פרשת חקת יום ד'

מקרא

במדבר פרק כ

(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר ללמדנו שלא נקבר אהרן באדמת אדום כי אם על הגבול, והיה הפקר, וידוע בפרק יש נוחלין שגנאי לצדיק שיהא נקבר באדמה שאינה שלו^[1]:

(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:

(כה) קַח אֶת אַהֲרֹן בדיבור, בו בלשון שקרבו לכהונה ואמר לו קח את אהרן (ויקרא ח, ב), בו בלשון אמר לו לעלות להר^[2] וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:

(כו) וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו בגדי הכהונה גדולה^[3] וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:

(כז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה שראו את אהרון יוצא עם בגדי כהונה^[4]:

(כח) וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:

(כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן בראותם כי לא ירדו אלא משה ואלעזר והוא לבוש בגדי כה"ג הלא הבינו כי גוע אהרן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל: ס

במדבר פרק כא

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב מעבר לירדן בצד המערבי בארץ כנען על יד הירדן בגבול בני יהודה סמוך לחברון שהיא בנגב^[5], ושמע מרחוק בבוא בני ישראל ובא דרך האתרים אל ערבות מואב להלחם עמהם שם^[6]כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים התרים דהיינו המרגלים שתרו הארץ. ורוצה לומר כי כאשר באו המרגלים ועלו בנגב הרגישו בהם יושבי הארץ, ושמע בהם הכנעני הזה שהיה יושב הנגב ובא בדרך שהלכו הם עד שהגיעו למחנה ישראל וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:

(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם אקדיש שללם לה'^[7]:

(ג) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל מכאן שגם התפללו לה' שיתן אותו בידיהם וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם כלל ישראל הרגו האנשים וְאֶת עָרֵיהֶם הקדישו לשמים וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה^[8]: פ

(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף דרומה לכוון ים סוף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם להקיף את ארץ אדום דרך ערבות מואב וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ נתקצרה רוחם ונשמתם בשביל טורח סבוב דרך ארץ אדום^[9]:

(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם עד עתה היינו סבורים ליכנס לארץ ומתאוים לאכול מתבואתה^[10] וְאֵין מַיִם שלא נתן בפעם השנית הסלע מימיו שהיו מכבר נוזלים ומתוקים. אלא היה מים גרועים ומעטים. ועוד היום מספרים מסלע משה שהוא מוציא מים ואינם טובים לשתיה. וגם אינו הולך בשטף^[11] וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל לשון בזוי הוא, קל שבקלים^[12]:

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים ששורפים את האדם בארס שיניהם^[13] וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:

(ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ פעמים קורא לרבים בלשון יחיד כמו ותעל הצפרדע^[14] וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם שת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול:

(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף כדמות נחש שרף מנחשת^[15] וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס כלונס גבוה ויראו אותו כולם^[16] וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

(ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת צוה הקב"ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף^[17] וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס  וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט על ידי שהיה נתון כתורן על הנס, הנשוך תולה עיניו למעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים^[18] אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

נביא

אחרי מות המלך שלמה נחלקה המלכות לשתים מלכי יהודה מבית דוד מלכי עשרת השבטים שהם מלכי ישראל שנקראו גם מלכות אפרים

מלכי יהודה

רחבעם בן שלמה מלך בשנת אלפים ותשע מאות ששים וארבע ליצירת העולם, והיו ימי מלכותו שבע עשרה שנה, בימיו היה אחימעץ כהן גדול ושמעיה הנביא ועדו החוזה נביאים:

אביה בנו מלך בשנת אלפים ותשע מאות ושמונים ואחד ליצירה, וימלוך שלש שנים, בימיו היה עזריה כהן גדול ועדו נביא:

אסא בנו מלך בשנ' אלפים ותשע מאו' שמונים וארבעה ליצירה, וימלוך אחד וארבעים שנה, בימיו היה יהורם כהן גדול ועזריהו בן עודד וחנני הרואה ויהוא בן חנני נביאים:

יהושפט בנו מלך בשנת שלשת אלפים וחמשה ועשרים ליצירה, וימלוך חמש ועשרים שנה, בימיו היה יואחז כהן גדול ועובדיה ויחזיאל בן זכריהו מבני אסף ומיכיהו בן ימלא ויהוא בן חנני נביאים:

יהורם בנו מלך בשנת שלשת אלפים וחמשים שנה ליצירה, וימלוך שמונה שנים, בימיו היה יהוידע כהן גדול ואליהו נביא:

אחזיהו בנו מלך בשנת שלשת אלפים שמונה וחמשים שנה ליצירה, וימלוך בירושלם שנה אחת, בימיו היו יהושע כהן גדול ואלישע נביא:

עתליה בת אחאב מלך ישראל אמו של אחזיהו החזיקה במלכות בשנת שלש אלף תשעה וחמשים ליצירה, ותאבד כל זרע הממלכה ותמלוך ששה שנים, בימיה היה יהוידע חתנה כהן גדול ואלישע נביא, ומלכותה היתה ממלכות יואש:

יואש בן אחזיהו מלך בשנת שלשת אלפים חמשה וששים שנה ליצירת העולם, וימלוך ארבעים שנה, בימיו היה יהוידע. ואחריו פדיה כהנים גדולים וזכריה בן יהוידע כהן ונביא:

אמציה בנו מלך בשנת שלשת אלפים מאה וחמש ליצירה, וימלוך עשרים ותשע שנה, בימיו היה צדקיהו כהן גדול ואמוץ אחי אמציהו אביו של ישעיה נביא:

עוזיהו בנו מלך בשנת שלשת אלפים מאה ושלשים וארבע שנה ליצירה, מלך חמישים ושתים שנה[19], והיו בימיו יואל כהן גדול הושע ועמוס וישעיה נביאים:

יותם בנו מלך בשנת שלשת אלפים מאה שמונים וששה ליצירה, וימלוך שש עשרה שנה, בימיו היו יואל כהן גדול הושע ועמוס וישעיהו ומיכה המורשתי נביאים:

אחז בנו מלך בשנת שלשת אלפים מאתים ושנים שנה ליצירה, וימלוך שש עשרה שנה כאביו, בימיו היו אוריהו כהן גדול הושע ועמוס וישעיה ועודד ומיכה נביאים:

חזקיהו בנו מלך בשנת שלשת אלפים ומאתים ושמונה עשר ליצירה, וימלוך תשע ועשרים שנה, בימיו היו נריה כהן גדול הושע ועמום וישעיה ומיכה נביאים:

מנשה בנו מלך בשנת שלשת אלפים ומאתים וארבעים ושבעה שנים ליצירה, וימלוך חמשים וחמש שנה, בימיו היו הושעיה כהן גדול יואל ונחום וחבקוק וחוזאי נביאים:

אמון בנו מלך בשנת שלשת אלפים שלש מאות ושנים ליצירה, וימלוך שנתים שנה, ואז קשרו עליו עבדיו וימיתוהו בימיו היו שלום כהן גדול נחום וחבקוק וחוזאי נביאים:

כתובים

איוב פרק יב

 (טז) עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה עצות מיוחדות בחכמה רבה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה בחכמתו עושה שאנשים ייטעו וה' עושה גם את המטעים אותם: (יז) מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל עצות שטות וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל גם לשון סכלות ושטות - שמעוותים משפט: (יח) מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ פתח את הקשרים של העול, היינו שמוריד את עול המלכים מבני מדינתו וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם ופעמים שאוסר וקושר את חגורת מתניהם שמחזק את  המלך על מלוכתו: (יט) מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף חזקים מסלף את דרכם: (כ) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים מנאמני העם (שהעם שומע לדבריהם) יסיר מהם את כח דיבורם והשפעתם וְטַעַם זְקֵנִים דיבורי חכמתם יִקָּח: (כא) שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים עשירים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה גבורה של אפיקים - אנשים חזקים רפה - רופף: (כב) מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ ה' מגלה ומוציא דברים עמוקים ומוסתרים מתוך החושך  וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת ואת הצלמות שהוא דבר נסתר מאד יכול להוציא לאור ולגלותו: (כג) מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם מגדל ומרבה גויים וכשירצה יאבדם ולא ינצלו שֹׁטֵחַ מרבה אותם על פני שטח רחב ידיים לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם ובסוף מנחה ומוביל אותם לאבדון: (כד) מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ חכמת ראשי העם מסיר מהם וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ ומתעה אותם ללכת בדרך לא טובה של תוהו: (כה) יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר ממששים בידיהם במקום של חושך ולא של אור וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר:

איוב פרק יג

(א) הֶן כֹּל רָאֲתָה עֵינִי שָׁמְעָה אָזְנִי וַתָּבֶן לָהּ אני מבין את כל הדברים האלה: (ב) כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי כל מה שאתם יודעים גם אני יודע לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם: (ג) אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ להוכיח את טענותי ולהתווכח עם ה': (ד) וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר מדביקים שקר לה' רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם רופאי כלום מלשון "לא": (ה) מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה שתיקתכם תהיה לכם לחכמה:

 

משנת ההלכה

מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות

שש מצוות תמידיות

מצוות האמונה בה' וקבלת עול מלכות שמים 

       א.       כתב הסמ"ק[20] דבכלל מצוה זו להאמין ולצפות שהקב"ה יגאל אותנו, ויקבץ אותנו ויושיענו ברחמיו שנית[21].

        ב.        הבה"ג ורב סעדיה גאון, ועוד מוני המצוות חלקו ולא מנו מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות. וביאר הרמב"ן[22] שלדעתם תרי"ג מצוות הם רק מעשים שגזר עלינו הקב"ה לעשות, או כאלה שיש להמנע מהם, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, ולא מונים אותם בכלל המצוות.[23],  ועוד שהדיבור אנכי לא נאמר בלשון ציווי, אלא בלשון הודעה, [24]

         ג.         הפורק עול דהיינו שכופר בעיקר כגון שמעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה[25],  או שאומר שאין אלוה ואין לעולם מנהיג, או האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל[26], חייב כרת[27], שביזה דיבור ראשון שנאמר בסיני אנכי ה' אלהיך, שלא שמעו אותו אלא מפי הגבורה[28]. ועובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ונקרא כופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו[29]. ואין לו חלק וזכות עם ישראל[30]. ועבירה זו לכולי עלמא  אין יוה"כ מכפר עליה בלא תשובה[31].

---

[1] העמק דבר

[2] רבינו בחיי

[3] ת"י

[4] העמק דבר

[5] "מצינו בכיבושי יהושע (יהושע יב יד) מלך ערד אחד, ועוד כתיב במסעות (להלן לג מ) והוא יושב בנגב בארץ כנען, והכתוב לא יקרא ארץ כנען סתם מעבר לירדן מזרחה, כמו שאמר (להלן לד ב) ארץ כנען לגבולותיה ועוד, כי היה ראוי שיחלוק משה את ארצו של מלך ערד לאחד משבטי ישראל, והכתוב יספר בכל מקום כי ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי נתן משה לשני המטות וחצי המטה, ותשעת המטות וחצי המטה לקחו נחלתם אחרי עברם את הירדן בארץ כנען"

[6] רמב"ן

[7] רש"י רשב"ם

[8] רמב"ן

[9] חזקוני

[10] חזקוני

[11] העמק דבר

[12] רבינו בחיי

[13] רש"י

[14] חזקוני

[15] אבע"ז

[16] רש"י אבע"ז

[17] רמב"ן

[18] חזקוני רשב"ם

[19] באברבנל כתב "וימלוך שש עשרה שנה" ואולי כוונתו שמלך כשהיה בן שש עשרה וכמש"כ בסדר הדורות "מלך בן ט"ז שנה, נ"ב שנים מן ג' אלפים קט"ו עד קס"ז, והתחיל למלוך בחיי אביו ט"ו שנה, שאמציה מלך יהודה מת ג' אלפים קכ"ט, כ"ט למלכותו, וט"ו שנים מלך בנו עוזיה, ואחר כך מלך עוזיה עוד ל"ז שנים וכשנכנס להקטיר זרחה צרעת במצחו כ"ה שנים (תוספתא), ג' אלפים קכ"ט: תרי עשר מדבר מן עוזיה המלך עד שבא אלכסנדר מוקדון, שכ"ז שנים (שלשלת הקבלה דף ס"ב ריש ע"ב), דוק אם תוכל לכוון החשבון:

(ועיין עוד שם האלף הרביעי - ג' אלפים קנ"ג זכריה בן ירבעם מלך על ישראל ל"ח לעוזיה (מלכים ט"ו) (הוא ג' אלפים קנ"ג) (ומלך ו' חדשים, שלשלת הקבלה, הנה קשה למצוא חשבון ל"ח שנים לרש"י שכתב עפ"י סדר עולם שעוזיה וירבעם מלכו כאחד יחוייב שסוף מלכות ירבעם ותחלת מלכות זכריה היה שנת מ"א, לעוזיה לא בשנת ל"ח, אך רש"י דחק עצמו ואמר שירבעם אביו כבר מלך שלש שנים בחיי אביו יואש (וכ"כ תוס' מועד קטן ז' ב') ואז יכלו שנותיו שהם מ"א, שנת ל"ח לעוזיה, גם דברי הרד"ק דחוקים שלדעתו לא מלך עוזיה עד שמת אביו אמציה אם כן לא מלך עוזיה עד ט"ו לירבעם, נמצא שכלו מ"א של ירבעם כ"ז לעוזיה, הרי חסרים מל"ח שנה י"א שנה, ומפני זה דחק ואמר כי אותן י"א שנה מלך זכריה בחיי אביו. ולא ידענו למה אלא כן נראה לפי חשבון.)

[20] מצוה א

[21] [כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגו']. דכוונת הפסוק בתורה שכשם שהקב"ה רוצה שיאמינו בו שהוציא אותנו מארץ מצרים  כך הוא רוצה שיאמינו בו שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם, דאל"כ אינו מובן מאמר חכמינו ז"ל (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. דלכאורה היכן כתובה מצוה זו. ועיין בזה עוד ברמב"ם מלכים (פי"א ה"א) שסמך את החיוב באמונה זו על הפסוק (דברים ל ג) "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו', אם יהיה נדחך בקצה השמים ומשם יקחך". ועיין בפירוש המשניות סנהדרין פ"י בהקדמת חלק היסוד הי"ב,  שהוא מעיקרי האמונה, שהכופר בהם הוא כופר בעיקר והוא בכלל מין ואפיקורוס. ועי' ספר הגאולה להרמב"ן שער ב וס' העקרים מאמר ד פמ"ב וישועות משיחו ח"ב פ"ג ושו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שנו, אם האמונה בביאת המשיח היא מעיקרי הדת, או שהעיקר הוא האמונה בתורה ובנביאים

[22] בסהמ"צ בהשגות למ"ע א

[23] וכמו שאמרו במכילתא (יתרו, בחדש פר' ו)  "משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור להם גזרות, אמר להם לאו, כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות, שאם מלכותי אינם מקבלים גזרותי היאך מקיימים, כך אמר המקום לישראל אני ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי, כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי", ומשמע שקבלת המלכות והמצוות הנגזרות הם שני ענינים נפרדים. ובאור ה' לר' חסדאי קרשקש פ"א ביאר כעי"ז שכיון שהמצוה לא תצוייר בזולת אלוה מצוה, ולכן מי שמחשיב את אמונת מציאת האל מצוה בהכרח מחשיב הוא את אמונת מציאת האל קודמת לאמונת מציאת האל, וזה לא יתכן. ועיין זוהר הרקיע להרשב"ץ אות יא, ותשב"ץ ח"א סי' קלט. [ראה הקדמת הרס"ג לאמונות ודעות וכוזרי מאמר א, וברמב"ן סוף פרשת בא שפירשו שעיקרו של פסוק זה היא ההודעה שהקב"ה הוציאנו מארץ מצרים]. ועיין ישוב לזה לדעת הרמב"ם בספר הבתים (מ"ע א) ועיין רדב"ז ח"ח סי' א, ועבודת המלך ואור ה'. והמהר"ם שיק מצוה כה ומלבי"ם עה"ת כ א ודרך מצוותיך (לצמח צדק מצות האנת האלוקות אות א) ואבהו האזל תירצו דרק פרטי הידיעה שהובאו לקמן הם המצוה, אבל עצם הידיעה אינה מצוה.

[24] ואין הפרש בין דיבור זה למה שנאמר: אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (ויקרא יט לו), שלא בא בתורת מצוה מיוחדת -רמב"ן שם. ועי"ש שיישב הרמב"ן את הראיה מהגמרא במכות (כג:-כד.) "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה וכו' מאי קרא "תורה צוה לנו משה" (דברים לג ד), "תורה" בגימטריא תרי"א, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", מוכח שאנכי הוא מכלל תרי"ג מצוות, די"ל דכוונת הגמרא לומר דכיון דאנכי ולא יהיה לך נאמרו בלשון נוכח ויש בהם שתי מצוות בפסוק "לא יהיה לך וגו'", והם המניעה מעשיתת צלמים, והמניעה מעבודתם. ועיין במגלת אסתר ובלב שמח שדחו תירוץ זה. ועיין עוד במחלוקת זו בספר הבתים מ"ע א, זוהר הרקיע אות יא, ר"י אברבנאל בראש אמנה פ"כ ועה"ת כאן. ס' הזכרונות (ר' צדוק אות א),  שואל ומשיב ב ח"א סי נא עמ' לד ע"ד. גרי"פ לרס"ג (ח"ב עב ע"א). ס' קטבץ ספר הליקוטים, תולדות יעקב יוסף יתרו ד"ה כתב הרמב"ם, וריש פרשת עקב. ועיין צפנת פענח למהרי"ט פ' יתרו עו ע"ב, ותפארת ישראל למהר"ל פל"ז, ןתשב"ץח"א סי' קלט. וראשית בכורים ח"א סי' ז (טז ע"א). וראה מלבי"ם (שמות כ א) שתלה את המחלוקת אם "אנכי" מכלל תרי"ג מצוות בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא.

[25] ע"פ הרמב"ם יסודי התורה פ"א ה"ו

[26] ע"פ הרמב"ם תשובה פ"ג ה"ז, עי"ש שנקרא מין]

[27] ברייתא בשבועות יג. לגבי פורק עול ורש"י שם ד"ה דבר

[28] רש"י שם בשבועות ד"ה דבר. וביומא פה: ד"ה חוץ פירש פורק עול –כופר בקב"ה, ובכריתות ז. ד"ה פורק עול, פירש שפורק עול של כל המצוות. שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג אות קמג) פירש שפורק מעליו עול אזהרה אחת

[29] רמב"ם יסודי התורה פ"א ה"ו, ויבואר לאו זה במקומו. ועיין רמב"ן ל"ת ב כתב שאיסור "לא יהיה לך אלהים אחרים" הוא רק בקבלת אלוק אחר, ולא די בכך שמעלה על דעתו כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם. וכ"כ זהר הרקיע לרשב"ץ ל"ת ז, וכוזרי מאמר א סי' פט, וסמ"ק מצוה סא. והר"ן דרוש ט כתב שהאיסור "לא יהיה לך הוא לקיים ע"ז. [ועיין עוד סנהדרין לח: בענין "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", הל' תשובה סוף פ"ג, והוא היסוד החמישי מי"ג היסודות שברמב"ם פיהמ"ש פ"י] ועי' פהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פי"א מ"ה, ובאו"ז הלכות ק"ש סי' ז

[30] חינוך שם

[31] ברייתא יומא שם פה: ושבועות יג. שנאמר בהם הכרת תכרת, "הכרת" לפני יוה"כ, "תכרת" לאחר יוה"כ, יכול אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר "עונה בה", לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. וכ"ז לדעת רבי שם, אבל לדעת חכמים הפסוק מיירי בכפרת מיתה עי"ש. ועי' שפ"א יומא שם "לולי דמסתפינא", שדוקא אם עבר על כל שלושת העבירות המנויות שם בברייתא פורק עול מגלה פנים שלא כהלכה מפר ברית בשר  אין יוה"כ מכפר בלא תשובה