מקרא
במדבר פרק י
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסוף אליך תקראם ע"י חצוצרות[1] וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:
(ד) וְאִם בחצוצרה בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(ו) וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה בדרום והוא דגל מחנה ראובן ועמהם נושאי המקדש תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם לומר שיתקעו תרועה שלישית למסע המחנות החונים ימה, ותרועה רביעית לחונים צפונה, כי לכל דגל מסע בפני עצמו[4] וי"א שאין תוקעין אחר שנסע מחנה ראובן, כי הקהתים ועמם הכהנים שהם התוקעים נוסעים אחר שתי תקיעות עם מחנה ראובן קודם שיסע מחנה אפרים, ופירוש "תרועה יתקעו למסעיהם", שיתקעו הכהנים למסעיהם[5]:
(ז) וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:
(ח) וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם רק הכהנים תוקעין בחצוצרות כן בבהמ"ק כן ביובל ובמשיחת מלך[6]:
(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כי עשיתם מה שצוה לכם השם הנכבד גם התרועה זכר לנפשות לצעוק לשם[7] וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם. וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חנוכה ויש מפרשים שהכונה לשבת[8] וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת כדי שישמעו ישראל וידעו כי הקרבנות קרבים ויכוונו לבם לשמים עַל עֹלֹתֵיכֶם עולות הציבור וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם כבשי עצרת שהרי לא היו תוקעים רק לקרבן צבור וחובה[9] וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ
(יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ אחר שעשו הטמאים פסח שני בי"ד בחדש נעשו חצוצרות, ובהם נועדו העדה והנשיאים למשה, והודיענו סדר מסעם על ידי חצוצרות נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת ללכת אל קדש ברנע, שהיא העיר הראשונה בארץ ישראל שהיו פוגעים באותו הדרך, שהיה דרך המדבר הגדול והנורא, כאמרו ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ונבא עד קדש ברנע[10]:
(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם כראוי שיסעו[11] מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן ומקום זה כולל תבערה שהיא קברות התאוה, וחצרות ורתמה וקדש[12]:
(יד) וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב גם בלכתם בדרך, הנשיא הולך בראש צבאו, שיעשו מצותו וישכון כמלך בגדוד, ולא ילכו כצאן אשר אין להם רועה[14]:
(טו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:
(טז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלוֹן:
(יז) וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן אחרי נסוע דגל יהודה יתחילו בפרוק המשכן, ותחלת פירוקו שיבא אהרן ובניו והורידו את פרכת המסך וזהו שנאמר (לעיל ד ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו וגו', כלומר בנסוע המחנה הראשון, וכאשר ישלימו לכסות הארון וכל כלי הקודש של משא בני קהת יורידו הלוים המשכן כולו ויטענו על העגלות וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן אחרי דגל יהודה, והארון וכלי הקודש עומדים מכוסים ונתונים על המוטות עד שנסע דגל ראובן[15]: ס
(יח) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:
(יט) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי:
(כ) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל:
(כא) וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ הכלים המקודשים הארון השולחן המנורה וכו'[16] וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן בני גרשון ובני מררי שהיו קודמים להם מסע שני דגלים היו מקימין את המשכן כשהיה הענן שוכן וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המקדש עַד בֹּאָם של בני קהת וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות[17]: ס
(כב) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:
(כג) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָה צוּר:
(כד) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעוֹנִי: ס
(כה) וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם כל אדם אפילו משאר דגלים כשלא היה יכול ליסע בדגל שלו היה מתאסף עם דגל מחנה דן שהיה אחרון אבל יותר לא היה יכול לעמוד פן ישאר יחידי[18] וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:
(כו) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:
(כז) וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:
(כח) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ: ס
נביא
יונה פרק א
א. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר:
ב. קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, וּקְרָא עָלֶיהָ - את הקריאה הכתובה לקמן: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי:
ג. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה - בקש יונה לברוח לתרשיש, מפני שלא רצה לנבא על נינוה, שמא יחזרו בתשובה, ויהיה קטרוג על ישראל שלא שבים, מִלִּפְנֵי ה' - לברוח מא"י, שהיא לפני ה', לתרשיש, שמחוץ לא"י היא, ואין שוֹרָה שם הנבואה, וַיֵּרֶד יָפוֹ, וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ - ירד לעיר יפו, ומצא אניה העומדת להפליג לתרשיש, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ - נתן שכר הנסיעה, וַיֵּרֶד בָּהּ, לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה’:
ד. וַה', הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר - עד שחשבו אנשי האֳנִיָה, שעומדת היא להשבר ולטבוע.
ה. וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים - פחדו מנהיגי האֳנִיָה מהסערה המתחזקת, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו - איש איש לאלוהים שלו, וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם - להקל את הנהגת האֳנִיָה, וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה - אל אחד מצדדי האֳנִיָה, וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם:
ו. וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ - יתרצה האלוקים לרחם עלינו, וְלֹא נֹאבֵד:
ז. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת - בואו ונפיל ביננו גורל, ( שראו, ששאר הספינות הסמוכות להם, שטות בשלוה, ורק סביב ספינתם - רוגשת הסערה ) וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ - ונדע, בגלל מי באה עלינו הרעה הזו, וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה:
ח. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הַגִּידָה נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ - למי חטאת, שבאה עלינו הרעה הזו, מַה מְּלַאכְתְּךָ - שמא במלאכתך חטאת, וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ - שמא אנשי ארצך חטאו, וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה - שמא עמך חטאו.
ט. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי, וְאֶת ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה - מה' ית' אני ירא, ואין במלאכתי רְמִיָה וְעָוֶל.
י. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה - פחדו פחד גדול, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ, כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה’ הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִּיד לָהֶם:
יא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ - מה נעשה כדי שישתוק הים מסערתו, כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר - שהסערה הלכה והתגברה.
יב. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם - קחו אותי והשליכו אותי אל הים,וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם - כי יודע אני, כי בגלל חֶטְאִי הסערה באה עליכם.
יג. וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה, וְלֹא יָכֹלוּ - התאמצו לחתור אל היבשה, ולא הצליחו, כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם:
יד. וַיִּקְרְאוּ אֶל ה’ וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה ה’, אַל נָא נֹאבְדָה, בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא - אל נא ה', יחשב עלינו עון השלכתו אל הים, כִּי אַתָּה ה’, כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ - כי אתה ה', חפצת להענישו, ומפני כך הבאת הסערה עלינו.
טו. וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ - הפסיק סערת הים.
טז. וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה’, וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה’ - אחר שישובו ליבשה, וַיִּדְּרוּ נְדָרִים - לעשות צדקות.
כתובים
רות פרק ד
(יג) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת[19] וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְקֹוָק לָהּ הֵרָיוֹן מיד וַתֵּלֶד בֵּן:
(יד) וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם כי מה שנוגע אל היום צריך ברכה להקב"ה שלא השבית לנעמי גאל, כי מחלון הוא הנולד בילד הזה מסוד הייבום שהוא המת בעצמו והוא הגואל שנעמי לא תמות ערירית ובעתיד וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל שיהיה מגדול ישראל:
(טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ של מחלון וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים:
(טז) וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת:
(יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר לענין טהרת הבן שיצאו עליו עוררין שהרי נולד הוא ממואביה יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי כלומר, אין שם של אם מואביה נקרא על הבן הזה, אלא שם נעמי נקרא עליו, ונעמי מגדולי היחס היא, בת בנו של נחשון בן עמינדב; וגם רות היתה לה כיוצאת מחלציה. ולענין יעודו של הבן הזה לעתיד - וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד עוד בן - דוד. כלומר, הבן הזה, ועוד בן שיוליד הוא, ואחר כך - דוד. שכן רוח הקֹּדש היתה מדברת מתוך גרונן בברכה זו הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד: פ
(יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ נולד ליהודה בגיל 33 בשנת 2228 לב"ע פֶּרֶץ בגיל 8 הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן :
(יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב:
(כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן הוא עתניאל הוא נחשון בן עמינדב ועל שקידש שם שמים שירד בנחשול של ים ירד עתניאל בפלפולו של ים התורה והחזיר שלוש מאות הלכות ששכחו באבלו של משה וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה:
(כא) וְשַׂלְמוֹן היה אחיו של אלימלך שהיה בעלה של נעמי[20] שלמון מבאי הארץ ושלמון הוליד את בועז שנת ב' אלפים תפ"ט (סדר עולם זוטא ותנחומא)[21]. הוֹלִיד אֶת בֹּעַז[22] שנקרא אבצן י"א[23]שבזקנותו בן פ' שנה לקח את רות בת מ' שנה וי"א שהיה בן 300 כשהוליד את עובד והיו לו קודם נשואי רות שלושים בנים ושלושים בנות וכולם מתו וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד:
(כב) וְעֹבֵד חי יותר מארבע מאות שנה. ורות האריכה ימים עד שראתה שלמה על כסא מלכותו הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד:
סליק מגילת רות שאין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה ללמדך שכר של גומלי חסדים ולכבודו של דוד מלך ישראל
משנת ההלכה
דיני חג השבועות
א. כל תפילות החג והקידוש ביום טוב זה, כתפילות והקידוש של כל שלש הרגלים, ומזכיר 'את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו'. ובמוסף מזכיר את מוספי היום
ב. אומר 'שהחיָנו' בקידוש היום כבשאר רגלים. והאשה מברכת 'שהחיָנו' עם הברכה שמברכת על הנרות קודם הדלקתם - כפי המנהג. ומצוה לעשות בו שתי סעודות על בשר ויין, בלילה וביום הכל כמו ברגלים אחרים.
ג. ונוהגים לטבול בערב שבועות, שחיָּב אדם לטהר עצמו ברגל. ויש נוהגים לטבול גם פעם שניה ביום טוב שחרית, זכר לטהרה שנטהרו ישראל בימי הפרישה כדי לקבל את התורה בטהרה:
ד. אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגים להקדים קצת תפילת ערבית של יום טוב, בליל שבועות מאחרים להתפלל עד אחר צאת הכוכבים, לפי שהתורה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג), ואם יקדימו לקבל קדושת יום טוב מבעוד יום, והוא היום הארבעים ותשעה לספירה, נמצא שהחסירו מעט ממ"ט ימי הספירה ואין זה 'תמימות'. וכן הקידוש שעל היין של שבועות, אין אומרים אותו עד שיהיה לילה ודאי:
ה. נוהגים לשטוח עשבים או ענפי עצים בבתים ובבית הכנסת, לחג השבועות. זכר למתן תורה שהיה הר סיני ירוק, ולכך גם מרבים באילנות ובמיני פרחים ריחניים לשמחת היום הגדול הזה טעם נוסף שמשה רבינו נולד בז' אדר וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים עד ו' סיון, ואז וַתָּשֶׂם בַּסּוּף. וסוף, הוא הקנים ועשבים שאנו שוטחים, לזכר הנס שנעשה למשה רבינו עליו השלום מנהג זה קדום הוא מאד, שלפי מדרש אגדה, היה המן מקטרג בו על ישראל לפני אחשורוש: ואם לא הכין את העלים מערב שבועות, אסור לקחת סתם עלים (אפילו אם נתלשו מן האילן בערב יום טוב) ולתלות בחג, ואם הכין אותם עבור החג ולא תלאם, מותר.
ו. נהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת סביב לבימה, להזכיר שבחג השבועות העולם נִדון על פֵּרות האילן, ויתפללו עליהם. והגר"א בִּטל מנהג זה בהרבה קהילות, משום שעכשָׁו הוא מחֹק העמים להעמיד אילנות בחגיהם.
ז. נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכתב בשו"ע האר"י ז"ל: 'דע שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר, והיה עוסק בתורה - מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק' ויש אומרים 'תיקון ליל שבועות' כסדר הכתוב בסידורים שתיקנו חכמי הסוד, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ודברים מן הזֹּהר, וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה. ותיקון זה הוא על פי מאמר הזֹּהר המפליג מאד בשבח הנעור בלילה זה ומצפה לשעת קבלת תורה, שאז נעשים כנסת ישראל עם התורה בחיבור אחד, ושעת מתן תורה היא שעת חופתם וכל הלילה שלפניה ראוי לעסוק בצרכי הכלה ותכשיטיה וכו':
ח. ועוד אמרו, שלפיכך נתקן סדר הלילה, כדי לתקן פגם של מקבלי התורה הראשונים, שהלכו לישון באותו הלילה, והקדוש ברוך הוא עוררם מן השֵּׁנה שיבואו לקבל התורה, כדאיתא במדרש:
ט. ואין זו קטגוריא ח"ו על ישראל שבאותו הדור, שכולם בני דעה היו ומצפים לשמוע דבר ה', אלא מפני שהיו בהם חלשים והתיראו שמא לא יוכלו לעמוד על כל כחם בשעת הדיבור אם לא ינפשו בלילה. ואנשי אמת היו כולם ולא עשו מפני הבושה מזה על זה, ואם שער אדם בנפשו ששנתו בלילה יפה לו כדי שישמע הדיבור והוא בכל כחו וזיוו, עשה כן, כיון שלא נאסרו בכך:
י.
יא. יזהרו מאד בתפילת שחרית ובקריאת התורה שלא יתנמנמו. ובעיקר בתפילת מוסף, כי הוא החיתום והגמר של מצוַת ספירת העומר שסיומה במנחה חדשה, ככתוב (ויקרא כג) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם וגו' וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה וגו'. והכל הולך אחר החיתום.
יב. קוראים בתורה בסדר יתרו, מבַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי וגו' עד סוף הסדרה, וזה מענינו של יום שהוא יום מתן תורתנו. בעשרת הדברות יש במסורת שני מיני נגינות. הנגינה האחת, רוב טעמיה מעל לתבות, והיא הקרויה 'טעם עליון'. נגינה זו מסודרת לפי ה'כתיב' בספר תורה שאין בה חלוקת פסוקים, אלא חלוקה של פרשיות פתוחות וסתומות בלבד, ומסורת הכתיב, שכל דיבור ודיבור פרשה בפני עצמו. מאָנֹכִי עד לֹא תִשָּׂא היא פרשה אחת סתומה, ודיבור אחד, (ש'אנכי' ו'לא יהיה לך' בדיבור אחד נאמרו); ולפיכך אין בטעם העליון הפסק של סוף פסוק בדיבור זה והוא כולו פסוק אחד, בנגינת טעמיו. וכן מזָכוֹר עד כַּבֵּד פסוק אחד, ומלֹא תִרְצַח עד לֹא תַחְמֹד (ולא עד בכלל) נכתב בארבע פרשיות ועושים מהם ארבעה פסוקים, אף על פי שבמסורת הקרי, הם כולם פסוק אחד: והנגינה השניה, רוב טעמיה למטה מן התבות ולכך נקראת ה'טעם התחתון', ובשבועות נוהגים לקרוא בציבור לפי הטעם העליון, המפסיק בין כל דיבור ודיבור, לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות, ועל כן עושים מכל דיבור פסוק בפני עצמו. ודיבור שיש בו כמה פסוקים, מחברים אותם ועושים אותם פסוק אחד, כדי שיהא כל דיבור נשמע לעצמו, שכך שמענום מסיני.
יג. המפטיר קורא בסדר פינחס וביום הבכורים, ומפטירין בנביא ביחזקאל במעשה מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני ברבוא רבבות אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום.
יד. לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכהן לעלות לתורה, ולפני שברך, אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם, ולעם ישראל שקבלו התורה, ורב הטוב שצפון להם ממנה לעתיד לבוא, כמוזכר למעלה:
טו. ויש נוהגין לומר בסוף, אחר חזרת התפילה 'אזהרות' העשויות על מנין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
טז. קוראים במגילת רות בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמד שלא נִתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני כמו שהיה לרות כשנתגיְרה. ולפי שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיָנו'. ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו, או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה:
יז. אחר הצהרים מתכנסים בבית הכנסת ואומרים תהלים בציבור (ובחו"ל עושים כך ביום השני), לפי שעצרת הוא יום פטירתו של דוד המלך:
יח. נוהגים בהרבה מקומות לאכול בשבועות מאכלי חלב, וטעמים הרבה נאמרו על מנהג זה. ומנהג אבותינו תורה היא, ואין לעבור על מנהג זה וצריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח באכילת דבר מה והדחה בשתית דבר מה ושטיפת ידיו , וכדאי להפסיק בברכת המזון (ובשל"ה כתב גם להמתין שעה אמנם במ"ב ופמ"ג לא הצריכו המתנה) ואחר כך יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן לבשר.
יט. וטעם המנהג ברמ"א (סי' תצד סעי' ג) כתב "ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים". וכוונתו שצכיון שצריך לפנות מעל השולחן הלחם שאוכלים עם חלבי כדי לאכול בשרי ממילא צריך להביא לחם אחר לאכול עם הבשר ובזה מתקיים זיכרון לשתי הלחם. ולפי טעם זה עיקר מנהג זמן אכילת מאכלי חלב הוא ביום כמו שתי הלחם שמקריבים ביום
כ. טעם נוסף שהוזכר בפוסקים (מובא במשנה ברורה שם ס"ק יב) כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה. וגם לפי טעם זה עיקר הזמן הוא ביום שהוא אחרי זמן קבלת התורה
כא. אמנם ישנו טעם נוסף שהוזכר בפוסקים (מובא שם ס"ק יג) מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב כמש"כ דבש וחלב תחת לשונך וגו' ומטעם זה נהגו בקצת מקומות לאכול דבש וחלב ולפי טעם זה שייך מנהג מאכלי חלב אף בלילה. ויש שכתבו סמך למנהג לאכול בליל שבועות מכיון שיש לעשות סעודה לגמרה של מצווה ובליל שבועות אנו מסיימים את מצות העומר וכדי שיהיה ניכר שאוכל סעודה לשם כך ולא רק משום שמחת יו"ט משנים ואכלים מאכלי חלב אמנם בפוסקים כתבו שאין לנהוג כן מכיון שמצוה לאכול בשר בליל יו"ט כמבואר לעיל
כב. ומנהג רוב ישראל לקדש ולאכול סעודה חלבית בבוקר ולאחר מכן בצהרים לאכול סעודה בשרית ויש שנהגו להתחיל הסעודה במאכלי חלב ולאחר מכן לאכול מאכלי בשר והעושים כן צריכים להקפיד לפנות את השולחן מכל פירורי החלב ולאכול ולשתות משהו קודם שיאכלו מאכלי בשר ויש שהחמירו כדעת הפמ"ג גם לברך ברכה אחרונה ביניהם
כג. רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על שם: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד) האמור על מי שזוכה לתורה:
כד. הנעורים בלילה זה ומיחדים בו כל שיחם ושיגם ומחשבותיהם לשמים, אשרי חלקם. והמטהרים עצמם בטהרה גמורה זוכים על ידי תיקון זה לגילוי שכינה, וכאותו מעשה שמביא השל"ה ב'מסכת שבועות' שנגלתה שכינה על החבריא הקדושה, מרן ה'בית יוסף' וחבורתו בשבתם יחד בלילה זה ועסקו ב'תיקוני כלה ותכשיטיה', ושכינה אמרה להם: אשריכם ואשרי חלקכם! וכו': ובזוהר נאמר שרבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה (כנסת ישראל) מתיחדת בבעלה (התורה). שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה - לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אִתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיון שנכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם!:
[1] רש"י
[2] רשב"ם
[6] העמק דבר
[12] חזקוני
[13] חזקוני
[16] רש"י
[19] רות וערפה היו בנות עגלון מלך מואב בן בנו של בלק, וערפה היתה אם גלית, בנזיר (כ"ג ב') א"ר יוסי בר חנינא רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה, וכתבו התוס' לאו דוקא בת בנו, וכן בחלק (סנהדרין ק"ה) אמר בתו של עגלון לאו דוקא אלא הרבה דורות היתה אחר עגלון, וביבמות (מ"ח) משמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה, והרי יש מעגלון ועד אבצן יותר ממאתים שנה. ואם בתו של עגלון היתה א"כ לא היתה קטנה עכ"ל, ובסוטה (מ"ז א') רות בתו של עגלון בנו של בלק, ובהוריות (י') איתא רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק, ובחלק ג"כ בתו של עגלון בן בנו של בלק. גם במדרש רות כתב בכל דוכתא רות בתו של עגלון, גם בתרגום בפסוק וישאו להם וגו' רות בת עגלון מלכא דמואב, וכן ברש"י רות בתו של עגלון, ולפ"ד התוס' שהיתה זקנה כ"כ כשנשאה בועז ואיך ילדה לעובד דאיתא בבבא בתרא (קי"ט ב') דאין יולדת לכל היותר עד ס'. ולדעת דהיתה בתו או בת בנו היתה יותר מצ' שנה, ונ"ל דלק"מ דאיתא בסדר עולם פי"ב דבימי עגלון היה ויהי בימי שפוט השופטים וימת אלימלך כו' ש"מ שהיה בועז באותו פעם בן כ' ורות היתה בת ארבעים לא נקראה זקנה כו' א"כ אין הוכחה לתוס' שכתבו לאו דוקא בתו ע"ש בבאר שבע: (סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף השלישי - ב' אלפים תשפ"ז)
[21] ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף השלישי - ב' אלפים תפ"ט
[22] אבצן זה בועז, שופט י"א, שפט ז' שנים (שופטים י"ב) מן תשפ"ז עד תשצ"ג מפני ששנת תשפ"ז עולה ליפתח ולאבצן (לסדר עולם), מקבל י' לאברבנאל (צמח דוד). וביוחסין התחיל אבצן שנת תשפ"ה, כתב רש"י בד"ה א' ב', לפי הנראה היה בועז בן ש' שנים כשהוליד לעובד (ולדעת סדר עולם שנולד תפ"ט א"כ עד תשצ"ג הוי ש"ד שנים), וכשבא על רות מיד מתצז). והיו לו קודם נשואי רות שלושים בנים ושלושים בנות וכולם מתו. ועובד בנו אבי ישי חי יותר מארבע מאות שנה. ורות האריכה ימים עד שראתה שלמה על כסא מלכותו, במכות (כ"ג) אריב"ל ג' דברים עשו בית דין של מטה כו', והנה בועז אמר לקוצרים ה' עמכם (רות ב') והסכימו בית דין של מעלה דאמר המלאך לגדעון ה' עמך גבור החיל, והק' בחדושי אגדות תימה שהרי מעשה דגדעון היה זמן רב קודם מעשה בועז ואין סברא דהיה בועז מכלל בית דין של גדעון ו' דורות לפניו. ועוד ראיה ממדרשות דמעשה רות היה בסוף ימיו של בועז עכ"ל, וכ"ה בירושלמי ס"פ הרואה, וכתב היפה מראה תימה כנ"ל ואפילו נימא דאבצן אינו בועז כדמשמע במדרש חזית ברוכה את לה' שלא נפקד בועז אלא מאותה ברכה כו' עיין שם באריכות, וצ"ל אע"ג דמנוי אבצן היה צ"א שנים אחר מנוי גדעון (דוק שהוא קי"א שנה) י"ל דהאריך ימים ומקמי גדעון היה בכלל בית דינו אלא שלא נתמנה לשופט עד אחר כמה דורות לפי שהיו גדולים ממנו. הזקיקום לזה משום דאלימלך ושלמון בני נחשון בן עמינדב היו כדאיתא בפרק הספינה (בבא בתרא צ"א א') וכיון דנחשון זקן היה ביציאת מצרים שהרי כשנשא אהרן אחותו גדול בשנים היה כדכתיב ויקח אהרן את אלישבע אחות נחשון ואמרו חז"ל שהנושא אשה יבדוק באחיה, ועוד [בן] פ"ג היה אהרן ביציאתן ממצרים וכן בועז שהיה בימי אלימלך. ומכיון דמיציאת מצריםעד גדעון היו כל ימי יהושע והזקנים שהאריכו ימים וימי עתניאל ואהוד ושמגר ודבורה מוכח שהיה בועז מקודם לגדעון, וכצ"ל לפי מ"ש דרות בת עגלון שהיה בימי אהוד עכ"ל, אך מכל מקום צ"ע דנהי דבועז היה קודם גדעון סוף סוף דמעשה שאמר ה' עמכם היה בסוף ימיה שהיה רק ד' דורות עד דוד ומעשה גדעון היה קודם שא"ל המלאך ה' עמך ואיך הסכימו מלמעלה על מה שעתיד להיות. ואולי י"ל דיש להקשות וכי עד כה במעשה עם רות לא בא השדה לקוצרים ולא שאל בשלום אלא שכך היה מנהגו לשאול בשלום בשם אלא שלא נכתב רק כאן בא להודיע איך נשתלשל מזה דוד המלך כי מגילה זו ודברי הימים לא נכתבו רק לכבודו של דוד, ובועז נהג לשאול בשלום בה' קודם מעשה גדעון ושפיר אמר שהסכימו ב"ד של מעלה:
[23] ספר יוחסין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה