מקרא
במדבר פרק כ
(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:
(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם בדרך טבע הרי ודאי שביד ה' לעשות לכם נס[1]:
(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה[2] וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים שבהכאה ראשונה יצאו רק טיפות ובהכאה שניה יצאו מים רבים[3] וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי בתורה ובתפילה ולכן גם אהרון בכלל שהיה לו להתפלל ואז לא היה נצרך משה להוכיח את בני ישראל ולהכות בסלע[4] לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק במה שרבו עם משה ואמרו למה הבאתנו אל המקום הזה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים[5]: ס
(יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:
(טו) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ:
(טז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק התפללנו לה'[6] וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ ממש וי"א שהכונה למשה[7] וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם ואין אנו באם סתם ככובשים שמרדו באדוניהם אלא כל מה שהתנהלנו היה בדרך נסית מכוונת מאת ה'[8] וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ שהיא עִיר קְצֵה דרומית מזרחית של[9] גְבוּלֶךָ:
(יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ דרך שיצוה לנו מלך אדום לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:
(יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו עם אֱדוֹם ולא רק המלך[10] משום שהי' להן בית מועצת העם (פרלאמנט)[11] לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה בדרכים צדדיות שאינם קרובות לערים ואינם מפריעות לאיש[12] וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה מהנהרות שהרי מהבאר כבר הבטיחוהו שלא ישתו[13] אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם כמה שיעלה מחירם רַק אֵין דָּבָר איני גורם לך הפסד בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה:
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה:
(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו ע"פ הדיבור שכך נצטוו אל תתגרו בם[14]: פ
(כב) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה אע"פ שמלך אדום יצא לקראתם בחרבו לא נפקד מהם איש[15] הֹר הָהָר:
נביא
פתיחה לספר חבקוק
השמיני לסדר תרי עשר בנו של עובדיה הנביא ואמו היתה האשה משונם אחותה של אבישג השונמית כמו שנכתב במלכים ב פרק ד (ח – לז) שהיתה מארחת את אלישע ובנתה לו עלית קיר קטנה והתנבא לה שתלד בן ונאמר שם "וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי אַתְּ הלכתי הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַיקֹוָק הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כפו כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא: ונער זה הוא חבקוק הנביא וז"ל הזוהר הקדוש פרשת בשלח דף מד עמוד א "ויזורר הנער עד שבע פעמים ... ודא הוא חבקוק נביאה[16], (פי' וזה הוא חבקוק הנביא) כמה דאת אמר את חובקת בן, אי הכי חבוק מבעי ליה, אמאי חבקוק תרי. (פי' א"כ היה לו להקראות חבוק ולמה נקרה חבקוק שנשמע כשני חביקות) אלא חד [דף מה עמוד א] דאמיה וחד דאלישע דאתחבק עמיה," (פי' אחד חביקה של אמו שילדתו ואחד לרמז על אלישע שחיבקו והחיה אותו"
כתובים
דברי הימים ב פרק כט
(לב) וַיְהִי מִסְפַּר הָעֹלָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ הַקָּהָל בָּקָר שִׁבְעִים אֵילִים מֵאָה כְּבָשִׂים מָאתָיִם לְעֹלָה לַיקֹוָק כָּל אֵלֶּה היו מספר העולות: (לג) וְהַקֳּדָשִׁים ושאר הקדשים כדוגמת השלמים והתודה בָּקָר שֵׁשׁ מֵאוֹת וְצֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים: (לד) רַק הַכֹּהֲנִים הָיוּ לִמְעָט היינו שלא כולם התקדשו ולכן המלאכה הייתה רבה וְלֹא יָכְלוּ לְהַפְשִׁיט אֶת כָּל הָעֹלוֹת וַיְּחַזְּקוּם אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם וסייעו בידם עַד כְּלוֹת הַמְּלָאכָהשל ההפשט של הקרבנות וְעַד יִתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים כִּי הַלְוִיִּם יִשְׁרֵי לֵבָב לְהִתְקַדֵּשׁ שלא היו עצלים והיו מתקדשים יותר מהר מֵהַכֹּהֲנִים: (לה) וְגַם עֹלָה לָרֹב בְּחֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים וּבַנְּסָכִים לָעֹלָה וגם כאן סייעו בידם הלווים וַתִּכּוֹן מלשון הכנה עֲבוֹדַת בֵּית יְקֹוָק: (לו) וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם לעבדו ולעשות את רצונו כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר שזה היה בשנה הראשונה למלכותו: פ
דברי הימים ב פרק ל
(א) וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה שעדיין לא גלו עד שנת שש למלכו לָבוֹא לְבֵית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוא חודש אייר: (ג) כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא בחודש ניסן כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי בצורה מספיקה וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ עדיין כולםלִירוּשָׁלִָם: (ד) וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל ולאחר ההתייעצות כולם הסכימו: (ה) וַיַּעֲמִידוּ דָבָר ולהכריז ו- לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן שזהו תחום עשרת השבטיםלָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב שמזה זמן רב לא עשו אותו עָשׂוּ כַּכָּתוּב בתורה ולכך היה צריך להזכירם ולזרזם:
משנת ההלכה
א. כמבואר לעיל ספק ערלה בחו"ל מותר ובארץ אסור כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, וספק אם באו מנטיעות הערלה או ממקום אחר, בארץ ישראל אסור, ואפילו רוב הנטיעות בכרם אינם של ערלה. ובסוריא והיא ארצות שכבש דוד, מותר. והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם.
ב. ובחו"ל, מותר גם אם רוב הכרם ערלה, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם[19], רק שלא יראה[20] שנבצרו מנטיעות של ערלה. (רמב"ם שם הי"א, שו"ע יו"ד רצד סעי' ט). ואם קונה חוץ לכרם, אפילו אם כולו ערלה מותר, כיון שיכול להיות שאינם מהפירות שבתוך הכרם אלא אחרים הם[21], אבל בתוך הכרם אסור. (ערוך השולחן שם סעי' יב טז).
ג. וכיון שכן הוא, שאין איסור ערלה בחו"ל חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגינתו ובא חבירו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל שהוא ערלה[22]. (חינוך מצוה רמו).
ד. ולכן בחו"ל הקונה פירות אינו צריך כלל השגחה עליהם ואינו צריך לברר אם הם ערלה אלא אם כן ידוע לו שבאו מארת ישראל.
ה. כרם שהוא ספק ערלה בארץ ישראל אסור. ובסוריא מותר, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. (שו"ע שם סעי' י). וי"א, שאסור ללקוט ממנו בידים אבל מותר לישראל אחר ללקוט שלא בפניו או לעכו"ם אפילו בפניו וליתנו לו. (ש"ך שם ס"ק כ"א).
ו. אסור ללקוט לנכרי פירות מאילן שלו שהוא ערלה, משום שנהנה במה שמחזיק לו הנכרי טובה על זה. (רמ"א שם סעי' ח). וכן להאכילו מפירות ערלה אסור בין בחינם בין בשכר. (ב"י שם בסוף הסימן).
ז. אסור ליטע פרי של ערלה. ואם נטעו, הפירות שיוצאים ממנו מותרים[23]. ומותר ליטע יחור (פי' ענף מן האילן) של ערלה, שאין ערלה אלא בפרי. (שו"ע שם סעי' יב).
ח. נכרי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, יכול הישראל לומר לעובד כוכבים, טול אתה את פירות שני הערלה ואני אטול פירות שני היתר כנגדן. (ראב"ד שם ורמ"א שם). וי"א שמותר ליטול כנגדן רק אם התנו כך בתחילת השותפות. (שו"ע שם כדעת הרמב"ם) אמנם אסור לחשב כמה קילו אכל הנכרי ולקחת כנגדן הישראל אלא יקח מה שיניבו העצים, ומותר לומר לעובד כוכבים בשני ערלה, עבוד כרמי ותטול פירותיה, ותן לי כרמך שעברו עליה שני ערלה ואעבדנה ואטול פירותיה. (שו"ע שם סעי' יד, חזו"א שביעית סי' ד ס"ק כא כדעת הט"ז שם).
[1] רמב"ן
[2] אור החיים
[3] רש"י
[4] העמק דבר
[5] ספורנו
[6] ת"א
[7] רש"י אבע"ז
[8] משך חכמה
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] משך חכמה
[12] רמב"ן
[13] חזקוני
[14] ת"י רמב"ן
[15] חזקוני
[16] וצ"ע ממדרש תהלים (בובר) מזמור כו (שוחר טוב) אות ז "ודכוותיה ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו (מ"ב =מלכים ב'= יג כא), תני על רגליו עמד ולביתו לא הלך, אלא מת ונקבר במקום אחר, משום שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי, ומי היה זה בנה של שונמית, שנאמר ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו (מ"ב =מלכים ב'= ד יח), והשליכו אותו במותו פעם שנייה בקבר אלישע שיחיה, וחזר וחיה וקם ומת, פעם שלישית קברוהו במקום אחר, ולמה מת, לפי שהיה רשע,
[17] ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף הרביעי - ג' אלפים מ"ג שונמית (מלכים ב' ד') אחותה של אבישג השונמית אמו של עדו הנביא (פרקי רבי אליעזר פל"ג וברש"י) ואין זה סותר מ"ש דחבקוק היה בנה (ע"ל ג' אלפים רנ"ד) דאכלו אריה (ע"ל ב' אלפים תתקס"ד) ונתן לה בן אחר את חבקוק (זרע ברך ראשון פרשת קדושים)
[18] וי"ג עודד כמבואר בפרדר"א פל"ב "בא וראה מאלישע בן שפט שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות והיה מהלך מהר אל הר וממערה אל מערה והלך לשונם וקבלתו אשה בכבוד גדול אחותה של אבישג השונמית אמו של עודד הנביא, שנ' ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם, אמרה האשה לבעלה איש האלהים הזה אין אשה יכולה להסתכל לפניו שלא תמות אלא נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה וכל פעם שהוא עובר יסור שם אל העליה, שנ' ויהי היום ויבא שמה, קרא לשונמית, שנ' ויאמר קרא לה ויקרא לה ותעמוד בפתח, ולמה עמד בפתח אלא שלא היתה יכולה לעמוד בפניו שלא תמות, אמ' לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן מפרי מיעיך".
[19] ועיין חזו"א ערלה סי' יא ס"ק א ב ג ד ו, שאפילו ראינו שלקט מהערלה כיון שאפשר לומר שאלו שמוכר או נותן עכשיו אינם אותם שלקט אע"ג שאפשר לברר מותר. ועיי"ש עוד שכתב שלדעת הרמב"ם והשו"ע אפילו כל הכרם הוא ערלה ומוכר חוץ לכרם, מותר בחו"ל ובסוריא כיון דתלינן שבא מרובא דעלמא. (אמנם עיין בביאור הגר"א כאן שכל שרואהו בוצר ולוקט אפילו אם יכול להיות שמה שמוכר אחרים הם אסור).
[20] ועיין בב"י דדעת רש"י שכל שליקטו עכו"ם כל זמן שלא ליקטו ישראל מותר.
[21] ועיין בב"י שדעת הר"ן שבכהאי גוונא אסור, דאזלינן בתר קרוב ותלינן שהפירות הם מן הכרם.
[22] וכענין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה, ספק לי ואנא איכול, כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה שרי ליה למיכל מיניה. (שם). אמנם עיין בב"י שם שכתב שדין זה הוא רק לדעות הסוברות שערלה בחו"ל דרבנן, והביא ראיה ממה שהשמיט הרמב"ם דין זה. ועיין בערוך השולחן שם ס"ק טו שדעתו שדין זה גם לסוברים שבחו"ל הוי הלכה למשה מסיני, רק הרמב"ם השמיטו כין שלמסור הלכה זו לרבים יש לחוש שיבואו לעשות ממנו חוכא ואיטלולא ולהתיר גם במקום שהלוקט יודע שהוא ודאי ערלה. ועיין מנחת חינוך שם אות יד וז"ל: "והנה הרב המחבר סובר בפירוש דהיא הלכה למשה מסיני, ומ"מ במה שסובר דמותר לספוקי, כי כך נאמרה הלכה, וכן כתוב בר"ן בקידושין שם. והנה לשון הרב המחבר דאם אחד אוכל אין חבירו נזקק להודיע לו, נראה מזה דדוקא בכי האי גוונא, אבל להאכיל בידים לחבירו שאינו יודע אסור. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל קידושין ל"ט ע"א גבי ספק לי, עי"ש. אבל מדברי הר"ן שם נראה דאף להאכילו בידים שרי, שכתב דבכל האיסורים עוברים על לפני עור וכו' וכאן מותר, וכן הוא בשלטי גבורים [סוכה י"ז ע"א מדפי הרי"ף אות ב'] הובא במגן אברהם הלכות לולב סי' תרמ"ט [ס"ק כ'] שכתב דאתרוג של ערלה בחוץ לארץ יוצאין בו כיון דמותר להאכילו לחבירו, וכן הוא בשלטי גבורים כאן בקידושין [ט"ו ע"א מדפי הרי"ף אות ג']. ולא אוכל להבין דין זה כיון דערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני ואסורה בהנאה, א"כ היאך יכול להאכילו לחבירו דזה הוי הנאה, דהא מכירה ונתינה באיסור הנאה הוא אסור מן התורה, דמיניה ילפינן [בפסחים כ"א ע"ב] היתר הנאה תתננה ואכלה או מכור. אחר זמן הראו לי בספר שב שמעתתא [שמעתתא א' פרק שני] שהקשה כן, יעויין שם. וגם מבואר בקידושין ז' ע"א דאם נותן לאדם חשוב הוי הנאה פרוטה, ועי"ש בר"ן [ג' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה תן מנה] דאף אם נותן לאדם שאינו חשוב הוי הנאה [אלא] דאינו שוה פרוטה, על כן איני מבין דין זה. והנה לשיטת הר"מ שהשמיט דין זה, או אף לשיטת הרב המחבר דרק אינו מחוייב להפרישו אבל בידים אסור להאכילו דהוא אסור בהנאה, אינו יוצא ידי חובה באתרוג של ערלה, וכן הוא במגן אברהם שם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה