מקרא
דברים פרק ו
(טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם יזהיר הכתוב שלא ינסה האדם להקב"ה לאמר אעבוד ה' יתברך ואראה אם יצליחו עניני בעבודתו, לפי שאין ראוי לעבדו עבודה מסופקת, אלא שיגמור בלבו לעבדו עבודה שלמה מאהבה בין יצליח בין לא יצליח כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה ברפידים בבקשת המים ואמרו היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז, ז), וכתיב (שם) על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה', הנסיון היה שאם יתן להם מים ילכו אחריו ואם לא יתן לא ילכו אחריו, וזהו לשון במסה בלשון ידיעה, שהרי על זה קרא שם המקום מסה ומריבה[1]:
(יז) שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:
(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר[2] - בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ:
(יט) לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק והיכן דבר והמותי את כל העם וגו'[3]: ס
(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם, כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה ומה - וְהַחֻקִּים כי נעלם טעמם בתורה וְהַמִּשְׁפָּטִים ישאל מה המשפטים שנעשה במצות האלה, שנסקול העושה מלאכה בשבת, ונשרוף הבא על אשה ואמה, ונכה את הארבעים לזורע כלאים כי משפטי ישוב המדינות, בדיני השור והבור והשומרים ושאר הדינין שבתורה צדיקים וטובים הן, כל רואיהם יכירון[4] אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:
(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וצוה בתשובת השאלה הזאת, שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים - והכוונה בזה, הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (לעיל ה ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים וזה טעם "לעינינו", כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלהינו הוא האלהים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו, כי כל זה יודע ביציאת מצרים והנה ראוי לנו לתת כבוד לשמו, כי הוא בוראנו ואשר הגדיל חסדו עמנו, ויצונו לעשות את החקים האלה הנזכרים בעדות חקים ומשפטים, ליראה אותו בעשותנו העדות זכר לנפלאותיו, לטוב לנו בעשיית החקים כי טובים הם, אין בהם חק שתהיה בו רעה כלל, אע"פ שלא נתברר טעמם לכל[5]:
(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ ואנחנו עדים בדבר[6]:
(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:
(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ והוא יסוד לכל המצוות לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה ביאר בכאן שכר המצוות[7] שנהיה אותם הנוחלים כל הימים שהם חיי העוה"ב[8]:
(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כלומר שכר גדול נקבל על כך קרא גמול המצות "צדקה", כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו[9] כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ: ס
דברים פרק ז
(א) כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל והשליך גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:
(ב) וּנְתָנָם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם הוזהרנו בזה מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם, וכן אסור לרחם על עובדי עבודה זרה שנאמר ולא תחנם לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו ראהו נטוי למות לא יצילנו אפילו אם יתן לו שכר, אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, וכן אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל וכן אין משכירין שדות אבל משכירין להם בתים ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, או שימצא שבח גדול יותר לבני אומתנו מתוך שבח שמשבח אותם מותר ולמכור לישמעאלים בזמן הזה שאינם עובדי ע"ז יש מתירים ויש אוסרים[10]:
(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם והזהרנו בזה מהתחתן עם הכופרים ולפיכך ישראל שבעל עכו"ם אפילו גר תושב דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל לא דרך זנות הבא על הכותית דרך זנות במקרה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ המיחד אשה מהן לבנו או שנתן בתו לאחד מהן, האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה[11]:
(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:
(ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם רק כה עשו להם[12] מִזְבְּחֹתֵיהֶם הבנויים תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם עשוי מאבן אחת תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם אילנות שעובדים אותם[13] תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ:
(ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה דבר נחמד[14] מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים שמא תאמרו אנו מרובים מאותן שבע עממים ובעוצם ידינו נגרש אותם. לא מרובים אתם מכל אותן שבעה עממים. ולא מרובכם חשק ה' בכם לבער אותם אלא אתם המעט מכל אותם עממים. אלא מאהבת ה' אתכם בשביל שבועתו לאבותיכם. ונשל אותם מפניך[15] חָשַׁק שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם[16] יְקֹוָק בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים:
(ח) כִּי מֵאַהֲבַת יְקֹוָק אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְקֹוָק אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם:
(ט) וְיָדַעְתָּ מיציאת מצרים כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים שברא שמים וארץ הָאֵל הַנֶּאֱמָן שלא ישוב דברו ריקם[17] שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר:
(י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו את שכרו על דברים טובים שעשה בעוה"ז[18] לְהַאֲבִידוֹ בעולם הבא לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ:
(יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם ולא תטריד מחשבתך אם לא תקבל שכר מהם בעולם הזה כי בועה"ב הוא עיקר שכרם[19]: פ
נביא
זכריה פרק יא
ט. וָאֹמַר, לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם - לא ארעה ואשגיח עוד על הצאן, (בהנהגה של מקל נועם, וכדלהלן פס' י'), הַמֵּתָה תָמוּת -העומדת למות בדבר - תמות, וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד - והעומדת להכחד בחרב - תכחד,וְהַנִּשְׁאָרוֹת, תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ - ואלו שישארו מן הצאן, יאכלו אחד את השני מרוב רעב.
י. וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם, וָאֶגְדַּע אֹתוֹ - לקחתי את מקל הנועם שבו הנהגתי את הצאן, ושברתי אותו, לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים - ובכך, הופרה הברית, שכאילו כרת ה' עם כל העמים, שלא ירעו לישראל אם ישמרו את התורה. (שבהנהגה שהנהיג את הצאן במקל נועם, שומר עליהם מפני כל רעה)
יא. וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא -הברית עם העמים, וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי - הצדיקים שבעניי הצאן, השומרים לעשות את דבר ה', כִּי דְבַר ה' הוּא - רוב הצרות שעושים לנו העמים, גזירה היא לפני ה'.
יב. וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם, הָבוּ שְׂכָרִי - אם רוצים אתם, תנו לי (לה' , הרועה את הצאן) את שכרי על שמירת הצאן עד כעת, (ושכרי הוא, שתעשו מצוותי), וְאִם לֹא חֲדָלוּ - ואם אינכם רוצים חדלו לעשות רצוני, ולא אשגיח עליכם כלל, וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלשִׁים כָּסֶף - שקלו לי בשכרי משקל 30 כסף (משל לתורה ומצוות שנתנו לו 30 צדיקים מהצאן).
יג. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הַשְׁלִיכֵהוּ - את ה - 30 שקל כסף, את הצדיקים העושים רצוני, אֶל הַיּוֹצֵר, אֶדֶר הַיְקָר - אל האוצר האדיר והחזק, אל ביהמ"ק, אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם - וזכות יקרה זו, עומדת מעליהם כעטרה על ראשם, וָאֶקְחָה שְׁלשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית ה' אֶל הַיּוֹצֵר:
יד. וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי, אֵת הַחֹבְלִים - ה' שבר את מקל ההנהגה השני, מקל החובלים, לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל - להפר את האחוה הרעה, שהיתה בין יהודה וישראל, שלמדו להרֵעַ כישראל.
טו. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי, עוֹד קַח לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי - קח לך כלי של רועה טיפש, שינהיג את הצאן.
טז. כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ - רועה אוילי, הַנִּכְחָדוֹת, לֹא יִפְקֹד - הנכחדות הסרות מן העדר, לא יזכור לשמרם, הַנַּעַר, לֹא יְבַקֵּשׁ - ואת הצאן הרך הצעיר, לא יבקש לדאוג להם,וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא - ואת השבורה באחת מאבריהָ - לא ירפא, הַנִּצָּבָה, לֹא יְכַלְכֵּל - העומדת במקומה מחולשה ומחולי, לא יפרנס אותה במקומה לחזק אותה, וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל,וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק - ואת פרסות רגלי הבריאה והחזקה, ישבור וישחית. (משל לשמנים ולעשירים)
יז. הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל - אוי על הרועה, המנהיג את ישראל, בהנהגה של הבל, עֹזְבִי הַצֹּאן - העוזב את הצאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ, וְעַל עֵין יְמִינוֹ - תבוא החרב, ותכה על זרועו, ועל עינו שהביט על הצאן לנצל אותו לצרכו, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ, וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה - זרועו של הרועה תיבש, וראיית עינו תחלש, ולא יראה את הצאן שרוצה לנצל לעצמו.
כתובים
(יב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי יְקֹוָק:
כמבואר בספר ירמיה פרק לח
וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי: כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה - רצו שיהרוג את ירמיהו, משום שמחליש בדבריו, את ידי הלוחמים בכשדים. הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר - הנה ירמיהו בידכם, ועשו לו כרצונכם. ואני, לא אוכל לעשות דבר נגדכם: וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ - השליכו אותו לבור של מלכיהו בן המלך. אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים - הורידוהו לבור בחבלים. וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט - גופו, שקע בטיט שבבור: וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס - עבד המלך, היה כושי ושר של המלך. וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן:וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: יְקֹוָק הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה - השרים הרֵעוּ, שנתנו את ירמיהו אל הבור. אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר - הרי ימות ברעב, שאפילו בעיר אין כבר לחם: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת - ציוה צדקיהו, שיקח 30 אנשים (שפני הרעב נחלשו האנשים, והיו צריכים 30 אנשים כדי להעלותו מהבור.) ויעלו את ירמיהו מהבור: וַיִּקַּח עֶבֶד מֶלֶךְ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ - לקח העבד 30 האנשים עמווַיָּבֹא בֵית הַמֶּלֶךְ אֶל תַּחַת הָאוֹצָר - מתחת לִמְקום אוצר המלך. וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים - לקח משם, בגדים בלויים הנסחבים בארץ ומושחתים מרוב שנבלו (כמו: "ארץ מלחה ולא תשב" ; לעיל פרק יז', ו')וַיְשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים - הורידו לו את הבגדים הבלויים לתוך הבור בחבלים: וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים - שים את הבגדים תחת החבלים בבית השחי, שלא יפצא מהחבלים - כשימשכו אותו למעלה וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן: וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי - שם מקום - במקדש. אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ - הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ - לֹא תִשְׁמַע אֵלָי - אם אומר לך האמת - תהרוג אותי, ולעצתי - לא תשמע: וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי יְקֹוָק את אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת - נשבע ביְקֹוָק שעשה אותנו, אִם אֲמִיתֶךָ וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ - שלא אהרוג אותך, ולא אמסור אותך, בידי המבקשים את נפשך: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל - וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ - אם תכנע לפני נ"נ - חָיֹה תחיה. וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם - ואם לא תכנע, העיר ואתה תִּמָסְרוּ ביד נ"נ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם - וְהִתְעַלְּלוּ בִי - אני חושש, שמא יתן אותי נ"נ, ביד היהודים שנכנעו לו - והם יתעללו בי: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ - לא יתנו הכשדים אותך, ביד היהודים. שְׁמַע נָא בְּקוֹל יְקֹוָק לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ: וְאִם מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְקֹוָק : וְהִנֵּה כָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל - הנשים שבבית המלך יצאו אל מלך בבל, וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ - ותאמרנה למלך: הנה הצליחו אנשי שלומך, נביאי השקר, להסית אותך למרוד בנ"נ. הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ - כאילו שרגליך טבעו בבוץ, בצרה. נָסֹגוּ אָחוֹר - שרגליך, "ברחו" מהכשדים: וְאֶת כָּל נָשֶׁיךָ וְאֶת בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ: וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אִישׁ אַל יֵדַע בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת - אם לא תאמר את הנבואה שאמרת לי - לא תמות, כפי שנשבעתי לך: וְכִי יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה נָּא לָנוּ מַה דִּבַּרְתָּ אֶל הַמֶּלֶךְ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ - וְלֹא נְמִיתֶךָ - אם ישאלו אותך השרים מה דברת עם המלך. וּמַה דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מַפִּיל אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם - התחננתי לפני המלך, שלא ישיבני לבור, בבית יהונתן - שלא אמות שם: וַיָּבֹאוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל יִרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אֹתוֹ וַיַּגֵּד לָהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ - שתקו אחר ששמעו דבריו, והאמינו לו. כִּי לֹא נִשְׁמַע הַדָּבָר - שאיש לא שמע הדבר האמיתי, שדבר עם המלך:
משנת ההלכה
המשך הלכות היוצאים לנופש
כשרות המאכלים
א. יש לברר את כשרותם של המאכלים. ואין לסמוך סתם על אמירת המארחים שהאוכל כשר, אלא אם כן מכירם ויודע שיש להם הבנה בסיסית בכשרות.
ב. גם פירות וירקות, לחמים, גבינות, שמנים, ויינות, צריך לברר את כשרותם.
ג. מאכלים המיוצרים ביצור ביתי יש לברר את כשרות מרכיביהם ולברר שלא נעשו תוך כדי חילול שבת או תערובת של בשר בחלב וכן שאין בהם שאלות של בישולי עכו"ם.
ד. כמו כן יש לברר שמאכלים אלו יוצרו בכלים שאין חשש שבושלו בהם דברים שאינם ברמה הכשרותית המתאימה.
ה. לפיכך יין בייצור ביתי (או בוטיק) יש לברר את כלל מרכיביו. שהופרשו תרומות ומעשרות כדת וכדין ושאין חשש ערלה או כלאים בגפן ממנו נעשה היין. וכן לברר שיוצר על ידי שומרי שבת ושלא נגעה בו יד שאינו יהודי.
ו. וכן שמן בייצור ביתי יש לברר שאין מערבים בו תוספות ושהופרשו תרומות ומעשרות כדת וכדין ושאין בו חשש ערלה (בד"כ אין חשש ערלה בזיתים אלא אם הרכיבו עליו יחורים חדשים) ושלא יוצר ח"ו בשבת.
ז. פירות מקטיף מקומי יש לברר שאין בהם חשש ערלה ושהופרשו מהם תרומות ומעשרות ואם לאו יש להפריש על פי הנוסח שהתבאר לעיל.
ח. וכן ירקות יש לברר שהופרשו תרו"מ (אין ערלה בירקות)
ט. לחם, פיתות, לחמניות וכדומה, יש לברר את כשרות רכיביו (קמח, שמן ביצים שמרים וכדומה) . ולודאות שהופרש ממנו חלה ושלא נאפה בשבת או שאין חשש אפיית נכרי.
י. גבינות קשה מאד לברר את כשרותם אלא אם כן ברור תהליך הייצור ורכיביו.
[1] רבינו בחיי
[2] רמב"ן
[3] רש"י
[4] רמב"ן
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רבינו בחיי
[8] "דבר זה תשובה לסכלות ולחוסר דעת המינין ששואלים לישראל למה לא פי' משה בדבריו לישראל שיירשו גן עדן והבאת העולם הבא אם יקיימו התורה. תשובה לדבריהם הרי כאן בפירוש הזכיר שכר העולם הבא ומה שלא נדר להם בהרבה מקומות אלא הארץ ושלות העולם הזה היינו כדי להשמיעם דבר השוה לכל אנשים ולנשים ולטף לחכמים ולשאינם חכמים כדי להמשיך לבם ליראה וכמו כן מטעם זה לא הזהיר משה רבנו לישראל עונש גיהנם אם לא ישמרו מצות התורה אלא הזהירם עונש חי העולם הזה כמו שמפורש בפרשת בחוקותי ובפרשת תבא ובכמה מקומות אחרים. חזקוני
[9] רמב"ן חזקוני
[10] מצוות ה', אלה המצוות
[11] שם ושם
[12] אבע"ז
[13] רש"י
[14] אבע"ז
[15] רשב"ם
[16] רמב"ן
[17] רמב"ן
[18] ת"א ת"י
[19] חזקוני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה