ושלטה בו עינו לראות מקום מרחוק ברצון האל ית' כענין ויראהו ה' את כל הארץ והבין שבאותו המקום יהיה מקום הזבח[5]:

(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר ולא רצה לנהוג את החמור לקום קדוש זה[6] וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אמר נשובה כיון שלא רצה שידעו שהולך הוא להקריב את יצחק ויעצרו בידו[7] אֲלֵיכֶם:

(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת סכין וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה יבחר[8] לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:

(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הידוע במצות התורה שלא יהיו אבניו גזית, וכן מקומו הידוע בהר המוריה[9] וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:

(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם פעמיים, כך מנהג הקורא בחפזון[10] וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי הכל גלוי לפניו אלא פירש עתה הודעתי לכל העולם ולא יוכלו לקטרג עליך עוד[11] כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:

(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל עובר לפניו אַחַר כן ראה את האיל מדי עברו נאחז נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בסבכי היער חשב בלבו ודאי זה המלאך בא בשליחותו של הקב"ה וזימן לי איל זה תחת בני ולכן נאחז בסבך שאוכל לקחתו ולהקריבו[12] בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:

(יד) והודה והתפלל אברהם במקום ההוא וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות אֲשֶׁר יֵאָמֵר עד הַיּוֹם שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו[13] בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה:

(טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם:

(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:

(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו כבר הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים (לעיל טו, ה) וכחול אשר על שפת הים, הוסיף לו עתה שנשבע בשמו הגדול שירש זרעו את שער אויביו, ושלא יגרום החטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו ולא יקום[14]:

(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ כשיקראו כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד כלם יתברכו בזרעך וישתדלו להדמות להם עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי ששכר מצוה מצוה שתזכה בזה שיהיה נביאי בניך לנס עמים מורים לגוים עבודת האל ית' ולך תהיה צדקה[15]:

(יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם[16] אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: פ

(כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בזקנותה כמו שרה[17] בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:

(כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:

(כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:

(כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:

(כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא הגיד המגיד שגם פילגשו ילדה את מעכה שהיתה כמו כן ראויה לבנו אם לא יבחר ברבקה ולא יצטרך לזרע כנען[18] אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה: ס   

נביא

נחום פרק ב

א. הִנֵּה עַל הֶהָרִים, רַגְלֵי מְבַשֵּׂר - הנה רגלי המבשר, פוסעות על ההרים, ומבשר על  נפילת אשור, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם - ומשמיע על השלום שבא על הארץ, חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ - תחוגו אנשי יהודה חגיכם בירושלים, שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ - שלמו את הקרבנות שנדרתם לה', כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל - כי הנה, לא יוסיפו עוד אנשי אשור הרשעים, לעבור בארצכם, כֻּלֹּה נִכְרָת - שכולם נכרתו מן הארץ.

ב. עָלָה - הסתלק,  מֵפִיץ - אשור, שהפיץ אתכם מארצכם, עַל פָּנַיִךְ - מעל פָּנַיִך נָצוֹר מְצוּרָה - שמרו את את הערים הבצורות, שכבש מלך אשור, צַפֵּה דֶרֶךְ - צפו והסתכלו בדרך הבאה מאשור, ולא תוסיפו לראותו עוד בא עליכם, חַזֵּק מָתְנַיִם, אַמֵּץ כֹּחַ מְאֹד - חזקו מתניכם, ואמצו את כוחכם מאוד לבטוח בה'.

ג. כִּי שָׁב ה' אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב - כי הנה, ישיב ה' את גדולת ישראל, כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל - כמו שהיתה מימי קדם, כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים - כי רוקנו בבל את אשור, שתהיה ריקה מכל טובה, וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ - והשחיתו את זמורות גפנם. 
(ר"ל, הוציאו מתוכם את כל עושרם)

ד. מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם - המָגנִים של גיבורי בבל, אדומים היו, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים - ובגדי אנשי המלחמה, צבועים בצבע אדום מתולעת שני, בְּאֵשׁ פְּלָדֹת הָרֶכֶב, בְּיוֹם הֲכִינוֹ - ביום שהכינו את רִכְבֵי הפלדה של הכשדים למלחמה, נראו ניצוצות אש יוצאות במרוצת גלגלי הרכבים, וְהַבְּרושִׁים הָרְעָלוּ - והוכנו החיצים (העשויים מעצי ברוש), ובראשם שמו רעל להמית בהם את חיילי אשור. 

ה. בַּחוּצוֹת יִתְהוֹלְלוּ הָרֶכֶב, יִשְׁתַּקְשְׁקוּן בָּרְחֹבוֹת - רכבי אשור ינהגו בערים בהוללות, בשגעון וברעש, (שיודעים, שלא יוכלו לנצח במלחמה), מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִם - מראה פניהם יתאדמו מבושה על מפלתם הקרובה, כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ - מרוב בהלה, ירוצו בערים במהירות מקצה לקצה, כמהירות הֶבְזק הברק.(שלא ימצאו עצה להנצל).

ו. יִזְכֹּר אַדִּירָיו - יזכור אשור את גיבוריו לצוותם לצאת למלחמה, יִכָּשְׁלוּ בַּהֲלִיכָתָם - אך יִכָּשְׁלוּ בהליכתם, ולא יצליחו, יְמַהֲרוּ חוֹמָתָהּ - ימהרו לעלות על החומה להגן מפני הבבלים, וְהֻכַן הַסֹּכֵךְ - ויכינו עליהם מכסה, לסוכך מפני חיצי האוייב.

ז. שַׁעֲרֵי הַנְּהָרוֹת נִפְתָּחוּ - שערי העיר הפונים לכיוון הנהר, נפרצו ע"י האוייב, וְהַהֵיכָל נָמוֹג - והיכל המלך, נמס ונחרב ע"י האוייב.

ח. וְהֻצַּב - המלכה, הניצבת לימין המלך, גֻּלְּתָה - יצאה בגלוי מארמונה, (שדרך המלכה להיות נסתרת בארמון המלך) הֹעֲלָתָה ­- והעלו אותה על המרכבה - לצאת לגלות, וְאַמְהֹתֶיהָ, מְנַהֲגוֹת, כְּקוֹל יוֹנִים -שפחותיהָ, ההולכות עימהּ, מקוננות כקול היונה, מְתֹפְפֹת עַל לִבְבֵהֶן - מכות (כמו שמכים עך תוף) על ליבם, כדרך המקוננות.

ט. וְנִינְוֵה - ונינוה שבארץ אשור,  כִבְרֵכַת מַיִם - מלאה בכל טובה, כבריכת מים המלאה במים, מִימֵי הִיא - מיום שהוקמה, וְהֵמָּה נָסִים - וכעת, כשנסים אנשי נינוה מפני האוייב, עִמְדוּ עֲמֹדוּ - קוראים המלך והשרים, לאנשי העיר : "עַמְדו והלחמו באוייב", וְאֵין מַפְנֶה - אך אין איש, שמפנה פניו לאחור ממנוסתו.

י. בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב - תבזזו אנשי בבל, את הכסף והזהב שבנינוה, וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה - ואין סוף לעושר, שאספו והכינו אנשי אשור, כָּבֹד - נקו מאשור, (מלשון לטאטא ולנקות ; וכן בלשון המשנה:"בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם". ברכות ח' ד') מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה - את כל כלי החמדה שאספו.

יא. בּוּקָה וּמְבוּקָה - ריקה מכל תשאר נינוה, וּמְבֻלָּקָה - וחריבה^[19],  וְלֵב נָמֵס, וּפִק בִּרְכַּיִם - ליבם ימס, וברכיהם יכשלו בהליכתם מרוב פחד, וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם - מתניהם ירעדו מהחִיל(פחד) שיאחז בהם, וּפְנֵי כֻלָּם, קִבְּצוּ פָארוּר -פניהם ישחירו מפחד, כשחרות המתקבצת בקדירה שעל האש.

יב. אַיֵּה - היכן היא נינוה, מְעוֹן אֲרָיוֹת - שהיתה מקום של מלכים ושרים עצומים, וּמִרְעֶה הוּא לַכְּפִרִים - ומקום מרעה לאריות, למלכים עצומים, אֲשֶׁר הָלַךְ אַרְיֵה לָבִיא שָׁם, גּוּר אַרְיֵה וְאֵין מַחֲרִיד - שהמלכים (המלכים והשרים של נינוה) היו יוצאים ממקומם לטרוף טרף, ובניהם הקטנים (של נינוה) שנשארו במקומם, ישבו בבטחון ואין מי שיחריד הגורים.

יג. אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו - האריות (המלכים והשרים) שבנינוה, היו טורפים די צורכם של הגורים, (בניהם ובנותיהם), וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו - וחונקים האריות את הטרף, להביא את השלל ללביאות(לנשותיהם), וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו, וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה - ומילא בְּשָלָל, את כל החורים (שבהם יושב האריה) ואת כל בתיהם.

יד. הִנְנִי אֵלַיִךְ - הנה, נותן אני את פָּנַי בכם, אנשי נינוה, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, וְהִבְעַרְתִּי בֶעָשָׁן רִכְבָּהּ - אבעיר באש את רכבי נינוה , עד שיעלה מהם עשן, וּכְפִירַיִךְ תֹּאכַל חָרֶב - ואת כל גבוריך תאכל החרב, וְהִכְרַתִּי מֵאֶרֶץ טַרְפֵּךְ - אכרית ממך את גִּבּוֹרַיִךְ, הטורפים את כל הגויים, וְלֹא יִשָּׁמַע עוֹד קוֹל מַלְאָכֵכֵה - ולא ישמע עוד בגויים, קול השליחים, שהיו שולחים להפחיד את הגויים על שבאים להשחיתם.

נחום פרק ג

א. הוֹי עִיר דָּמִים - אוי על נינוה שהיתה שופכת דמים רבים, כֻּלָּהּ כַּחַשׁ - שכולה מלאה בשקר, פֶּרֶק מְלֵאָה - מלאה בגזל, (שפורקים רכוש איש מרעהו), לֹא יָמִישׁ טָרֶף - לא סר ממנה הטרף, שטורפת מהגויים.

ב. קוֹל שׁוֹט - ועתה, יבוא עליהָ, קול האוייב המכה בשוט את הסוסים לזרזם במרוצתם, וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן - וקול רעש גלגלי רכבי האוייב, וְסוּס דֹּהֵר, וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה - סוסי האוייב הממהרים במרוצתם, מושכים את המרכבות, עד שנראה כאילו המרכבות מרקדות.

ג. פָּרָשׁ מַעֲלֶה - בדהירת הסוס, עולה הפרש כלפי מעלה, וְלַהַב חֶרֶב, וּבְרַק חֲנִית - ובידו חרב וחנית, מלוטשים ומבריקים, וְרֹב חָלָל - ומפיל הפָּרָֹש חללים רבים, וְכֹבֶד פָּגֶר - וריבוי פגרים, וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה, וְכָשְׁלוּ בִּגְוִיָּתָם - עד שכאילו אין סוף לגוִיוֹת ההרוגים, ויכשלו ההולכים ברוב הגוִיוֹת.

ד. מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה - משום שהייתם אנשי  נינוה, נוהגים במנהג הזונה, טוֹבַת חֵן בַּעֲלַת כְּשָׁפִים - שמראה עצמה כבעלת חן וכשפים לפני האנשים לפתות אותם, ואח"כ עושה בהם כרצונה,הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם בִּזְנוּנֶיהָ, וּמִשְׁפָּחוֹת בִּכְשָׁפֶיהָ - כך, אנשי נינוה עשו במשפחות הגויים כרצונם, אחר שפיתו אותם ללכת אחריהם, (ע"י הזנות והכשפים שעשו).

ה. הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת - הנה פונה אני אליך, להענישך, וְגִלֵּיתִי שׁוּלַיִךְ עַל פָּנָיִךְ - אגלה את שלוי בגדיך - לבזותך, (לפי שהמשילם לזונה, נקט דרך בזיון בזונה) וְהַרְאֵיתִי גוֹיִם מַעְרֵךְ - אראה לכל הגויים, את גילוי ערותך, וּמַמְלָכוֹת קְלוֹנֵךְ - ולכל הממלכות את בזיונך.

ו. וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים וְנִבַּלְתִּיךְ - אשליך עליך דברים מאוסים, לנבל ולהשחית את יופיך, וְשַׂמְתִּיךְ כְּרֹאִי - אשים אותך להיות כדבר מלולכלך ומטונף^[20]. (ר"ל, תפלי ביד האוייב בבזיון רב)

ז. וְהָיָה כָל רֹאַיִךְ, יִדּוֹד מִמֵּךְ - כל הרואים אותך, יתרחקו ממך, וְאָמַר שָׁדְּדָה נִינְוֵה - ויאמר הרואה: נשדדה נינוה, מִי יָנוּד לָהּ - מי יבוא לנוד לה בראשו, כדרך המנחמים,  מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ - הלא אין לה אוהבים כי הרעו לכל העמים.

ח. הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים מַיִם סָבִיב לָהּ - וכי טובה וחזקה את יותר מהעיר נא אמון שבמצרים, שישבה ליד מי היאור 
(משל לרוב עושר וטובה), ובכל זאת כבש אותה נ"נ, אֲשֶׁר חֵיל יָם - אשר הים הגדול היה לה לחומה, מִיָּם חוֹמָתָהּ - והים - הוא חומתה, (ובכל זאת כבש אותה נ"נ)

ט. כּוּשׁ עָצְמָה - הלא כוש - חזקה היא, וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה - ומצרים אין סוף לעם היושב בה, פּוּט וְלוּבִים הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ - ואף פוט ולוב שהיו עוזרים לך, נפלו ביד נ"נ,

י. גַּם הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי - גם הם (מצרים) גלו ממקומם, ונלקחו בשבי ביד נ"נ, גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת - ואת  עולליהם, בקעו ברחובות, וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ, יַדּוּ גוֹרָל - והשליכו גורל, לחלק בינהם את הנכבדים שבמצרים,  וְכָל גְּדוֹלֶיהָ, רֻתְּקוּ בַזִּקִּים - ואת כל גדולי מצרים, אסרו בשלשלאות ברזל.

משנת ההלכה

בראשית פ' כ"ב פס' ג'

"וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמרו" וכו'

       א.       זריזין מקדימין[21] למצוה[22] כדכתיב "וישכם אברהם בבקר" (פסחים ד א') ולכן מצוה המוטלת האדם יקדים לעשותה[23] (חיי אדם ח"א כלל ס"ח סעי' ו') ולכן אע"ג שאפשר לעשות הבדלה עד יום שלישי לכתחילה יבדיל מוקדם ככל האפשר (מ"ב סי' רצ"ט ס"ק ט"ז)

        ב.        דבר שמצותו ביום, יקדים בבוקר לעשותו ולכן מצוה למול מיד בבוקר (יו"ד רס"ב סעי' א') וכן אם לא בדק בדיקת חמץ בליל י"ד בודק מיד בבוקר (מ"ב תל"ג ס"ק ה') ודבר שמצותו בלילה, יקדים בתחלת הלילה. ולכן ראוי להתפלל ערבית מיד ביציאת הכוכבים. (שם ומ"ב רל"ה ס"ק כ"ו)

         ג.         דבר שמצותו ביום אין מצוה להקדימו לעשותו בלילה וכן דבר שמצותו בלילה אין מצוה להקדימו ליום[24] אבל אם אין תלוי ביום דוקא מצוה להקדימו כל מה שיוכל מיד כשחל המצוה[25] (שו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ו' סי' י' ד"ה והא דכתבו)

---

[1] רשב"ם

[2] רבינו בחיי

[3] רמב"ן

[4] אבע"ז

[5] ספורנו

[6] חזקוני

[7] ע"פ פי' ר' יוסף בכור שור

[8] ת"י

[9] רבינו בחיי

[10] חזקוני

[11] חזקוני פי' ר' יוסף בכור שור

[12] רשב"ם

[13] רש"י

[14] רמב"ן

[15] ספורנו

[16] ויצחק הלך ללמוד אצל שם והמלאכים הובילוהו לשם וישב שם שלוש שנים כמש"כ בת"י.

[17] רמב"ן

[18] ספורנו

[19] כמו: "הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ וְעִוָּה פָנֶיהָ" ; ישעיהו כד א'.

[20] כְּרֹאִי - כמו :"וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ...", ויקרא א' טז'

[21] עיין שבת דף ק"ל א' תוד"ה ר"א דמשום למהר המצווה חיללו שבת אע"ג דהיה אפשר לעשותה באיסור דרבנן וכן עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ה דמילה בזמנה מלין ביום ח' אפי' שהוא ביה"ש דיום ט' דחביבה מצוה בשעתה וזריזין מקדימין מוכח דזריזין הוא חיוב גמור ואינו רק מעלה ועיין בשד"ח ריש מע' ז' דשיהוי מצוה לא משהינן הוא מדין זריזין ועיי"ל הע' כ"ג מש"כ בשם אבנ"ז או"ח תנ"ט או"ק ב' לחלק בין זריזין מקדימין למצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ואין מעבירין על מצוה 

[22] וז"ל המאירי הוריות דף י' ב' "כשתבא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצות ולא יתאחר בעשיית מצוה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלמדה" ועיין שו"ת פנ"י אהע"ז סי' ט"ו בשאלה השניה בטעם דשיהוי מצווה לא משהינן גבי יבם "דחשו חכמים לשום קלקול פן שמא תטרוף השעה ותיבטל המצוה כמו שחשו לשמא תיבטל מצות יבמים וכו' אע"ג דמיתה וכו' לא שכיחא וכו' כיון שהיבם מוכן לפנינו אין מחמיצין המצוה" ונראה דטעם זה כתב דוקא גבי יבום וכ"מ צורת התשובה שם דמשמע דרק ביבום אין משהין כלל אבל בשאר מצוות אפ' דמשהין לעשותה מן המובחר ודלא כדברי שלום (יודייקין) ח"א סי' מ"ג ועיין שו"ת חו"י סי' ט' שכתב דאפ' דטעם דזריזין הוא משום שמא ימות [וזה צ"ע דזריזין שייך אף על שעה מועטת כגון לקרוא ק"ש מהרה בבוקר כשו"ע נ"ח סעי' ב' ועל זמן מועט כזה ודאי אין שייך שמא ימות] ועיי"ל הערה ז' וח'

[23] עיין חת"ס או"ח סי' ר"ח ד"ה ומ"ש דדוקא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין, ואפי' אם נאחר יהיה מצוה מן המובחר אבל מצוה שאנו מקבלים עלינו תחלה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך זריזין וטוב לקבוע ביום המובחר ולכן קבעו פורים באדר שני לסמוך גאולה לגאולה ועיין יעיר אזן לחיד"א מע' ז' אות ג' שזריז היינו "להקדים ולעשות הדבר הידוע ומוסכם בכמותו ואיכותו וענינו אבל להוליד עצה וענין חדש וכו' אז צריך ישוב ומתון לעמוד על נקודת המרכז וכו' והמקדים טרם זה הוא שטו"ת מלגאו ומלבר 

[24] ז"ל החת"ס ח"ז סימן ע"ד "וא"א להקדים בדבר שמצותו בלילה כמו ספירת עומר לספור בעוד היום משום זריזין, ז"א שעדיין לא הגיע זמנו וא"א ג"כ למול ביום השמיני קודם עלה"ש משום זריזין דעדיין לא הגיע זמנו" ועיין ביד מלאכי כללי הדינים אות רט"ז דכשעדיין לא הגיע זמן עשיית המצוה לא שייך זריזין ואדרבא מקריא מצוה שלא בזמנה

[25] כגון פדיון הבן דמצותו מיד במישלם ל' יום וכן מזוזה לשוכר ולשואל דמצותו מיד לאחר ל' א"כ מיד בזמן חלות החיוב מחויב לקיים מדין זריזין ואפי' בלילה (שם ובשו"ת חיים ביד סימן פ"ו)