פרשת חקת יום '

מקרא

במדבר פרק יט

(טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה שאין שם אהל, מטמא המת בנגיעה^[1] בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת שלא תאמר מת מיתת עצמו טמא הכתוב כמו נבילה בבהמה אבל חלל חרב לא יטמא כמו שבהמה שחוטה אינה מטמאת^[2] אוֹ בְעֶצֶם אָדָם בא ללמדנו שעצם אינו מטמא באהל אלא באופן שיהא ניכר מצורת העצם שהוא של אדם. והיינו רובע עצמות או אבר שלם^[3] אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:

(יז) וְלָקְחוּ הבית דין שהיה בידם אפר משומר לַטָּמֵא בשביל הזאה על הטמא דהנושא אפר חטאת שלא לצורך טמא. הוא פוסל את האפר^[4] מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו על האפר מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו אבל אם נתן מים תחילה פסול^[5]:

(יח) וְלָקַח שלושה קלחים אֵזוֹב אגודים יחד וְטָבַל בַּמַּיִם המעורבים באפר שהוזכרו בפסוק הקודם^[6] אִישׁ טָהוֹר והקרוב להיותו כהן^[7] וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:

(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:

(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְקֹוָק טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא חזר כאן וכתב שני פסוקים אלו כי הכרת הראשון בנוגע במת כמו שאמר כל הנוגע במת הנפש, והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר^[8]:

(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם ואינו צווי רק לשעה במדבר וּמַזֵּה אפילו נושא את מי ההזיה^[9] מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וגם - וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יכבס בגדיו ושניהם^[10] - יִטְמָא עַד הָעָרֶב:

(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא שנגע במת או בעצם וכו' יִטְמָא כלים ואוכלים ומשקים וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת במי שנטמא מן המת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב כיון שהנוגע במת הוא אב הטומאה ומטמא אחרים אפילו אדם וכלים בטומאת ערב^[11]: פ

במדבר פרק כ

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה עדה שלמה, שכבר מתו דור המדבר ועתה באו הבנים אל ארץ כנען בחודש הראשון, ושנת הארבעים היה^[12] מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ קדש הוא שם עיר ואין זה קדש שנאמר עליו ותשבו בקדש ימים רבים שהרי אותו קדש איל פארן הוא ונקרא קדש ברנע וממנו נשתלחו המרגלים ו^[13] ועמדו שם ארבעה חדשים עד חדש אב שבו באו להר ההר ושם מת אהרן וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁםשאע"ג שלא היתה הגזרה עליה שלא יבואו עצמותיה לא"י כמו שנגזר אח"כ על משה ואהרן. מכל מקום כך עלה שנקברה שם במדבר^[14]:

(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ שהצמאון שורף את רוח החיוני בפנימית הגוף. ע"כ אמרו שטוב היה שיהיו נשרפים בשריפת הגוף כמו שהיה בִּגְוַע אַחֵינוּ המאתים חמישים איש שמתו לִפְנֵי יְקֹוָק בשריפה בפרשת קרח^[15]:

(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:

(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע מקום ראוי לזריעה וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן ואינו מקום לנטיעת עצים וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:

(ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד שראו שהדין עמם שאי אפשר לסבול הצמא וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם בתפילה^[16] וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֲלֵיהֶם: פ

(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה של אהרון מלפני העדות^[17] וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ צוה לקחת את המטה להראות בו קשוי מרי שלהם כדכתיב למשמרת לאות לבני מרי. אמנם את המים יוציא על ידי ש^[18] - וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו מעט מים ואח"כ וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם רבים על ידי הכאה במטה^[19] מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:

נביא

נחום פרק ג

יא. גַּם אַתְּ - נינוה, תִּשְׁכְּרִי - תשתי ותשתכרי מיין התרעלה, (משל לפורענות), תְּהִי נַעֲלָמָה - תהיי נעלמת מהעולם, כאילו לא היית קיימת מעולם, גַּם אַתְּ, תְּבַקְשִׁי מָעוֹז מֵאוֹיֵב - גם את נינוה, תבקשי עוזר וסומך, להתחזק כנגד הכשדים, ולא תמצאי.

יב. כָּל מִבְצָרַיִךְ, תְּאֵנִים עִם בִּכּוּרִים - כל ערי המבצר שבך, נמשלו לעצי תאנה עם  פירות ביכורים,  אִם יִנּוֹעוּ - שכאשר מנענעים את התאנה, וְנָפְלוּ - יפלו פירות הביכורים,  עַל פִּי אוֹכֵל - לתוך פי האוכל, בלא טורח ומאמץ.(כך, יכבשו את ערי המבצר, בלא כל קושי).

יג. הִנֵּה עַמֵּךְ נָשִׁים בְּקִרְבֵּךְ - הנה עמך, חלשים כנשים, לְאֹיְבַיִךְ, פָּתוֹחַ נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי אַרְצֵךְ - לכן, שערי ארצך, כאילו נפתחו מאליהם, ונכבשו ע"י האוייב, אָכְלָה אֵשׁ בְּרִיחָיִךְ - כאילו אכלה אש, את בריחי השערים. (שבקלות רבה נכבשו ע"י האוייב).

יד. מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ - שאבו מים, להתכונן לימי המצור, חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ - חזקו את ערי המבצר, בֹּאִי בַטִּיט, וְרִמְסִי בַחֹמֶר - רמסו ברגליכם טיט (חומר), לעשות ממנו לבנים לחזק העיר,הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן - החזיקו את המלבן (מין דפוס, ללבון בתוכו הלבנים, להכין הלבנים), לחזק בלבנים את בתי העיר.

טו. שָׁם - במבצריך, תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ - תאכל אתכם אש האוייב, תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב - ותכרית אותך חרב האוייב, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק - תאכל אותך חרב האוייב, כילק (מין ארבה), המכלה את התבואה,הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק, הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה - יטאטא האוייב את מבצרי נינוה, כילק וכארבה, "המנקים" את הארץ מהתבואה.

טז. הִרְבֵּית רֹכְלַיִךְ, מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם - הסוחרים הרבים (ככוכבי השמים) שסחרו בך, והרבו את עושרך, יֶלֶק פָשַׁט וַיָּעֹף - יעופו ויעלמו מארצך, כמו הילק שעף, אחר שפושט את הארץ.

יז. מִנְּזָרַיִךְ, כָּאַרְבֶּה - השרים שבך, רבים היו כארבה, וְטַפְסְרַיִךְ, כְּגוֹב גּוֹבָי - והממונים שבך, רבים היו כארבה, (כְּגוֹב גּוֹבָי - כפל לשון ; ארבה) הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה, שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד, וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם - אשר ביום קר מאוד,  חונים הארבה על הגדרות, וכשזורחת השמש,  נודדים למרחוק, ולא נודע היכן מקומם. (כך שרי נינוה, ינדדו מארצם למרחוק).

יח. נָמוּ רֹעֶיךָ, מֶלֶךְ אַשּׁוּר - שרי נינוה כאילו ישנים, ולא יצילו אותך, מלך אשור, מהאוייב, יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ - גיבוריך, שוכנים במקומם, ולא יועילו לך מאומה, נָפֹשׁוּ עַמְּךָ, עַל הֶהָרִים - ועמך, נפוצו על ההרים, וְאֵין מְקַבֵּץ - כצאן, שאין לו רועה שיקבץ אותו.

יט. אֵין כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ - אין מי, שליבו כואב על שברך,(כֵּהָה - אין מי שזוהר פניו נחלש, מצער על שברך) נַחְלָה מַכָּתֶךָ - על המכה, שעשתה אותך כחולה, כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ - כל מי ששמע השמועה, על מפלתך, תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ - מחאו כף בשמחה על מפלתך, כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד - שהלא על מי מהעמים, לא עברה רעה ממך.

סליק ספר נחום

כתובים

דברי הימים ב פרק כט

(כב) וַיִּשְׁחֲטוּ הַבָּקָר וַיְקַבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקוּ הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הָאֵלִים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַכְּבָשִׂים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה: (כג) וַיַּגִּישׁוּ אֶת שְׂעִירֵי הַחַטָּאת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַקָּהָל וַיִּסְמְכוּ יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם: (כד) וַיִּשְׁחָטוּם הַכֹּהֲנִים וַיְחַטְּאוּ אֶת דָּמָם הַמִּזְבֵּחָה נתנו את הדם באצבע על המזבח וזה נקרא חיטוי לְּכַפֵּר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שחטאו בעבודת כוכבים כִּי לְכָל בעבור כל יִשְׂרָאֵל אָמַר הַמֶּלֶךְ יהיו קרבנות הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת: (כה) וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית יְקֹוָק בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד שדוד הרי צווה שיהיו משמרות לויה וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד יְקֹוָק הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו שאמנם מצוות השירה לא מפורשת בתורה אבל היא מסורה ביד הנביאים: ס (כו) וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת: ס (כז) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה היינו התחילו להקריב את העולה אז הֵחֵל שִׁיר יְקֹוָק וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי השיר שנעשו ע"י דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: (כח) וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר שהשיר שורר ע"י בעלי השירוְהַחֲצֹצְרוֹת מחצצרים מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה שלא הפסיקו עד שסיימו להקריב את העולה: (כט) וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (ל) וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַיקֹוָק בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה בהילולים שהם כתבו והרי זה תהילים וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה שבאו אל השמחה מרוב הדביקות אל הקב"ה שהיה להם בזמן ההילול וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: פ (לא) וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַיקֹוָק גֹּשׁוּ וְהָבִיאוּ זְבָחִים שלמים וְתוֹדוֹת שלמי תודה לְבֵית יְקֹוָק וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת שקרבן העולה אין בו שום חלק ואכילה ולכן מי שמביאו נקרא נדיב לב:

משנת ההלכה

עד עתה למדנו דיני כשרות במזון מן החי עתה נחל ללמוד דיני כשרות במזון מן הצומח

דיני ערלה

       א.       הנוטע עץ מאכל[20], בארץ ישראל[21] ואפילו העובד כוכבים שנטע, בין לעצמו בין לישראל, מונה לו הישראל שלש שנים מעת נטיעתו, ומשנטע כל הפירות שעושה אותו אילן בתוך ג' שנים אסורין באכילה לעולם[22]. שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, וכל האוכל מהם כזית לוקה מן התורה. (רמב"ם פ"י מהל' מאכלות אסורות ה"ט, שו"ע יו"ד סי' רצד סעי' א וסעי' כו).

        ב.        וכן בהנאה[23] אסורים לעולם כגון לצבוע בו או להדליק בו את הנר או להסיקו תחת תבשילו[24], וכן למכרו או להחליפו אפילו אם גוי אסור. (שם ר"ש משנץ תו"כ קדושים פ"ג).

         ג.         ואם צבע את ביתו או בעל חי בקליפי ערלה, לא נאסרו ומותר לו להשתמש בבית או בבעל חי. אבל אם צבע בגד בקליפי ערלה, צריך לשורפו מדרבנן[25]. (חזו"א ערלה סי' י ס"ק ט).

        ד.        אסור להריח בפירות ערלה שנטעם למאכל, ואפילו אינם עומדים לריח כלל[26]. (שו"ע יו"ד סי' קח סעי' ז).

       ה.       ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן[27], ואפילו בזמן הזה לא בטלה קדושת הארץ לענין ערלה ונוהג מדאורייתא בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו'. אבל איסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני[28], ובהלכה נאסרה רק ודאי הערלה אבל בחוצה לארץ ספיקה[29] מותר. (רמב"ם שם ה"י, שו"ע רצד שם סעי' ח ט).

---

[1] רמב"ן

[2] רמב"ן חזקוני

[3] העמק דבר

[4] העמק דבר

[5] רמב"ן

[6] ת"י

[7] ת"י אבע"ז

[8] רמב"ן חזקוני

[9] רש"י

[10] חזקוני

[11] רש"י

[12] רבינו בחיי

[13] רבינו בחיי חזקוני

[14] העמק דבר

[15] העמק דבר

[16] אבע"ז

[17] רשב"ם חזקוני

[18] רשב"ם

[19] ת"י חזקוני

[20] ואילן סרק אין בו ערלה, אם לא שרוב בני המקום משמרים את פירותיו. ואם מחצה משמרים ומחצה אינם משמרים תלוי בדעתו. (ירושלמי פ"א ה"א לפירוש הגר"א).

[21] שנאמר וכי תבואו אל הארץ. (רמב"ם שם). ועיין בערוך השולחן שם סעי' ט שבחו"ל אינו לוקה.

[22] היינו אף אחר שעברו ג' שנים, שכיון שחנטו בתוך ג' שנים נאסרו לעולם ואין להם פדיון. (ש"ך שם ס"ק א).

[23] ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"א שאפילו לסמוך בו כרעי המטה אסור.

[24] כדאיתא בפסחים כו ע"ב.

[25] ועיי"ש ובס"ק י עוד פרטי דינים בענין דברים שנצבעו בערלה.

[26] ועיי"ש בש"ך ס"ק כז ועיין בפתחי תשובה שם ס"ק ד שציין שו"ת רדב"ז חלק א סימן מד, שדן באיזה דברים שייך איסור להריח. ומסקנתו שם: "כללא דמילתא, אין לך דבר של ערלה שיהיה אסור להריח בו אלא אילן הנטוע לפירות מאכל ומריח בפירות עצמו אפילו בעודם בוסר ולא בעודם סמדר".

[27] (חזו"א שביעית סי' ג ס"ק ט, ודלא כמנחת חינוך שם אות יא בשם הצל"ח, שבזמן הזה לדעת הרמב"ם אין איסורו מן התורה אלא רק הלכה למשה מסיני. ועיין ערוך השולחן שם סע' י).

[28] ועיין רש"י ד"ה ערלה בחו"ל ברכות לו א' דערלה בחו"ל מדברי סופרים. ולכאורה פלוגתא הוא בקידושין לח ב', דלחד מ"ד הווה הלמ"מ. ואפשר דרש"י ס"ל דהלמ"מ נמי איקרי ד"ס, דאפי' דבר הנלמד בי"ג מידות איקרי ד"ס ועיין דרישה ריש סי' רצד.

[29] ואפילו אם אתחזיק איסורא או בספק ספיקא לחומרא או בספק קבוע או רוב לאיסור מותר. (דרך אמונה בפתיחה להל' ערלה בשם האחרונים).