מקרא
במדבר פרק ח
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה[1] בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ובמקום אחר אומר (במדבר ד) מבן שלשים שנה הא כיצד (חולין כז) מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד שלא ראה סי' יפה במשנתו בחמש שנים ששוב אינו רואה[2] ועל דרך הפשט, הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה[3] וי"א שמבן כ"ה ראוי לשמור משמרת אהל מועד ומבן ל' ראוי לעבוד ולמשא[4]:
(כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד כל אחד מצבא העבודה המוטלת עליו, בני קהת מעבודת משא בכתף ובני גרשון ובני מררי מטעינה ופריקה והורדה והקמה וחוזרין אלו ואלו לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן[5]:
(כו) וכשיהיה בן חמשים וְשֵׁרֵת אֶת עם אֶחָיו הזקנים בְּאֹהֶל מוֹעֵד לשורר ו - לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת שלא יכנס בו זר כדכתיב סביב למשכן יחנו[6] וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם: פ
במדבר פרק ט
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן חודש ניסן לֵאמֹר מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו:) אין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר[7]:
(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד ולא היה כשאר קרבנות עתה כשנבנה המשכן הוצרך לצוות שיעשוהו בעיקר מצות לדורות ולא כפסח מצרים[8] בְּמוֹעֲדוֹ מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו, כמו שקרה בבנין בית ראשון שסיפרו רבותינו ז"ל שביטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית[9]:
(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו אלו מצות שעל גופו ממקום אחר כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ[10] תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רבי יוסי אומר לא עשו ישראל פסח במדבר אלא אותו בלבד והטעם לפי שבאותה שעה היו חונים במקום אחד ויכולים היו למול הזכרים הילודים להם כדי שלא תעכב להם מילתם מלאכול בפסח אבל מכאן ואילך שהלכו במדבר ולא מלו הילודים להם משום חולשת הדרך וסכנת הנימול שיניעוהו בדרך כדכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם מארץ מצרים לא מלו ומילת זכריו מעכבתו לאכול בפסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו לפיכך לא עשו פסח ורבותינו אמרו לפי שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היה להם יום צח למול[11] :
(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים מישאל ואלצפן שנטמאו להוציא את נדב ואביהוא שמתו שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועל זה נאמר שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא[12] אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו וגו'[13] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו[14] בַּיּוֹם הַהוּא:
(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה[15] לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם)[16] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:
(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ שה תמים זכר בן שנה ולצלי[17] ושלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא ד"עצם לא ישברו בו", שהוא בגוף הפסח[18]:
(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר או וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גוי ויתגייר ונעשה -[19] גֵּר אחרי פסח ראשון וְעָשָׂה פֶסַח שני[20] לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ
(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל על אהל[21] הָעֵדֻת להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות, לא חצר המשכן[22] וּבָעֶרֶב יִהְיֶה אותו הענן עצמו היה בלילה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר ולא כמו הענן שהלך לפני ישראל שהיה עמוד אש אחר בלילה[23]:
(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:
(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה[24] וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כשהיו רואים שהענן נוסע, היו יודעים שרצונו של מקום שיסעו, וכשינוח יחנו[25] כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו וְלֹא יִסָּעוּ ולא יעברו על רצון ה'[26]:
(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן[27] עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ שלפעמים היתה חנייתם במקום נאות להם ולמקניהם, ושם היה שוכן הענן ימים מספר, מכל מקום - על פי ה' יחנו. לא מאהבת אותו המקום. ועל פי ה' יסעו. אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב[28]:
(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אע"פ שהוא טורח גדול להם אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים[29]:
(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים שנה בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ
נביא
פתיחה לספר יונה ח"ב
אחר ששכר יונה את הספינה פרשו מהלך יום אחד ובא עליהם סערה גדולה בים מימינם ומשמאלם, ושאר כל האניות עוברות ושבות בשלום בשתיקת הים, והאניה שירד בה יונה היתה בצרה גדולה וחשבה להשבר, שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ר' חנינא אומר משבעים לשונות היו באניה וכל אחד ואחד היו אלהיו בידו, ואומר והיה האלהים אשר יענה ויציל אותנו מן הצרה הזאת הוא האלהים ועמדו וקראו בשם ה' אלהיו ולא הועילו מאומה, יונה בצרת נפשו נרדם וישן לו, בא אליו רב החובל אמר לו, הרי אנו עומדין בין מות לחיים ואתה נרדם וישן, מאי זה עם אתה, אמר להם עברי אנכי, אמרו לו והלא שמענו שאלהי העברים גדול, קום קרא אל אלהיך אולי יעשה לנו ככל פלאותיו כמו שעשה לכם בים סוף, אמר להם בשבילי באה לכם הצרה הזאת עליכם, שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, ר' שמעון אומר לא קבלו האנשים עליהם להשליך יונה לים והפילו גורלות עליהם ונפל הגורל על יונה, מה עשו נטלו כל הכלים אשר באניה והשליכו אותם לים להקל מעליהם ולא הועילו מאומה.
בקשו לחזור ליבשה ולא יכלו, מה עשו נטלו את יונה ועמדו על גבי הספינה ואמרו אלהי עולם ה' אל תתן עלינו דם נקי שאין אנו יודעין מה טיבו של איש זה, הוא אומר בפיו בשבילו באה הצרה הזאת עלינו, הטילו אותו עד ארכובותיו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והים חזר והיה הולך וסוער עליהם, הטילו אותו עד צוארו ועמד הים מזעפו, לקחו אותו אצלן והים הולך וסוער עליהם עד שהטילוהו כלו לים, ומיד שתק הים מזעפו, שנאמר וישאו את יונה ויטילוהו אל הים.
וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, ר' טרפון אומר ממונה היה מששת ימי בראשית לבלוע את יונה, שנ' וימן ה' דג גדול, ונכנס לתוך פיו כאדם שנכנס בבית הכנסת גדולה ועמד, והיו שתי עיניו של דג כחלונות מאירות ליונה, ר' מאיר אומ' מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג והיתה מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בגבורתו בצהרים, והיה רואה יונה כל מה שבים ובתהומות, שנ' אור זרוע לצדיק,
אמר יונה לדג... הראני מה שבים ובתהומות, והראהו נהר גדול של מימי אוקיאנוס, שנ' ונהר יסובבני, והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנ' סוף חבוש לראשי, וראהו מקום שנשברי הים וגליו יוצאין, שנ' כל משבריך וגליך עלי עברו, והראהו עמודי ארץ במכונה, שנ' הארץ בריחיה בעדי לעולם, והראהו שאול תחתית, שנ' ותעל משחת חיי, והראהו גיהנם שנ' מבטן שאול שועתי, והראהו תחת היכל ה', שנ' לקצבי הרים ירדתי, מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת, וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות, וראה שם בני קרח עומדין ומתפללין עליה, אמרו לו ליונה הרי אתה עומד תחת היכל ה' התפלל ואתה נענה מיד אמ' לו לדג עמוד במקום עומדך שאני מבקש תפלה להתפלל, ועמד הדג והתחיל יונה להתפלל לפני הב"ה ואמ' רבון כל העולמים נקראת ממית ומחיה הרי הגיעה נפשי למות החייני, ולא נענה עד שיצא הדבר הזה מפיו, אשר נדרתי אשלמה אשר נדרתי להעלות את לוייתן ולעשותו לפניך אשלם ביום ישועות ישראל, שנאמר ואני בקול תודה אזבחה לך, מיד רמז הב"ה לדג והקיא את יונה ליבשה, שנ' ויאמר ה' לדג ויקא את יונה.
והמלחים ראו את כל האותות והנסים והנפלאות הגדולים שעשה הב"ה עם יונה ועמדו והשליכו איש את אלהיו, שנ' משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו, וחזרו ליפו ועלו לירושלם ומלו את בשר ערלתם, שנ' וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה', וכי זבחו זבח, אלא זה דם ברית מילה שהוא כדם זבח, ונדרו איש להביא את בניו ואת כל אשר לו לאלהי יונה ונדרו ושלמו, ועליהם הוא אומר על הגרים גרי צדק.
יונה תלמידו של אלישע ומבית דינו היה
והיה נביא בימי יהורם בן אחאב וכן היה בימי יהוא בן נמשי שמלך על ישראל בשומרון כ"ח שנה משנת ג' אלפים נ"ה, ויהוא הרג ליורם בן אחאב עם שבעים אחיו וכל ביתו ולאחזיה מלך יהודה (מלכים ב' ט') ומצא את אחי אחזיהו מ"ב איש ויהרגם (מלכים ב' י'), ר"ל בני אחי אחזיה והיה יונה הנביא רבו של יהוא, והוא הנער הנביא (מלכים ב' ט') שהלך ומשחו למלך במצות אלישע[30].
בסדר הדורות הביא שבפרקי רבי אליעזר שהצרפית היתה אמו של יונה ובמדרש קהלת נראה שבן הצרפית לא מת, ובבראשית רבה פרשת ויחי אמו של יונה מאשר ואביו מזבולון, ויש אומרים אמו היתה גויה, ובסדר עולם יונה חי יותר מן מאה ועשרים שנה.
הדג שהחזיק יונה נקרא ציטו (שלשלת הקבלה צ"ב),
קבר יונה בן אמתי בכפר בנה ועליו נבנה בית תפלה לארץ ישראל והרבה גנות ופירות, ומודים שבזכותו גדלין הפירות, ועליו שתי כפות ובתחתית ההר קבור רבינו יעקב הקדוש ובנו ר' אלעזר. ובספר מסעות בנימין, בצפורי קבורים רבינו הקדוש ור' חייא סבא ויונה בן אמתי וקברים אלו בראש ההר.
באשור שלשה בתי כנסיות, אחד בנה עובדיה הנביא ואחד יונה בן אמתי ואחד נחום הנביא[31]
כתובים
רות פרק ד
(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר ששם מושב הסנהדרין וַיֵּשֶׁב שָׁם ורצה להזמין את הגואל והקב"ה זימנו וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה מדרכך שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי פירושו מכוסה ונעלם ושמו לא נכתב כי לא רצה לגאול וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב:
(ב) וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר שיהיו מזומנים מיד לברכת חתנים וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ:
(ג) וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ שהשדה הייתה גדולה וחלקה היה שייך לאלימלך ו- מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב:
(ד) ומכיוון שאני איני רוצה שתיפול נחלת אחינו בידי זרים, ואתה הקודם בגאולה וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ חוץ ממך קרוב לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל:
(ה) מבהיר לו בועז שלא ניתן לגאול רק את החלק של נעמי וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ ואם קנית את חלקה של בועז תקנה גם את חלקה של רות באמצעות ייבום:
(ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי זרעי כי זה לא יקרא על שמי אלא על שם המת ולכן אומר הגואל לבועז גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל:
(ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה המכירה וְעַל הַתְּמוּרָה החליפין לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וזהו קניין (כמו קניין סודר) וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל משפט העדות לאות כי הקניין נעשה כהלכה:
(ח) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז לאחר שהרשה לו לקנות ע"י קניין סודר קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ:
(ט) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי:
(י) וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה בכוונה לְהָקִים את שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ כי מתוך שרות באה ויוצאת הנחלה אומרים זו הייתה אשת מחלון ולכן וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:
(יא) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְקֹוָק אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה שגם היו בנות עכו"ם ואפילו שהיו העם משבט יהודה ומבני לאה, הקדימו את רחל ללאה כי היא הייתה עיקרה של בית אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם ויגדל שמך בְּבֵית לָחֶם היא שם העיר ומשפחתו שמה אפרת שהיו מיוחסים:
(יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ שנולדת ממנו אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:
משנת ההלכה
המכבה והמבעיר
א. אסור לכבות אש ביו"ט בכל דרך שהיא (שו"ע סי' תקיד סעי' א) ולפיכך יזהר שלא יזרוק גפרור בוער אלא יניחנו בזהירות באופן שיכבה מאליו וכן יזהר שלא ינער סיגריה כדי להסיר את האפר שהצטבר בה או לכסות מקטרת במכסה שלה וכ"ש שאין לדרוך על בדל סיגריה בוער וכל כיו"ב (בה"ל סי' תקיא סעי' ד ד"ה אין שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ח)
ב. וכן אסור לכבות הנר. אפי' אם צריך לשמש מטתו ואין יכול לכפות עליו כלי או להוציאו, אעפ"כ אסור ואפילו בבעילת מצוה[32]. (שו"ע סי' תקיד סעי' א ומ"ב ס"ק ה)
ג. גם הקטנת האש היא בכלל כיבוי ולפיכך להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשוב כיבוי ואסור, ואין צריך לומר שאסור להסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק שכיון שמסיר שמן מעט מהנר עי"ז כהה אורו קצת והרי זה כמכבה. (שו"ע שם סעי' ב ומ"ב ס"ק טו)
ד. וכן אסור ליקח פתילה מנר הדלוק אפילו ליתנה בנר אחר שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה אותה כיון שעי"כ מתמעט אורה. (שו"ע שם)
ה. אם אינו מוציא את הפתילה כולה מן השמן מותר מכיון שעדיין יונק מן השמן. (מ"ב שם ס"ק טז):
ו. חתיכות חלב או שעוה המונחות בנר מותר ליקח אחת מן החתיכות הרחוקות מן הפתילות מכיון שאין הפתילה יונקת עדיין מהם כלל (מ"ב שם ס"ק טו)
ז. אם אין לו אלא להבה אחת בכירה שמבשל עליה ויש חשש שהתבשיל שעל האש ייקדח ויתקלקל או יש חשש שהמים יתאדו ואינו רוצה להסיר את הקדירה כדי שתשמר חומה לצורך יו"ט מותר[33] להקטין את הלהבה אבל אם יש לו להבה אחרת קטנה מזו אסור להקטין את זו אלא חייב להעבירה ללהבה האחרת וכן אסור להקטין אם לא יתקלקל המאכל אלא רק יחרך קצת. (רמ"א שם סעי' א ומ"ב ס"ק ו וס"ק ז)
ח. ואף בכירי גז אסור לסגור את ברז הגז בשעה שהכיריים מופעלים ויש בכך משום כיבוי אבל אחר שכבתה האש מותר לסגור את ברז הגז וכן מותר לרוקן ממיכל הגז בשעה שאין האש דלוקה כדי שאח"כ כשיבשל עליה תכבה מהרה (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' יב יד)
ט. מיתקן לחימום מים הפועל באופן כזה שהגז נדלק בפתיחת ברז המים ונכבה בסגירתו אסור להפעילו ביו"ט שהרי בסגירת הברז תכבה האש (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' טו)
י. מדורה מהרבה עצים, כל עץ שלא אחזה בו האש עדיין, מותר לשמטו, שאין חיבור זה לזה. וכן מותר ליקח עץ הדולק בצד זה של מדורה ולהניחו בצד האחר של המדורה[34], הואיל שאינו מכוין לכיבוי כלל וגם אינו פסיק רישא. כלומר אינו ודאי שיכבה. אבל ליקח אותו לגמרי מן הכירה אפי' להאיר, נכון להחמיר.(חיי אדם כלל צה סעי' ג)
יא. מותר ליתן סביב נר קודם שידליק דבר המונע מלשרוף בענין שיכבה כשיגיע לשם[35], ולצורך הפסד אפי' לאחר שהדליק[36], דאינו אלא גרם כיבוי. וכן מותר לתחוב נר הדולק בחול כדי שכשיגיע לחול יכבה. ומ"מ לא יניח הנר במלקחיים או להדביק בכותל בענין שיכבה כשיגיע לשם, שהרי הוא כאילו חותך מן הנר, וזה בודאי אסור כמו נר של שמן, שהרי לוקח מגוף הנר והוי מכבה, ודוקא ליתן דבר המונע לשרוף מותר (שו"ע שם סעי' ג)
יב. נכון להחמיר שלא לחתוך נר של שעוה ע"י האש בשעה שדולק, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה. (מ"ב ס"ק כג)
יג. אבל ע"י סכין, אסור, גם קודם שדולק שהרי עי"ז מתקן נר חדש אע"פ שאינו מכוין לכך: והרי הוא מתקן כלי. (רמ"א שם ומ"ב ס"ק כד)
יד. יש להחמיר שלא להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה.
טו. מותר להחם ביו"ט מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, ואפי' לצורך קטן. (שו"ע שם סעי' ב)
טז. אפילו במים שהוחמו בערב יו"ט, יש אוסרין לרחוץ[37], וכן נוהגין ודוקא כל גופו אבל לרחוץ אבר אבר מותר ותינוק שרגיל לרחוץ כל יום מותר לרחוץ אפילו במים שהוחמו ביו"ט (רמ"א שם ומ"ב ס"ק יח)
יז. אסור[38] להדליק אש חדשה[39] ביו"ט, בכל אופן שהוא ומכל דבר, ואפילו ע"י קירוב גפרור לדבר חם שאין בו אש ממש כדי שידלק או ע"י זכוכית מגדלת שהרי יכול לעשות מעי"ט שיהיה מוכן לו ביו"ט והרי הוא כמכשירי אוכל נפש שיכל לעשותם מערב יו"ט שאסור לעשותם ביו"ט, ואם עבר והבעיר, מותר להשתמש בו (חיי אדם כלל צה סעי' יב ומ"ב תקב ס"ק א וס"ק ד):
יח. מותר להעביר ביו"ט אש מאש אחרת אם עושה כן לצורך[40] בישול חימום או תוספת אורה[41] גם ע"י גפרור ואפילו מגחלת שאין בוערת בו אש ממש וכן מותר להעביר מסיגריה בוערת או להחזיק גפרור מעל חוט חשמלי לוהט ואפילו אם מרוחק קצת ואינו נוגע ממש (מ"ב שם ס"ק ד שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ג)
יט. מותר להגדיל להבה ביו"ט לצורך ע"י הוספת שמן עצים או גז או כל חומר אחר אכן להגדיל להבה חשמלית או להגביר חומו של מכשיר חשמלי אסור כיון שעל פי רוב דבר זה נעשה ע"י כיבוי חוט חשמל אחד והדלקת אחר (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ג)
כ. י"א שאסור לעשן ביו"ט, כיון שאינו צורך השוה לכל נפש ולא התירה התורה אלא דבר השוה לכל נפש (חיי אדם שם סעי' יג) וי"א[42] שמותר ומ"מ יזהר מאד שלא לעפר בידו ולא לכבות את מה שמעשן שלא יעבור על מלאכת כיבוי[43] ומי שאינו נהנה מעצם העישון אסור לו לכו"ע לעשן ביו"ט (שדי חמד אסיפת דינים מערכת יו"ט סי' א ס"ק ב ד"ה ומ"מ)
כא. בני אדם שהם מפחדים לישן אם אין נר דלוק מותר להם להדליק שהרי זה בכלל צורך גופו (בה"ל שם ד"ה נר של)
כב. נר של יא"ר ציי"ט אם לא הדליקו בערב יו"ט ידליקנו עכ"פ בחדר שאוכלין בו כיון שמוסיף אורה בחדר ויותר טוב שידליקנו בביהכ"נ ובשעת הדחק יש להתיר בכל גווני שהרי הוא כעין נר של מצוה שהוא לכבוד אבותיו (בה"ל שם)
המוציא
כג. הוצאה מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהיה לו צורך קצת, כגון שמתיירא מגניבה וכיוצא בו. אבל שלא לצורך כלל, י"א שחייב, וי"א דאינו אלא מדרבנן. וכל בעל נפש, יחמיר על עצמו שלא להוציא רק מה שצריך קצת לאוכל נפש או לקישוט. והמחזורים שהיו מונחים כבר בבהכ"נ, לא יביאם לביתו אפילו משום חשש גנבה, וכ"ש שאר כלים. אלא שאם הביאם ביו"ט לבהכ"נ ומתיירא מגניבה, מותר להחזירם, דהתירו סופן משום תחלתן ואם רוצה לומר במחזורים דברי שירות ותשבחות בי"ט, לעולם מותר להביאם. (שו"ע סי' תקיח חיי אדם כלל צו סעי' א)
כד. במקום שיש עירוב, מותר לטלטל אפילו מה שאינו לצורך היום כלל, רק שיש בו תורת כלי. ובמקום שאין עירוב, אסור לטלטל אפילו מחצר לחצר. (שם סעי' ב):
כה. מותר להוציא את הקטן, אע"פ שאסור בשבת, דהוי צורך קצת, ואפילו לטייל, מותר (שם סעי' ג):
כו. מותר להוציא צרור מפתחות מרשות לרשות ולרה"ר במקום שצריך לאחד המפתחות הנמצאים בצרור (שמירת שבת כהלכתה פי"ט הע' יד).
כז. וכל מה שהותר להוציא הוא דווקא לצורך יהודי אבל לצורך נכרי או יהודי שמחלל שבת בפרהסיא אסור (שמירת שבת כהלכתה פי"ט סעי' ז).
כח. מותר ביו"ט להזיז ולכוון את שעון השבת ולגרום שיידלק החשמל מוקדם יותר או לגרום להדלקת הגז בתנור מוקדם יותר ובתנאי שאין נעשה שום שינוי בפועל בשעת פעולתו אמנם בשעה שדולק אין לגרום לכך שיפסיק מוקדם יותר. (שמירת שבת כהלכתה י"ג, כז).
[3] רמב"ן
[4] רשב"ם
[7] רש"י רמב"ן
[8] רשב"ם רמב"ן
[12] שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים. מלבי"ם
[13] חזקוני
[14] רש"י
[15] ספורנו
[17] הכתב והקבלה
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ת"י
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רמב"ן
[26] רמב"ן
[28] ספורנו
[32] ונ"ל דלצורך שעה שיצרו מתגבר או ליל טבילה, יש לסמוך על המתירין בי"ט ב' של גליות לכבות. ואם יכול להדביק הנרות לעשותן כמין אבוקה כדי שידליק מהר, לא יכבה. או שיעמיד הנר במים וכשיגיע שם ממילא יכבה, כל זה יש להתיר בי"ט ב' של גליות וכן מותר להעמיד במקום שהרוח שולט כדי שיכבה, ובלבד שלא יהיה הרוח מנשב אז, דאל"כ הוי כמכבה בידים. ודוקא לצורך תשמיש יש לסמוך על זה (חיי אדם כלל צה סעי' א ובה"ל שם ד"ה או כדי)
[34] אבל אסור ליקח פתילה מנר הדולק אפילו ליתנה בנר אחר, ואינו דומה לפתילה נ"ח שאסור להוציאה מן הנר שתיכף כשמוציא, הוא מכבה, משא"כ בעץ הדולק, שלא יכבה כל כך מהרה (חיי אדם שם סעי' ד)
[35] דלחתכו בסכין אסור דמה שחותכה לשתים ועושה לכל אחת נר בפ"ע הוא בכלל תיקון מנא ולחתכה ע"י אש קודם הדלקה דמותר לכו"ע אינו רוצה כי כונתו שישאר לו חתיכת נר להדליק עוד פעם אחרת ואם ידליקנה באור ידלקו שתיהם ולא ישאר מאומה (מ"ב שם ס"ק יט)
[36] ואע"ג דקיי"ל בבשו"ע או"ח סימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי שרי היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם אסור זהו סברת המחבר אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק: ולפי דעה זו דדבר המונע מותר ליתן אפילו אחר הדלקה יהיה מותר לתחוב הנר בחול אפי' אחר הדלקה: (מ"ב ס"ק כ וכ"א)
[38] ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ח שמאריך בזה (ביאור הלכה סי' תקב סעי' א ד"ה אין מוציאין)
[39] ובכלל זה גם הדלקת חשמל (שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ב ועיי"ש בהערה ח מה שפלפל בשם הגרשז"א זצ"ל אם גם בחשמל מותר בעבר והבעיר)
[40] דאף דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א דכל מידי דהנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש: (מ"ב סי' תקיא ס"ק א)
[41] ואפילו אם אין בו צורך מידי אלא מעביר בליל יו"ט כדי שיוכל למחרתו להשתמש בו להעביר אש לצורך בישול (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ד)
[42] עיין ביאור הלכה שם ד"ה אין עושין שיש דעות בפוסקים והובאו באחרונים "יש מהן שאוסרין [הכנה"ג והמ"א בסימן תקי"ד והקרבן נתנאל בפ"ב דביצה והח"א] משום דהבערה זו אינו שוה בכל נפש וכו' וגם דמצוי בו כיבוי כשמדליק ע"י נייר או גחלת ומשליכם כדרכו בחול והרבה מקילין [דרכי נועם המובא בבה"ט ושלחן עצי שטים והברכי יוסף ועיין בשע"ת שהביא עוד ועיקר טעם כולם משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה נעשה שוה בכל נפש] ורק שצריך ליזהר מכיבוי וכמו שכתב בשע"ת ובפ"ת דהיינו שלא להבעיר מנייר ורק משלהבת וגם מגחלת מותר דהיינו לקחת גחלת בוערת ומיד שהדליק את מה שמעשן ישליכנו בחזרה על האש בענין שלא יהיה כיבוי כלל וכו' וגם בציגארין רגילין בחול להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר יש ליזהר בזה ביו"ט דיש בו משום כיבוי. עוד כתב בשע"ת דיש שנהגו להחמיר ביו"ט ראשון ובשני י"ט של ר"ה ולהקל ביו"ט שני וכן נוהגין לעשות ומ"מ הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן ורק שיזהרו בענין כיבוי וכנ"ל וכ"ז דוקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש דאל"ה מדינא אסור. ואפילו במקומות שרגילין הכל בזה ואז אין איסור מצד ההבערה עכ"פ יש להזהר ולהזהיר להעם שיהיו זהירין מחשש כיבוי וכנ"ל":
[43] וידוע בזה מחלוקת גדולי דורנו ונהרא נהרא ופשטיה ועיין שמירת שבת כהלכתה פי"ג בעי' ז ובהערות שם בענין הכיתוב על הסיגריות אם יש בו משום מוחק ועיי"ש בהערה לב בשם שו"ת מהר"ם שיק שמי שנהג שלא לעשן ביו"ט הרי זה נדר שאי אפשר להתירו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה