מקרא
במדבר פרק יד
(יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי יכעיסוני[1] הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקיים הבטחתי[2]:
(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ אעשה שיעזבו לאחרים חילם ויירשום, כענין המתים יורשים את החיים שהיה בחלוקת הארץ. ובזה קיים מה שנדר ליוצאי מצרים באומרו ונתתי אותה לכם מורשה[3] וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי אף על פי ש - הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ באותות ומופתים גדולים[4] אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:
(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְקֹוָק בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְקֹוָק הכבוד שראו הזקנים או על מראה כבוד ה' לעיני בני ישראל[5] וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה הכל דרך אהבה יצירה וחיבה יתירה וחיבה. ולבסוף -[6]:
(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר לא מתוך שנאה עשה להם כך אלא -[7]:
(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְקֹוָק לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר שיחשבו מצרים שיש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם, אבל כנגד אלהי כנען אין לך יכולת, ויהיה חלול השם, ויחזיקו ידי עובדי עבודה זרה[8]:
(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי הראה גבורתך לכל שאתה יכול להכניסן לארץ ולהפיל לפניהם המלכים כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ במעשה העגל[9] לֵאמֹר ומהו הדיבור -[10]:
(יח) יְקֹוָק לא אמר כאן ה' ה', כמו שאמר למעלה (שמות לד, ו) כשהזכיר י"ג מדות, לפי שפי' ה' ה', אחד משחטא האדם, אף קודם תשובה, הוא ה' לסלוח, ואחד לאחר שחטא ועשה התשובה, הילכך, בעגל שכבר עשו תשובה כשהתפלל משה עליהם מזכיר ה' ה', אבל בכאן בשעת תפלתו עדיין לא עשו תשובה, ולכך אינו מזכיר ה' אלא פעם אחת[11]. ולא הזכיר "רחום וחנון", אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה, ובעבור שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו -[12] אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד שמרבה חסדו עם בריותיו[13] ולא הזכיר "אמת" כמו בי"ג מדות בפ' כי תשא, כי במדת אמת יהיו חייבים. ולא הזכיר "נוצר חסד לאלפים", כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר "אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם" (שמות לב יג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע ולא הזכיר "וחטאה", בעבור שאלו מזידים ופושעים[14] וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה שאינו מנקה הפושעים מן העולם, אלא מוחל להם, כדכתיב "ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך" מן העולם[15] פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים גם זה מדת רחמנות, שאינו פורע לא מהראשון ולא מהשני עד הרביעי[16]:
(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה באריכות אפים ולא במחילה גמורה שזה ידע משה שמדת הדין מתוחה ולא ימחול לעולם[17] כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה במעשה העגל[18]:
(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ שלא אכנו בדבר בפעם אחת אלא אאריך להם עד ארבעים שנה[19]:
(כא) וְאוּלָם חַי אָנִי לשון שבועה, אבל עדיין לא פירש מה הוא נשבע, אלא אמר וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ אני אעשה שלא יתחלל שמי, אלא ימלא כבודי את כל הארץ, גם בעיני מצרים, גם בעיני בני כנען, שאפרע מהם, ולא יוכלו לומר - "מבלתי יכולת ה'", כי סוף סוף אתן להם את הארץ, אבל זאת אני נשבע -[20]:
(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ ויכעיסו[21] אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים כלומר פעמים רבות הזכיר עשר בעבור היותו סך חשבון כי הוא סוף האחדים וראש העשרות[22] אמנם רבותינו פירשו עשר ממש שנים בים שנים במן שנים בשליו שנים במים ואחד בעגל ואחד במדבר פארן [23] וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:
(כג) אִם בשבועה נאמר דבר זה וכאומר אין הדבר ככה ש - יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם אלא לא יראו[24] וְכָל מְנַאֲצַי מבני בניהם לֹא יִרְאוּהָ ויהיה רמז לבכיה לדורות, לזמן החורבן והגלות שלא זכו לראותה[25]:
(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה מכיון שיהיה הוא במקום משה[26] עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ אחרת מן המרגלים, כי הצדיק אחר הוא מן הרשע[27] וַיְמַלֵּא אַחֲרָי גמר את הדבר אחרי משה שלוחי כדי להחזיקו[28] וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה והלוים והכהנים אינם בכלל השבועה כי לא הלך מהם נשיא מרגל ועוד לכל פקודיכם לכל מספרכם אף על פי שלא היו הכהנים גם הלוים הם רבים[29]:
(כה) וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הוא האמורי כי כל אמורי הוא כנעני ולא חשש הכתוב להפרישו בעבור העמלקי שהוא מבני שם וכנען שהוא אבי האמורי מבני חם וכן וירד העמלקי והכנעני והעד ויצא האמורי ולא הזכיר העמלקי כי האמורי הוא העיקר יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק לארוב לכם ויש אומר אף על פי שהעמלקי והכנעני יושבים בעמק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף ולא תפחדו[30]: פ
נביא
יחזקאל פרק מז
(ו) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי עַל שְׂפַת הַנָּחַל:
(ז) בְּשׁוּבֵנִי - שיצאתי מהמים. וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה - בשפת הנחל, משני צדדיו היו עצים רבים:
(ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה - המים יוצאים אל המחוז המזרחי (מירושלים). וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה - למישור, עד הכנרת.
אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים - משם ילכו המים לים המלח, ומשם לים הגדול היוצא סביב העולם (עי' זכריה יד' ח'). וְנִרְפּוּ הַמָּיִם - כל המים ימתקו - ממליחותם:
(ט) וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם - כל מקום שיבואו שם מי הנחל ההוא - ימתקו מֵימיו. יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד - וירבו שם הדגים מאוד. כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל:
(י) וְהָיָה עָמְדוּ עָלָיו דַּוָּגִים - יעמדו ליד הנחל דייגים. מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם - שמות מקומות. מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ - מקום שפורשים שם הדייגים הרשתות. לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם - הרבה מיני דגים יהיו שם. כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד - כמו בים הגדול:
(יא) בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו - הביצות שליד הים, והבורות שבים. וְלֹא יֵרָפְאוּ - לְמֶלַח נִתָּנוּ - הם לא ימתקו - שמשם יקחו מלח:
(יב) וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ - העלים שבעצים לא יבלו. וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ - לא יגמרו פירותיהם. לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר - כל חודש יוציאו פירות חדשים. כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה - הפירות יאכלו, והעלים ישמשו לרפואה:
(יג) כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים גֵּה גְבוּל - זה גבול. אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יוֹסֵף חֲבָלִים - 12 שבטים (בלי לוי), שיוסף (מנשה ואפרים) יקח שני חלקים:
(יד) וּנְחַלְתֶּם אוֹתָהּ אִישׁ כְּאָחִיו - כל הנחלות בגודל שווה. אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְתִתָּהּ לַאֲבֹתֵיכֶם וְנָפְלָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם בְּנַחֲלָה:
(טו) וְזֶה גְּבוּל הָאָרֶץ לִפְאַת צָפוֹנָה - גבול צפון. מִן הַיָּם הַגָּדוֹל הַדֶּרֶךְ חֶתְלֹן לְבוֹא צְדָדָה - מהים התיכון מזרחה לכיוון חֶתְלֹן וצְדָדָה:
(טז) חֲמָת בֵּרוֹתָה סִבְרַיִם אֲשֶׁר בֵּין גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וּבֵין גְּבוּל חֲמָת חָצֵר הַתִּיכוֹן אֲשֶׁר אֶל גְּבוּל חַוְרָן חמת ברותה, סברים, חמת, חצר התיכון, חורן - כל אלו מקומות בגבול צפון:
(יז) וְהָיָה גְבוּל מִן הַיָּם חֲצַר עֵינוֹן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק - התיכון שבמערב. וְצָפוֹן צָפוֹנָה וּגְבוּל חֲמָת - וכן עד חמת שבצפון. וְאֵת פְּאַת צָפוֹן - וזה גבול צפון:
(יח) וּפְאַת קָדִים - גבול מזרח. מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן מִגְּבוּל עַל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי - ים המלח. תָּמֹדּוּ וְאֵת פְּאַת קָדִימָה - זה גבול מזרח:
(יט) וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה - גבול דרום. מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל - עד נחל מצרים שזורם לים הגדול. וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה - זה גבול דרום:
(כ) וּפְאַת יָם הַיָּם הַגָּדוֹל מִגְּבוּל עַד נֹכַח לְבוֹא חֲמָת זֹאת פְּאַת יָם - גבול מערב הוא הים התיכון, מנחל מצרים בדרום, עד לבוא חמת בצפון.
(כא) וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(כב) וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם - וגם נחלה לגרים.
אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(כג) וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ - היכן שגר הגר - שם תהיה נחלתו. נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
כתובים
דברי הימים א פרק כט
(י) וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְקֹוָק לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל שהקהיל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ חוזר שוב על שמו של יעקב אבינו שגם הוא נדר נדר כמ"ש בבראשית מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם מהעוה"ז עד העוה"ב: (יא) לְךָ יְקֹוָק הַגְּדֻלָּה שאני בה ונתן להקב"ה שבח על כל העשירות שנתן לו לבנין ביהמ"ק ואפילו שהקב"ה נתן לו את כל הממון הזה לבנין ביהמ"ק הוא נתן את כל הגדולה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת אשר ביוְהַנֵּצַח והניצחון שעשיתי וְהַהוֹד שבי הכל מידך הקב"ה כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם שמכיוון שהקב"ה שולט בשמים אז כל שכן על מה שבארץ וּבָאָרֶץ לְךָ יְקֹוָק הַמַּמְלָכָה שאתה ממליך מלכים וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ ואתה הוא המנשא לכל מי שהועמד להיות בראש: (יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ מידך הם נתונים וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל מי שתחפוץ: (יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שחלקת לנו מטובך ועל העושר הרב שנתת לנו וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ: (יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת האם כח ועוצם ידינו כ"כ גדול להתאסף ולהתאזר ולתת כ"כ הרבה כסף לנדב נדבה כ"כ גדולה שהרי כִּי מִמְּךָ הַכֹּל כל העושר הזה וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ וחזרנו ונתנו לך את זה: (טו) כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ למול שנותיך ימי שנותינו מועטים כימי הגר בארץ נכריה וְתוֹשָׁבִים וכל מה שאנחנו תושבים בעולם אין אנו תושבים אלא כְּכָל אֲבֹתֵינוּ שהלכו להם ומתו ולכן נחשב כמו גרים כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ כמו צל שפונה בשעת שקיעת החמה כך ימינו על הארץ וְאֵין מִקְוֶה ואין תקוה לאדם להאריך ימים יותר ממה שנקצב לו: (טז) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה העושר הזה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ היא הוּא וּלְךָ הַכֹּל: (יז) וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים ואתה יודע את מחשבתו ורוצה אתה ביושר לבב ולכן אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי התנדבתי ביושר תִּרְצֶה וגם כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ שגם הם התנדבו ביושר כמוני: (יח) יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם זכור לנו את הנדבה הזו למצוה רבה ולצדקה לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ את עולת מחשבות לבב עמך שהייתה במחשבה טובה ורצויה וְהָכֵן לְבָבָם ואמץ את לבבם להפנות אֵלֶיךָ: (יט) וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֹתֶיךָ עֵדְוֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל דברי התורה הזאת וְלִבְנוֹת הַבִּירָה לפי התכניות וההכנות אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי את כל דבר שצריך על הבניין: פ (כ) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וַיְבָרֲכוּ כָל הַקָּהָל לַיקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיקֹוָק וְלַמֶּלֶךְ: (כא) וַיִּזְבְּחוּ לַיקֹוָק זְבָחִים זבחי שלמים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַיקֹוָק לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא פָּרִים אֶלֶף אֵילִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל יִשְׂרָאֵל שכולם הביאו קרבנות שלמים: (כב) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא כדין בשר זבחי שלמים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד שאמנם כבר נמשך בספר מלכים א' אך בשל מחלוקת אדוניה לא הומלך ע"י כולם אבל כאן הוא הומלך ע"י כל ישראל וַיִּמְשְׁחוּ לַיקֹוָק לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן גדול כי אדוניהו משך את אביתר לכ"ג: (כג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְקֹוָק לעשות את משפט ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל ולא ערערו עליו כלל: (כד) וְכָל הַשָּׂרִים וְהַגִּבֹּרִים וְגַם כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד נָתְנוּ יָדתקעו את כפם להיות תַּחַת ממשלתו של שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: (כה) וַיְגַדֵּל יְקֹוָק אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת שהיה נראה בעיני כולם להיות ראוי למלכות אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל: פ (כו) וְדָוִיד בֶּן יִשָׁי מָלַךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל: (כז) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ: (כח) וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה שְׂבַע יָמִים עֹשֶׁר וְכָבוֹד וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו: (כט) וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים מה שקרה לדוד מתחילתו שהיה עוד נרדף ע"י שאול ועד סופו הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בספר שמואל וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה שגם הם כתבו ספרים אך אינם איתנו: (ל) עִם כָּל מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְהָעִתִּים עתות הצרה אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו שעברו עליו אישית וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת שבאו על ישראל:
סליק דברי הימים א
משנת ההלכה
מלאכת מכה בפטיש
ד. אסור ליתן נוצות או ספוגים וכל כיו"ב בכר או בכסת ואפי' להעבירם מכסת זו לכסת אחרת אסור שעי"ז עוושה אותם כלי וחייב מן התורהה אבל אם היו בו ונפלו מותר להחזירם (שו"ע סי' שמ סעי' ח ומ"ב ס"ק לג)
ה. אין לשים סבון וכיו"ב על קרע או "רכבת" בגרב כדי למנוע את התפשטות הקרע[31] (שש"כ פט"ו סעי' עג)
ו. רוכסן שנתקלקל ואינו ראוי עוד לשימוש אסור לתקנו בשבת שכין יש בו משום תיקון כלי אבל אם עשוי להרכיבו או לפרקו כביטנת מעיל הגשם וכיו"ב מותר (שש"כ שם סעי' עד)
ז. אין שוברים החרס ואין קורעין[32] את הנייר אפילו אם משמתמש רק בחלק ממנו ואפילו אינו מקפיד על המדה מפני שהוא כמתקן כלי[33]. (שו"ע סי' שמ סעי' יג ומ"ב שם)
ח. המבקע או הנוקב מורסא או מכה, אם כדי להרחיב פיה כדרך שהרופאים עושין שמתקנין לה פתח, חייב, דהוי גמר מלאכה. ואם מתכוין רק להוציא ליחה או מוגלה אפילו אם יוצא עמה מעט דם ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד, הרי זה מותר, ואפילו ע"י מחט ואע"ג שממילא נעשה פתח, והרי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה מדרבנן במקום צער לא גזרו, כיון שאינו מתקיים כלל ומ"מ לכתחילה יעשה כן ע"י נכרי (שו"ע סי' שכח סעי' כח ומ"ב שם)
ט. אין מטבילים כלים חדשים, שמכיון שאסור להשתמש בו הוי כמתקן מנא. ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ואין לו כלי אחר ימלא מים מן המקוה או נהר במקום שיש עירוב, ועלתה לו טבילה. ולא יברך, דאם כן יהיה מוכח שעושה משום טבילה. ואם לאו, יתנו לא"י במתנה ויחזור וישאל ממנו, דהוי ליה כלי של א"י דמותר להשתמש בו בלא טבילה. ואם טבל בדיעבד, מותר להשתמש בו. (רמ"א סי' שכג סעי' ז ומ"ב שם) ואם אי אפשר לו באחד מאופנים הללו ויתבטל ע"י זה מאכילת שבת, י"א[34] שמותר להטביל לכתחלה (חיי אדם שם סעי' יז)
י. מותר ליטול קיסם המיוחד לכך לחצוץ בו שיניו, ואם אין לו קיסם יכול ליטול גפרור ובלבד שלא יחדדנו ואם חידדו בכלי חייב משום תיקון מנא, אבל קש ותבן וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה, אין בו משום תיקן כלי ומותר לקטום אפילו בסכין. וכן מותר לקטום עצי בשמים ביד אפילו הם קשים כעץ, כדי להריח בהם (שכב סעי' ד ה ושש"כ פי"א סעי' טו פי"ד סעי' לד)
[1] אבע"ז
[2] רש"י
[3] ספורנו
[4] רמב"ן
[5] אבע"ז
[6] רשב"ם
[7] רשב"ם
[8] רמב"ן
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] פי' הטור
[12] רמב"ן
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רמב"ן
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] אבע"ז רמב"ן
[18] חזקוני
[19] רשב"ם
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[21] חזקוני
[22] אבע"ז רשב"ם
[23] וזה לשון הגמרא (ערכין טו.) תניא עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה, שנים בים שנים במן שנים בשליו שנים במים ואחד בעגל ואחד במדבר פארן. פירוש שנים בים, אחת בירידה דכתיב (שמות יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, אחת בעליה דכתיב (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כן המצריים עולים מצד אחר וכו'. שנים במים, במרה דכתיב (שמות טו, כג) ויבואו מרתה וגו' וילן העם על משה, וברפידים דכתיב (שם יז, א) ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה. שנים במן, דכתיב (שם טז, יט--כז) אל תצאו ויצאו. ואל תותירו ויותירו. שנים בשליו, ראשון בשבתנו על סיר הבשר (שם, ג). שני והאספסוף אשר בקרבו (לעיל יא, ד). בעגל כדכתיב. במדבר פארן היינו מרגלים
[24] ת"י רמב"ן
[25] רבינו בחיי
[26] רמב"ן
[27] רבינו בחיי
[28] חזקוני
[29] אבע"ז
[30] אבע"ז
[31] ואע"ג שאינו מתקן אלא מונה המשך קלקול מ"מ כל שעושה פעולת חיזוק בגוף הדבר חשיב מתקן ואסור (שם הערה רלא בשם הגרשז"א ז"ל)
[32] ועיין בבה"ל שם ד"ה אין שוברים שהקשה אמאי חייב משום תיקון מנא ואינו חייב משום קורע ותירץ וז"ל "ולולי דמסתפינא הו"א דבר חדש בזה דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כ"א כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כ"א שם אחר דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד ותלוי הדבר בהתקון אם הוא תקון גמור חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד ואם אינו תיקון גמור הוא מדרבנן ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא עי"ז ולכך כללו הרמב"ם לדין זה בכל מילתא דרבנן ויכול להיות דלרש"י מח ע"א בפותח בית הצואר יש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש"
[33] ועיי"ש בבה"ל סעי' יד ד"ה ולא נתכוין שכתב שלרש"י אפ' דהוי דאוריי' דסברת רש"י בדף מ"ח דכתב דפותח בית הצואר בשבת חיובו הוא משום מכה בפטיש דמשוי ליה מנא "ולמה לא כתב משום קורע ע"מ לתקן ונ"ל דסברתו הוא דלא שייך שם קורע כ"א כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכוין בשביל איזה תיקון לאפוקי בפותח בית הצואר בשבת דמשוי ליה מנא בגמר זה ע"י הפתיחה גופא אין חל ע"ז שם קורע כלל וחייב ע"ז משום שם אחר דהיינו מכה בפטיש שהוא שייך בכל גמר מלאכה וכן מוכח שם בגמרא בברייתא דמשוי ליה בחדא מחתא עם הדין דאין נותנין מוכין לתוך הכר וכי היכי דשם הטעם משום מכה בפטיש ה"נ בזה וגם הרמב"ם חש לזה אלא דאזיל לשיטתיה בפרק כ"ב דין כ"ג ע"ש"
[34] במ"ב לא הזכיר זה אלא כתב בס"ק לג שבכלי שיש לו ספק אם צריך טבילה יכול לסמוך על הדעות המתירות לטבול בשבת וצ"ע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה