מקרא
דברים פרק ט
(כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת ואטחון אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר ולא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם, שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות[1]:
(כב) וּבְתַבְעֵרָה הוא קברות התאוה[2] וּבְמַסָּה הוא רפידים וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה ולפי שיש לו לקברות התאוה שני שמות על שם המאורע הזכירו בשניהם[3] מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְקֹוָק:
(כג) וּבִשְׁלֹחַ יְקֹוָק אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ בלב וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ במעשה אלא עלו ונלחמו[4]:
(כד) מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְקֹוָק מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם:
(כה) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְקֹוָק בתפילה[5] אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי זאת היתה תפלתו קודם רדתו מן ההר, וממנה נענה בוינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד)[6] כִּי אָמַר יְקֹוָק לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם:
(כו) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וָאֹמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:
(כז) זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ:
(כח) פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְקֹוָק לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם במצרים טרם שהוציאם משם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר אבל בחטא המרגלים (במדבר יד טז) אמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר, כלומר יאמרו כי כאשר באו והיו קרובים לארץ וראה שאין יכולת בידו כנגד העמים ההם שחטם במדבר[7]:
(כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ בני האבות[8] אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: פ
דברים פרק י
(א) בָּעֵת הַהִוא אחר ארבעים יום הוא כ"ט אב[9] אָמַר יְקֹוָק אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור[10]:
(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:
(ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה בעלות השחר של יום חמישי כ"ט אב[11] וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:
(ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן כדי שלא יאמר שיש הפרש בין לוחות ראשונות שהם מעשה ה' ללוחות שניות שהן מעשה ידי אדם, לזה אמר כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דיבר ה' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל, כל זה לומר שבכתיבה לא יש הפרש והמכתב מכתב אלהים הוא וגו'[12] אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְקֹוָק אֵלָי ביום ג' בשבת בעשרה בתשרי[13]:
(ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר באותו יום עצמו בעשרה בתשרי[14] וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק:
(ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן הר ההר גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות. והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה יקראו אותן בארות בני יעקן, כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם והם עשאום כי שם מצאו מים חיים. ומשם נסעו למוסרה, ומשם נסעו למוסרות, ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, שהמקום ההוא זה שמומוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם, חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה' וישובו אל המחנה במוסרה, ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה, כי עתה בשובם הלכו מהרה וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה, כי אמר (לעיל ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו, כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו[15]:
(ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם:
(ח) בָּעֵת הַהִוא של חטא העגל כשאמר פסל לך הִבְדִּיל יְקֹוָק אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי שמצאו חן בעיני המקום, שלא חטאו בו כדכת' ויאספו אליו כל בני לוי[16] לָשֵׂאת הלוים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לַעֲמֹד הכהנים[17]לִפְנֵי יְקֹוָק לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ הכהנים בני לוי את ישראל[18] עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ט) עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְקֹוָק הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לוֹ:
נביא
זכריה פרק יד
יא. וְיָשְׁבוּ בָהּ - בירושלים, בשלום ובשלוה, וְחֵרֶם, לֹא יִהְיֶה עוֹד - והֶרֶג, לא יהיה עוד בירושלים, וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח - וישבו בירושלים בבטחה.
יב. וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם - וכך תהיה המכה שיכה ה' את כל העמים שנקהלו להלחם על ירושלים: הָמֵק בְּשָׂרוֹ, וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו - ימס בשרם כשהם עומדים על רגליהם, וְעֵינָיו, תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן - ועיניהם ימסו בתוך חורי העינים, וּלְשׁוֹנוֹ, תִּמַּק בְּפִיהֶם - ולשונם, תימס בתוך פיהם.
יג. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם - יביא ה' ביניהם מהומה גדולה, וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ, וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ - וכאשר יחזיק איש את יד חבירו לעזור לו, יחשוב אותו לאוייבו, ויעלה את ידו להכותו.
יד. וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם - כאמור לעיל יב' ב':"...וְגַם עַל יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלִָם...", שיכריחו הגויים הצרים על ירושלים, את אנשי יהודה, שבערים מסביב ירושלים, לצור עמהם על ירושלים. וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב - ויאספו אנשי יהודה, את העושר ממחנה גוג, אחר המגיפה: זָהָב, וָכֶסֶף, וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד:
טו. וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס, הַפֶּרֶד, הַגָּמָל, וְהַחֲמוֹר, וְכָל הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה, כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת - גם הבהמות של מחנה גוג, ינגפו כמו האנשים. (המק בשרו וכו')
טז. וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר, מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם - ואלו שישארו בחיים, מהגויים שבאו על ירושלים, (מ - "השלישית", שיצָרְפוּ ויבָּחַנוּ ככסף וכזהב, וידבקו בה', לעיל יג' ט')
וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת - כל שנה בחג הסוכות (שבסוכות, היתה המלחמה וההצלה), יעלו לירושלים, להשתחוות, לחגוג ולהודות לה'.
יז. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה, מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת - מי שלא יעלה להשתחוות לה', וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם - לא יהיה להם גשם באדמתם. (שבחג הסוכות, נידונים על המים)
יח. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה - לירושלים, וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם - שעליהם, לא בא ויורד הגשם, כי משקים את ארצם מהנילוס, תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה', אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת - מגיפה יגוף אותם ה', על שלא עלו בחג הסוכות לירושלים, ולא ינקו מעונש.
יט. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת - זה יהיה ענשם של הגויים, שלא יעלו בסוכות לירושלים. (של מצרים - מגיפה, ולשאר הגויים - עצירת המטר).
כ. בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס, קֹדֶשׁ לַה' - גם את הפעמונים, שתולים בצוארי הסוסים, יקדישו לה', וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה', כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ - הסירות בביהמ"ק,(כעין סיר, להוריד את הדשן מהמזבח) יהיו רבים כמו המזרקים (כלי קבלת הדם).
כא. וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה, קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת - מריבוי הקרבנות שיקריבו, כל הסירים שבירושלים, יוקדשו לצורכי העבודה במקדש, וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים, וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם -וכל הזובחים זבח, יקחו סירים אלו, ויבשלו בהם בשר השלמים, וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא - ולא יהיו עוד סוחרים המוכרים סירות או נחושת לעשות ממנה סירות, כי רבים יתנדבו ויקדישו כלים.
סליק ספר זכריה
כתובים
אמר לו הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו - ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?! לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבונו של עולם: איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקב"ה: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים!:
מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו! שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו: מה יום מימים, שאנו מתבקשים לפני הקב"ה? אמר להם:
איני יודע, מפני שהיה מתירא, שלא יאמרו: בימיך היתה זאת לבנינו:
הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד! הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מימים, שאני מתבקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיהו:
איני יודע. הניחו משה והלך לו אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם: משרתי עליון! כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב"ה, והניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה והולך עד שהגיע
ספר התודעה - פרק שלשים ושלשה (המשך):
אצל אבות העולם:
אמרו לו אבות העולם: משה רועה ישראל, מה היום מימים? אמר להם: אבות אבותי, אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם? מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שהגיעו לשער בית המקדש. כיון שראה הקב"ה, מיד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק (ישעיה כב), ואלמלא מקרא שכתוב, אי אפשר לאומרו. והיו בוכים והולכים משער לשער, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: 'אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנתו לא הצליח!':
בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? - כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרים: נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח (ישעיה לג) - מסילות שהתקנת לירושלים, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים מהם, שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים - היאך שבתו!:
ספר התודעה - פרק שלשים ושלשה (המשך):
באותה שעה נזקק הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם: מה לכם קושרים מספד שורות שורות? אמרו לפניו: רבונו של עולם! מפני אברהם אוהבך שבא לבית וספד ובכה, מפני מה לא השגחת עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, לא בא לביתי, ועכשָׁו מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי? (ירמיה יא) - אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתם בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבוא תורה ותעיד בהם בישראל:
מיד באה תורה להעיד בהם. אמר לה אברהם: בתי, באת להעיד בהם בישראל שעברו על מצוותיך - ואין לך בושת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך - ועכשָׁו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם:
אמר לו הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהם בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות. באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם:
אל"ף, את ראש לכל האותיות - ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ (שמות כ), ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני - ואת באה להעיד בבני! מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהם:
באה בי"ת להעיד בהם בישראל. ואמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד על בני, שהם זריזים בחמשה חומשי תורה, שאת בראש התורה? מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום:
וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביְּשו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנים, אמרת לי: 'העלהו עולה לפני', ונעשיתי עליו כאכזרי ולא רחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפַתִּי אותו - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?:
פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: אֱלֹקִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי (בראשית כב), לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין - ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?:
פתח משה ואמר: רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותי - ועכשָׁו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: 'מטוב אדוני - לא טוב לי, ומרעתו - רע לי'..:
באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפני, ואלך אליהם ואראה, מי מניח ידו עליהם? אמר לו ירמיהו: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן!:
מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה:
בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו. יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפני! מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה - והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה, עד שעלתה בכיתם למרום; זהו שנאמר: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ (תהלים קלז):
משנת ההלכה
תפילה במנין בחופשה
א. היוצא לנופש צריך לוודאות שיש בסביבתו מקום בו יוכל להתפלל שחרית ומנחה בציבור, במנין של עשרה אנשים. ולא ייצא למקום בו אין מנין מכיון שעי"כ מתבטל מתפילה בציבור[19].
ב. מלבד זאת על ידי כן מפסיד את החיוב המוטל עליו של עניית קדושה ברכו קדיש ואמנים שמחוייב בהם.
ג. ובמקום בו כרוך הדבר בהפסד ממוני למשל ביוצא לעסקיו למקום בו אין מנין או כשיוצא לדבר מצוה ואפילו לראות פני חבירו וכדומה מותר לו לצאת גם אם יודע שעי"ז יתבטל מתפילה במנין[20].
ד. ואפילו אם ההפסד יגרם כתוצאה מכך שיאחר להגיע ללימודיו או עבודתו מותר לו להתפלל היחידות אמנם אסור לאדם לקום מאורח על סמך כך שיגרם לו הפסד מתפילה במנין אלא חובה עליו לקום מוקדם כדי להספיק תפילה במנין ולא לאחר לעבודתו או לימודיו.
ה. ובמקום בו אינו יכול להתפלל במנין מן הראוי שלכתחילה יתפלל תפילת שחרית כוותיקין כלומר עם הנץ החמה כי מצינו לדעת חלק מן הפוסקים שלהתפלל וותיקין אפילו ביחידות שקול יותר מלהתפלל לאחר מיכן אפילו בציבור[21].
ו. ובימי שני וחמישי יקרא לעצמו את קריאת התורה מתוך חומש או סידור.
ז. וכן בשבת אם היה צריך לשהות במקום בו אין מנין יקרא את הפרשה שנית מקרא ואחד תרגום[22].
ח. ומחוייב לחזר אחר מנין עד מקום שרחוק ממנו כדי נסיעה של 18 דקות במקום בו יש לו כלי רכב ובמקום שאין לו מרחק הליכה של שמונה עשרה דקות ממקום הימצאו.
ט. ואם הוא בתוך כדי נסיעה אם יש מנין לפניו בתוך מרחק של 72 דקות נסיעה אם הוא בכלי רכב או הליכה במקום בו הולך רגלי מחויב ללכת לשם להתפלל אבל אם צריך לחזור לאחוריו או לסטות הצידה מדרכו מחוייב לחזר אחר מנין רק אם הוא בתוך נסיעה או הליכה של שמונה עשרה דקות כנ"ל.
[1] רמב"ן
[2] חזקוני
[3] חזקוני
[4] אבע"ז משך חכמה
[5] ת"א ת"י
[6] רמב"ן
[7] רמב"ן
[8] אבע"ז
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] חזקוני
[12] שפתי כהן
[13] חזקוני
[14] חזקוני
[15] רמב"ן
[16] רשב"ם
[17] רבינו בחיי
[18] רשב"ם
[19] הערוך השלחן בסימן צ' סעי' כ' וז"ל "ופשיטא שלא ישכים אדם לילך בדרך לדבר הרשות מעיר שיש בה ביהכ"נ ואפילו ילך קודם אור הבקר" וטיול או נופש ודאי נחשב דבר הרשות. אם יש לדון שבמקום בו הולך לראות פלאי הבורה ברוך הוא אולי יש מקום להתיר שנחשב כהולך לדבר מצוה כמו שמצינו שיש מתירים לצורך כך את איסור היציאה מארץ ישראל ויש מקום לחלק ואין כאן מקום להאריך
[20] הרמב"ם בפ"ח מה' תפלה ה"א פוסק בזה בלשון, תפלת הציבור נשמעת תמיד וכו' לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור וכו'. והשו"ע באו"ח סימן צ' סעי' ט' פוסק בזה בלשון: ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור. ובשניהם הן ברמב"ם והן בשו"ע לא נזכר לשון חיוב. ובבאר היטב ס"ק י"ב, שפסק דאם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבוא לידי הפסד ממון אינו מחויב ע"פ הדין להשתדל להתפלל עם הציבור וכו'. וכן הערוה"ש שם כתב וזה שאין אנו נזהרין בזה משום שאנו הולכין בדרך לפרנסתנו ונחשב זה לדבר מצוה שהרי מצוה לפרנס אשתו וזרעו וכו' עכ"ל. וכן יעוין במג"א או"ח סימן תרע"א ס"ק י"ב "דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו א"צ לילך לבה"כ ע"ש
[21] שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן ה
[22] שם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה