מקרא
במדבר פרק ח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת סבב את פיות שבעת הנרות אל מול פני המנורה דהיינו הפרכת המבדיל בין ההיכל ובין קדש הקדשים והיינו אליבא דמאן דאמר צפון ודרום היו הנרות מונחים ולמאן דאמר מזרח ומערב היו מונחים הנרות אל מול פני המנורה היינו השלחן כדכתיב בפרשת פקודי וישם את המנורה נכח השלחן[1]:
(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב[2]:
(ד) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה[3] עַד פִּרְחָהּ כלומר תכשיטי וקשוטי הירך, כי גם בירך היו פרחים (ערש"י תרומה), וטעם המקרא לא בלבד המנורה עצמה, שהוא אבר גדול ונקל לעשות מקשה, אבל גם התכשיטים והקשוטים שבמנורה שהם הגביעים והכפתורים והפרחים שהם מעשה אומן דקים מאד, גם אלה לא נעשו איברים איברים בפני עצמם ונתחברו בה, כי אם גם המה נעשו מעשה מקשה[4] ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה[5] מִקְשָׁה הִוא לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה, כי הוא מעכב בה[6] כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות, השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד, והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם, וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן[7] קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני[8] וְטִהַרְתָּ אֹתָם:
(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם[9] שעד עכשיו שלא היו רגילים לבא אל המשכן, לא היו נזהרים כל כך בטומאת מתים, והזה על הספק, כי מעתה שירגילו במשכן יהיו נזהרים בעצמן, כי הבא למקדש טמא בכרת[10] וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת כוכבים והיא קרויה זבחי מתים והמצורע קרוי מת הזקיקם תגלחת כמצורעים ולכך צריכים בעלי תשובה טבילה ותגלחת[11] וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר לעולה[12] וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת שלושה עשרונים[13] בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:
(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שהם יקדישום לשם שמים, כמבואר בפסוק הבא "וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים"[14]:
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הם הבכורת שבישראל שהלויים נתנו כפרה תחתיהם וכל בכור סומך על שלו[15] אֶת יְדֵיהֶם שהיו הלוים כמו קרבן המכפר. בזה שהפרישו אותם לתורה ולעבודת אהל מועד כעין מש"כ בנדרים ל"ח המדיר בנו לת"ת אסור להשתמש עמו. משום כך נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה עַל הַלְוִיִּם כי ישראל היו זורעים וקוצרים, וזורים ודשים את המעשר לצורך הלוים חלף עבודתם אשר הם עובדים במשכן במקום ישראל, ולכך כתב "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל" שבני ישראל שוכרים אותם לי[16]:
(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק בשליחות מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפי שהם שלוחים של ישראל[17] וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק:
(יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיקֹוָק לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:
(יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיקֹוָק אהרן הניפם תחילה ואחר כך משה[18]:
(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תבדיל בחנייתם את הלויים אשר הם חיים עכשיו וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי[19]:
(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם בהזאת שלישי ושביעי במי חטאת[20] וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:
(טז) כִּי נְתֻנִים נתונים מעצמם, שנתנו את עצמם לעבודתי, כמו שהעיד באמרו: מי לה' אלי, ויתאספו אליו כל בני לוי ו - נְתֻנִים הֵמָּה לִי גם כן מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שיתנו מחית הלויים במעשר ראשון חלף עבודתם, למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הבכורות שהיתה העבודה מוטלת עליהם[21] לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:
(יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם כל תיבת יום משמע אף לילה[22] הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:
(יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אע"פ שכבר נאמר (לעיל פסוק טז) לקחתי אותם לי, כן דרך המקרא, והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו, ופי' וכאשר לקחתי את הלוים לי, נתתים לאהרן ולבניו[23]:
(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם[24] וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבוא במחיצתם[25]:
(כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו עשרים ושנים אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס[26]:
(כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם בהזאת מי חטאת[27] וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:
(כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם למעלה, שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו כֵּן עָשׂוּ לָהֶם אהרן ובניו לסדרם במשמרותם[28]: ס
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה[29] בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ובמקום אחר אומר (במדבר ד) מבן שלשים שנה הא כיצד (חולין כז) מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד שלא ראה סי' יפה במשנתו בחמש שנים ששוב אינו רואה[30] ועל דרך הפשט, הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה[31] וי"א שמבן כ"ה ראוי לשמור משמרת אהל מועד ומבן ל' ראוי לעבוד ולמשא[32]:
(כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד כל אחד מצבא העבודה המוטלת עליו, בני קהת מעבודת משא בכתף ובני גרשון ובני מררי מטעינה ופריקה והורדה והקמה וחוזרין אלו ואלו לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן[33]:
(כו) וכשיהיה בן חמשים וְשֵׁרֵת אֶת עם אֶחָיו הזקנים בְּאֹהֶל מוֹעֵד לשורר ו - לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת שלא יכנס בו זר כדכתיב סביב למשכן יחנו[34] וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם: פ
במדבר פרק ט
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן חודש ניסן לֵאמֹר מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו:) אין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר[35]:
(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד ולא היה כשאר קרבנות עתה כשנבנה המשכן הוצרך לצוות שיעשוהו בעיקר מצות לדורות ולא כפסח מצרים[36] בְּמוֹעֲדוֹ מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו, כמו שקרה בבנין בית ראשון שסיפרו רבותינו ז"ל שביטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית[37]:
(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו אלו מצות שעל גופו ממקום אחר כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ[38] תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רבי יוסי אומר לא עשו ישראל פסח במדבר אלא אותו בלבד והטעם לפי שבאותה שעה היו חונים במקום אחד ויכולים היו למול הזכרים הילודים להם כדי שלא תעכב להם מילתם מלאכול בפסח אבל מכאן ואילך שהלכו במדבר ולא מלו הילודים להם משום חולשת הדרך וסכנת הנימול שיניעוהו בדרך כדכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם מארץ מצרים לא מלו ומילת זכריו מעכבתו לאכול בפסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו לפיכך לא עשו פסח ורבותינו אמרו לפי שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היה להם יום צח למול[39] :
(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים מישאל ואלצפן שנטמאו להוציא את נדב ואביהוא שמתו שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועל זה נאמר שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא[40] אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו וגו'[41] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו[42] בַּיּוֹם הַהוּא:
(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה[43] לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם)[44] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:
(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ שה תמים זכר בן שנה ולצלי[45] ושלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא ד"עצם לא ישברו בו", שהוא בגוף הפסח[46]:
(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר או וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גוי ויתגייר ונעשה -[47] גֵּר אחרי פסח ראשון וְעָשָׂה פֶסַח שני[48] לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ
(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל על אהל[49] הָעֵדֻת להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות, לא חצר המשכן[50] וּבָעֶרֶב יִהְיֶה אותו הענן עצמו היה בלילה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר ולא כמו הענן שהלך לפני ישראל שהיה עמוד אש אחר בלילה[51]:
(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:
(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה[52] וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כשהיו רואים שהענן נוסע, היו יודעים שרצונו של מקום שיסעו, וכשינוח יחנו[53] כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו וְלֹא יִסָּעוּ ולא יעברו על רצון ה'[54]:
(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן[55] עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ שלפעמים היתה חנייתם במקום נאות להם ולמקניהם, ושם היה שוכן הענן ימים מספר, מכל מקום - על פי ה' יחנו. לא מאהבת אותו המקום. ועל פי ה' יסעו. אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב[56]:
(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אע"פ שהוא טורח גדול להם אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים[57]:
(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים שנה בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ
נביא
יחזקאל פרק מ"ג
(יא) וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ - וכשיתביישו מהעוונות שעשו, אז תְּלַמד אותם - צוּרַת הַבַּיִת, וּתְכוּנָתוֹ - ותוכנית הבית, וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו - השערים והפתחים, שבהם יוצאים ובאים, וְכָל צוּרֹתָו - צורת הבית, וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו - כיצד משתמשים בכל חלק בבית, וְכָל צוּרֹתָיו - צורת הכרובים והתמורים, וְכָל תּוֹרֹתָיו - וכל ההוראות הצריכות לבית, הוֹדַע אוֹתָם, וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם - כל הפרטים, וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם - ויבנו אותו לעתיד לבוא.
(יב) זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר - על ראש הר הבית, כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים - כל הר הבית, מובדל בקדושתו, מקדושת העיר ירושלים, הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת - הוראת בנין הבית.
מזבח החיצון (פסוקים יג' - יז')
(יג) וְאֵלֶּה מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ - החיצון, בָּאַמּוֹת - שנמדד בשני סוגי "אמות": 1) אַמָּה - רגילה 5 טפחים, 2) אַמָּה וָטֹפַח - אמה רגילה ועוד טפח - 6 טפחים. וְחֵיק - והחֵיק, כלומר יסוד המזבח - הָאַמָּה - יִמָדֵד באמה קטנה, (ציור 16 אות א') וְאַמָּה רֹחַב -ורוחב יציאת "הסובב" (מקום הִילוּך הכהנים סביב המזבח) מראש המזבח, (מהחלק העליון של המזבח) - גם ימדד באמה קטנה (ציור 16 אות ב'). וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב - ובהמשך לִקְצה הסובב ("אֶל שְׂפָתָהּ ") - היה כעין מדף מסביב ("וּגְבוּלָהּ"), תלוי באוויר, זֶרֶת הָאֶחָד - רוחב המדף היה זרת - חצי אמה (ציור 16 אות ג'). וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ - ובאמה זו (באמה קטנה)- יִמָדדגם גג המזבח למעלה.
(יד) וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד - סוף - הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה - העזרה הקטנה (היא החיק - היסוד) - שְׁתַּיִם אַמּוֹת -גובה מהארץ, (אמות קטנות כפי שלמדנו בפסוק הקודם ; ציור 16 אות ד'), וְרֹחַב - היסוד - אַמָּה אֶחָת (אמה קטנה ; ציור 16 אות ה'), וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה - החיק, עַד - סוף - הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה - שהיא "הסובב" - אַרְבַּע אַמּוֹת - גובה (אמות של 6 טפחים ; ציור 16 אות ו'), וְרֹחַב - הָאַמָּה - ורוחב הסובב - היה אמה אחת. (אמה קטנה).
ציור 16
|
(טו) וְהַהַרְאֵל - החלק העליון של המזבח היה - אַרְבַּע אַמּוֹת - גובה (אמות של 6 טפחים), וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע - וְ- 4 אמות הללו, כוללות את האריאל, עם הקרנות שלמעלה. (הקרנות לבדן - אמה אחת ; ציור 16 אות ז')
(טז) וְהָאֲרִיאֵל - החלק העליון של המזבח היה - שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - אמות - אֹרֶךְ, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה - אמות - רֹחַב, רָבוּעַ - בצורת ריבוע, אֶל אַרְבַּעַת - וּבְּ - 4 הצלעות של -רְבָעָיו - של הריבוע - היו 12 אמות.
(יז) וְהָעֲזָרָה - הגדולה (הסובב - שבלט מִסְבִיב ראש המזבח - אמה לכל צד) היתה - אַרְבַּע עֶשְׂרֵה - אמות - אֹרֶךְ, בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה - אמות - רֹחַב, אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ - וכן היה בְּ - 4 צלעות הריבוע של הסובב
(14 אמות כל צד), וְהַגְּבוּל - המדף שבהמשך הסובב להילוך הכהנים, היה - סָבִיב אוֹתָהּ - מסביב לעזרה - חֲצִי הָאַמָּה - "זֶרֶת" (ולכן אורכו ורוחבו היה 15 אמות לכל צלע), וְהַחֵיק לָּהּ -היסוד שלה {של העזרה הגדולה (של הסובב)} היה בולט מהסובב - אַמָּה סָבִיב, (ולכן אורכו ורוחבו של החיק - היסוד, היה - 16 אמה) וּמַעֲלֹתֵהוּ - הכֶּבֶֹש (שהיה מדרום למזבח) שבו עוליםלמזבח, לא היה באמצע הצד הדרומי של המזבח, אלא - פְּנוֹת קָדִים - היה פונה וקרוב יותר - לצד מזרח
(14 אמות כל צד), וְהַגְּבוּל - המדף שבהמשך הסובב להילוך הכהנים, היה - סָבִיב אוֹתָהּ - מסביב לעזרה - חֲצִי הָאַמָּה - "זֶרֶת" (ולכן אורכו ורוחבו היה 15 אמות לכל צלע), וְהַחֵיק לָּהּ -היסוד שלה {של העזרה הגדולה (של הסובב)} היה בולט מהסובב - אַמָּה סָבִיב, (ולכן אורכו ורוחבו של החיק - היסוד, היה - 16 אמה) וּמַעֲלֹתֵהוּ - הכֶּבֶֹש (שהיה מדרום למזבח) שבו עוליםלמזבח, לא היה באמצע הצד הדרומי של המזבח, אלא - פְּנוֹת קָדִים - היה פונה וקרוב יותר - לצד מזרח
(יח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ - ביום חנוכת המזבח. לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם:
(יט) וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת:
(כ) וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה - העזרה הגדולה. וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב - הגבול שסביב הסובב. וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ - תטהר אותו:
(כא) וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת - שם מקום (מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ).
מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ:
(כב) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת וְחִטְּאוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר - יטהרו המזבח בעבודת דם השעיר - כמו שעשו, בפר לחטאת ביום הראשון:
(כג) בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא - כשתסיים לטהר המזבח בשעיר לחטאת. תַּקְרִיב פַר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים:
(כד) וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי ה' וְהִשְׁלִיכוּ הַכֹּהֲנִים עֲלֵיהֶם מֶלַח וְהֶעֱלוּ אוֹתָם עֹלָה לה’:
(כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ:
(כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָיו - יחנכו את המזבח (הרגל העבודה):
(כז) וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים - את עבודת 7 הימים. וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם - תהיו לפני לרצון. נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
כתובים
דברי הימים א פרק כה
(א) וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה שעבודתם היתה בכלי שיר לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הנביאים הַנִּבְּאִים שהיו מתנבאים ברוח הקודש בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם: (ב) לִבְנֵי אָסָף זַכּוּר וְיוֹסֵף וּנְתַנְיָה וַאֲשַׂרְאֵלָה בְּנֵי אָסָף עַל יַד אָסָף הַנִּבָּא עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ: (ג) לִידוּתוּן בְּנֵי יְדוּתוּן גְּדַלְיָהוּ וּצְרִי וִישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ שִׁשָּׁה שלמדו לנגן בכינור עַל יְדֵי אֲבִיהֶם יְדוּתוּן בַּכִּנּוֹר הַנִּבָּא שהיה מתנבא ברוח הקודש עַל הֹדוֹת וְהַלֵּל לַיקֹוָק: ס (ד) לְהֵימָן בְּנֵי הֵימָן בֻּקִּיָּהוּ מַתַּנְיָהוּ עֻזִּיאֵל שְׁבוּאֵל וִירִימוֹת חֲנַנְיָה חֲנָנִי אֱלִיאָתָה גִדַּלְתִּי וְרֹמַמְתִּי עֶזֶר זהו שם אחדיָשְׁבְּקָשָׁה מַלּוֹתִי הוֹתִיר מַחֲזִיאוֹת: (ה) כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ שהיה מתנבא למלך בדבר בדבר ה' בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן המלכות וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים לְהֵימָן בָּנִים אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבָנוֹת שָׁלוֹשׁ: (ו) כָּל אֵלֶּה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם השכילו להשתמש ולנגן בַּשִּׁיר בֵּית יְקֹוָק בִּמְצִלְתַּיִם נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים בזמן הקרבת הקורבנות בשירים והילולים שתוקנו ע"י עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ ס אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן כמו שמובא בספר תהילים: (ז) וַיְהִי מִסְפָּרָם של ראשי המשמרות הנזכרים עם חבריהם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַיקֹוָק כָּל הַמֵּבִין בדבר השיר מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה ולא חישב את כל מי שהיה מבין בתורת השיר כי היו למעלה מארבעת אלפים: (ח) וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת משמרת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין גדול בחכמת השיר עִם תַּלְמִיד ברמה של מתחילים: פ (ט) וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לְאָסָף לְיוֹסֵף גְּדַלְיָהוּ הַשֵּׁנִי הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (י) הַשְּׁלִשִׁי זַכּוּר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (יא) הָרְבִיעִי לַיִּצְרִי בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (יב) הַחֲמִישִׁי נְתַנְיָהוּ בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (יג) הַשִּׁשִּׁי בֻקִּיָּהוּ בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (יד) הַשְּׁבִעִי יְשַׂרְאֵלָה בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (טו) הַשְּׁמִינִי יְשַׁעְיָהוּ בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (טז) הַתְּשִׁיעִי מַתַּנְיָהוּ בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (יז) הָעֲשִׂירִי שִׁמְעִי בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (יח) עַשְׁתֵּי עָשָׂר עֲזַרְאֵל בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (יט) הַשְּׁנֵים עָשָׂר לַחֲשַׁבְיָה בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כ) לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוּבָאֵל בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כא) לְאַרְבָּעָה עָשָׂר מַתִּתְיָהוּ בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כב) לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לִירֵמוֹת בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כג) לְשִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֲנַנְיָהוּ בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כד) לְשִׁבְעָה עָשָׂר לְיָשְׁבְּקָשָׁה בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כה) לִשְׁמוֹנָה עָשָׂר לַחֲנָנִי בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כו) לְתִשְׁעָה עָשָׂר לְמַלּוֹתִי בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כז) לְעֶשְׂרִים לֶאֱלִיָּתָה בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כח) לְאֶחָד וְעֶשְׂרִים לְהוֹתִיר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (כט) לִשְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים לְגִדַּלְתִּי בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (ל) לִשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים לְמַחֲזִיאוֹת בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: (לא) לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים לְרוֹמַמְתִּי עָזֶר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: פ
משנת ההלכה
מלאכת הסותר
א. הסותר כל שהוא חייב, והוא שיסתור על מנת לבנות[58], אבל אם סתר דרך השחתה פטור, הסותר אהל קבוע או שפרק עץ תקוע הרי זה תולדת סותר וחייב והוא שיתכוין לתקן. (רמב"ם פ"י הט"ו)
ב. והוא הדין הפורק ברזל התקוע בעץ, חייב. ולכן דלת שנאבד המפתח, אסור להסיר הצירים של ברזל או להסיר ולשבור המנעול, (חיי אדם כלל מג סעי' א)
ג. כל מה שחייב עליו משום בונה, כשסותר אותו דבר אם הוא על מנת לתקן, חייב משום סותר (חיי אדם כלל לט סעי' א)
ד. אהל עראי שהיה פרוס מע"ש טפח ופרסו בשבת לגמרי מותר לסתרו בשבת לגמרי[59] וי"א שאינו מותר אלא אם ישאיר[60] את הטפח שהיה פרוס מבעו"י (שו"ע הרב סי' שטו סעי' טז)
ה. ואם היה פרוס לגמרי מע"ש י"א שאין לסותרו בשבת אפילו אם משאיר בו טפח (חז"א סי' נב ס"ק ז) ויש מתירים (אבני נזר סי' ריא ס"ק לד)
[5] אבע"ז
[8] אבע"ז
[9] רש"י
[12] רש"י
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] חזקוני
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] חזקוני
[18] רשב"ם
[20] חזקוני
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[31] רמב"ן
[32] רשב"ם
[35] רש"י רמב"ן
[36] רשב"ם רמב"ן
[40] שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים. מלבי"ם
[41] חזקוני
[42] רש"י
[43] ספורנו
[45] הכתב והקבלה
[46] פי' ר' יוסף בכור שור
[47] ת"י
[48] פי' ר' יוסף בכור שור
[50] רמב"ן
[54] רמב"ן
[56] ספורנו
[58] ודע דבגמ' [ל"א:] אמרינן דלר' יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר ואם שלא במקומו לא הוי סותר ואין הלכה כר"י ולפיכך לא הזכיר זה הרמב"ם ז"ל ויש בזה שאלה לרוב הפוסקים דקיי"ל כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור ולכן במכבה על מנת להבעיר אינו חייב אא"כ דעל ידי הכיבוי נתקן יותר ההבערה מאלו לא היה כיבוי כגון המכבה לעשות פחמין וכמ"ש בסי' רע"ח וא"כ בסותר על מנת לבנות נמי לא נחייב אא"כ נתקן בהסתירה הבנין יותר מאלו לא היה כאן סתירה ודבר זה לא יצויר לעולם ולהרמב"ם א"ש דאיהו פסק כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב כמ"ש בפ"א והתשובה בזה כיון דכל המלאכות ילפינן ממשכן ולכן במכבה דמצינו שהיה במשכן תקון ע"י הכיבוי יותר שהרי היו צריכין לעשות פחמין להתיך הזהב והכסף ולכן גם אצלינו צריך כן משא"כ בסותר דגם במשכן לא היה אפשר להיות כן לכן מחייבינן בכל גווני [תוס' ל"א: ד"ה וסותר] ותולדות דסותר הוא פשוט דכל תולדות של בונה בסתירתם הוי תולדות של סותר ואם הם על מנת לבנות חייב (ערוך השולחן אורח חיים סימן שיג סעי' ו ועיין שו"ע הרב ריש סי' רעח ועיין באגרות משה ח"א סי' קכב ענף ח מש"כ בזה ובאבני נזר או"ח סי' רלג)
[59] כן משמע מהחזו"א סי' נז ס"ק ז ד"ה שם תוד"ה
[60] עיין שש"כ פכ"ד סעי' ט ובהערה לא שהביא בשם הגרשז"א ז"ל דבאמת היה לנו לאסור סתירה סו דהרי סותר אהל עראי רק מיחזי כחוכא שהתרנו לבנותו ואיך נאסור לסותרו ולהכי אין מותר אלא רק מה שהיה פרוס מע"ש ועיי"ש שכתב שאפשר שלאחר זמן מה שעבר משסתר מה שפרס יוכל לסתור אף הטפח הנשאר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה