פרשת שלח יום א'

מקרא

במדבר פרק יג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) שְׁלַח לְךָ[1] אֲנָשִׁים שידעו הדרכים ומבוא הערים, ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחילה ומאיזה צד יהיה נוח להם לכבוש את הארץ[2] וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ אלה שנים עשר אנשים תקח מאותם שבישראל שנשא אותם לבם ללכת שתכוין את העם מי האיש שירצה ללכת לרגל את הארץ. ומאותם שיאמרו ללכת תקח ותבחר מהם שנים עשר ולפי שהאנשים גבורים שאינם יראים ורך לבב ראוים ללכת בארץ נכריה וגם להתחזק ולקחת מפרי הארץ לכך הוצרך להכריז ולא נקבם הקב"ה בשמות כשם שעשה לנשיאים שמנו את ישראל ובנשיאים שהנחיל את ישראל את הארץ באלה מסעי. שאותם היו נקובי שמות[3] כֹּל נָשִׂיא בָהֶם ישלח איש אחד משבטו[4]:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי, ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו, על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה[5] עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים ידועים וגבורים, כמו וחזקת והיית לאיש (מ"א ב, ב)[6] רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם מנה הכתוב השבטים לא לדגליהם ולא לצבאותם ולא כתולדותם אלא לפי מעלת השלוחים יש בהם גדול מחברו בחכמה ובכבוד, והקדים הנכבד הקודם במעלה[7] וי"א שהזכירם לפי זקנתם מפני שהיו אז שוים במעלה, בפרט בענין השליחות[8] לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר:

(ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי:

(ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוא כלב בן חצרון ונקרא שמו יפונה על שפנה מעצת מרגלים[9]:

(ז) לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף:

(ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:

(ט) לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא:

(י) לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי:

(יא) לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי:

(יב) לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי:

(יג) לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל:

(יד) לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי:

(טו) לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי:

(טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו כמו שעשה הקב"ה לאברהם ולשרה וליעקב, ששינה שמם לעילויא, אבל יצחק מתחילה נקרא על פיו של הקב"ה וכן פרעה להבדיל ליוסף - "צפנת פענח"[10]:

(יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב הגם שנודע ששם המקום היותר קשה לכבוש כי עמלק יושב בארץ הנגב ואם היו הולכים לרגל את ערות הארץ היה להם לכנס במקום אחר ולבקש איזה מקום שקל יותר לכנס משם אל הארץ, וכן אמר להם[11] וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר הר האמורי[12] וההר היה ג"כ המקום היותר קשה לכבוש כמ"ש בספר יהושע[13]:

(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא אם היא בתחלתה באיזור שאינו מיושב כל כך ארץ מיוערת או חלקה או ארץ ביצות כי לפי מה שתראו את הארץ תכינו כלי מלחמה לסתת את היערים ולהכין הליכת חיילותיכם כי בטוחים היו שה' יתן להם את ארץ כנען אך לא בלא טורח כי אם בענין עריכת המלחמה וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב כל זה להודיע באיזה ענין יערכו אתם מלחמה[14]:

(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ כלומר בחלק הארץ שהוא עיקר המקום המיושב הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה אם מלאה תבואות הרבה וימצאו בה כל טוב למלחמותם ולא יצטרכו להקדים להם צדה כל כך לעת מלחמה מקודם וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים כל זה לדעת אם צריכים לעשות דייק וסוללות לכבוש את הערים[15]:

(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה בפירות שמינים[16] הִוא אִם רָזָה להודיע לישראל שימצאוה זבת חלב ודבש כמו שהבטיחם הקב"ה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן גפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש שנשתבחה בהם[17] וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם שלא יפחדו בלקחם מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים[18] מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים היו צריכים חזוק לפי שהימים ימי ביכורי ענבים והשומרים מצויים שם[19]:

(כא) וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת באלכסון מרוח דרומית מזרחית עד קרן מערבי צפוני:

(כב) וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא כלב לבדו ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם וכן הוא אומר (דברים א) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה וכתיב (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון[20] עַד חֶבְרוֹן היא קרית ארבע, הוא האדם הגדול שבענקים, והיה שמו ארבע, ובנאה, ועל כן נקראת על שמו, וזה שנאמר (יהושע יד, טו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים, וזה האיש הוליד בן וקרא שמו ענק, ועל שמו נקראו ענקים וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה שבנה אותה ארבע לבנו ענק שבע שנים לִפְנֵי הבנות צֹעַן מִצְרָיִם שהיא קדמונית, להגיד הפלגת חיי האנשים האלה כי כאשר היו מופלגין בקומתן כן היו ימיהן ארוכין מכל האדם, כי לאביהם נבנתה חברון לפני צוען מצרים, שנתקפלו בה כמה דורות[21] והכתוב בא להכחיש המרגלים שעתידים לומר ארץ אוכלת יושביה היא[22]:

(כג) וַיָּבֹאוּ באו בחזרתם עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ את הזמורה שעליה האשכול בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם כלומר בשני מוטות וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:

(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מכיון שהיה דבר פלא בעיני הכנענים שיכרתו בני ישראל אשכול כזה שהרי היו בארץ עוד אשכולות גדולים כמוהו או יותר ממנו ועל תמיהתם זו קראו המקום נחל אשכול:

(כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם שהתחילו בכ"ט בסיון שנשתלחו המרגלים וכלו בח' באב לערב ותמוז באותה שנה מלא היה[23]:

נביא

שמואל ב פרק כא

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְקֹוָק שאל באורים ותומים ס וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שָׁאוּל אמרו רבותינו ז"ל (יבמות עח ב) על העון הנעשה בשאול שלא נספד לפי כבודו, שמהרו לקוברו בהחבא וְאֶל בֵּית הַדָּמִים ועל מה שהיו בית שאול בית הדמים, כי דם שפך, ולא מיחו בו ישראל, וחוזר ומפרש מהו הדם ששפך, ואמר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים כי כשהרג כהני נוב הרג אז גם הגבעונים, שהיו בה חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' (ירושלמי סנהדרין ו ז), אבל מה שהמית כהני נוב לא יוכלו למחות בו, באמרו שמרדו בו והיו בקושרים עם דוד:

(ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מה רצונם שיעשה להם והפסיק באמצע לבאר מדוע לא היתה חמלה בליבם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְקֹוָק בכדי שתברכו ותתפללו על נחלת עם ה', אשר הארץ תתן יבולה:

(ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ כי אם נפשות, ביקש לפייסם בממון, ולא רצו וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם:

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל משפט האיש אשר כלה אותנו מהארץ ההיא, וחשב להכות אותנו, ועל ידי זה נשמדנו מלהתיצב בכל גבול ישראל, כי בעל כרחנו יצאנו ממנה, למלט את נפשותינו:

(ו) ינתן יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם ונתלה אותם לַיקֹוָק להודיע משפטו כי הוא רוצה לנקום נקמתינו מהם בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְקֹוָק ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן לא תבחרו אתם כי אם אני, והיתה כונתו לחמול על מפיבושת:

(ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בעבור שהיה בן יהונתן, ראוי לחמול עליו, כי לא היה מדעת יהונתן להרוג את הגבעונים, ובעבור דוד, כי אוהב היה לדוד עַל כי שְׁבֻעַת יְקֹוָק אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:

(ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה הנה מיכל לא ילדה, אף לא היתה נשאת לעדריאל כי אם מירב אחותה, והיא ילדתם, ומיכל אחותה גדלתם, ובעבור זה נקראו על שמה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:

(ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְקֹוָק ברשותו, כי העבירום לפני הארון ונלכדו וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּם יָחַד והם וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בימים הראשונים מימי הקציר, וחוזר ומפרשתחלת בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים שהם הראשונים להקצר לפני כל מין אחר:

(י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת תחתיו, לשמור התלוים מן החיות והעופות אֶל הַצּוּר ההר שנתלו בו מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם בימות תשרי וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:

(יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל:

(יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תלום תְּלָאוּם שם שָׁמָּה הפלשתים פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ:

(יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים התלויים:

(יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ להספיד עליהם בכל ערי ישראל וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן נתרצה להם המקום, וירד הגשם די ספוקם: פ

(טו) וַתְּהִי עוֹד לבד המלחמה שנזכר למעלה, שנלחמו ישראל אלו באלו בדבר אבשלום, היה עוד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד נתעייף דוד כי היה זקן וחלש:

כתובים

איוב פרק ה

(יא) לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע למה לא מתתי מיד כשיצאתי ממעי אימי היה עלי למות מיד: (יב) מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק למה קבלו את פני הברכיים של אימי כאשר נולדתי ולמה היה לי  את שדי אימי לינוק ולתת לי חיים הרי הייתי צריך למות: (יג) כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי אילו הייתי מת כבר אז הייתי שוכב לי בשקט ובמנוחה: (יד) עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ הייתי שוכב מת יחד עם המלכים והיועצים הגדולים ששם אין יתרון ביניהם שדרכם היה לבנות עיר חריבה ולקרותה על שמם לזכרון שמם: (טו) אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף או שהייתי שוכב דומה לשרים בעלי הזהב שבקבר אין הבדל בחשיבות האנשים: (טז) אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר חבל שלא הייתי כמו נפל שטומנים אותו או כתינוקות  שלא מספיקים לראות האור ומתים מיד: (יז) שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ בקבר, בשאול הרשעים מפסיקים להרגיז במעשיהם ונחים  שם אלו שהתייגעו בכוחם בעוה"ז: (יח) יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ נמצאים שם ביחד האסירים שפה היה להם קול נגש ושם אין  מי שינגש בהם: (יט) קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו אין מעמדות של חשיבות בקבר המכובדים עם השפלים  נמצאים ביחד והעבד - שם חפשי מאדונו (ואדונו נמצא שם  איתו): (כ) לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁואם הקבר הוא מקום מנוח ומרגוע אז למה נתן לי אור היום למי שנפשו עמל וסובל אור וחיים: (כא) הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים המצפים למות שיבוא ומחפשים אחריו יותר ממטמונים: (כב) הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר שמחה גדולה יש להם כאשר מתים ומגיעים לקבר: (כג) לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ הוא איוב הגבר שדרכו מוסתרת וה' סכך ועשה מחיצה בעדו שלא יצא מצרותיו: (כד) כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי עוד לפני שאוכל את לחמי יוצאת כבר אנחה מגופי על ריבוי  צרותי ויורדים בחוזק כמו זרם מים השאגות על כאבי: (כה) כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי גם בשלותי היה לי פחד שאולי יקרה לי או לבני דבר צרה  וכן היה שהגיע ובא עלי מה שפחדתי ממנו: (כו) לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז מעולם לא ישבתי בשלוה ובהשקט מפני הדאגה לימים  הבאים וכבר בא עלי הרגז והפורענות: פ

עד כאן המערכה הראשונה של איוב

משנת ההלכה

דרך לימוד הגמרא

חלק מחובת הלימוד היומי הנו לימוד הגמרא וזהו עיקר תורה שבעל פה. לימוד זה דורש קצת יותר השקעה הן מבחינת הזמן והן מבחינת הריכוז העמל והיגיעה

הגמרא נכתבה בלשון ארמית בבלית ובצורת לימוד הבנויה על "שקלא וטריא" כלומר משא ומתן שבו מתנהלים שאלות חקירות ודיונים סביב הנושא שהגמ' רוצה לברר ולעתים ללא סיכום הלכתי ברור

צורת כתיבת הגמ', ריבוי הפרטים, וסגנון ונוסח הכתיבה מקשה על רבים מאיתנו ללמוד עד לכדי יאוש מוחלט והזנחה של לימוד הגמ' לחלוטין או לחלופין לימוד שטחי שאינו ממצה ואינו מקיף וממילא אינו ברור ללא יכולת התקדמות ורכישת כלים חדשים

בכדי להצליח בלימוד הגמ' חשוב לרכוש כלים בסיסיים אבל במיוחד לחזור על מה שלומד מיד אחרי שסיים פעם ראשונה לפחות שלוש פעמים שביחד נמצא שלמד ארבע פעמים והמתמיד בתהליך זה התקדמותו תהיה ניכרת בטווח מיידי של חודש עד חודש וחצי הן ברכישת והעשרת אוצר מילים ומושגים הקשורים ללימוד הגמ' והן ברכישת ידע והתחברות ללימוד

מבנה הסוגיא

התלמוד נחלק לשני חלקים - משנה, ופירוש המשנה. המשנה היא הנקראת תורה שבע"פ והיא יסוד התורה שהעתיקו ממשה רבינו ע"ה עד ימי רבינו הקדוש ע"ה והוא רבי יהודה הנשיא ונקרא קדוש שמימיו לא הכניס ידו מן האבנט ולמטה. (שבת קיח ב) כי כתבה למען תעמוד ימים רבים פן תשכח מלב הקוראים ותאבד

והחלק הב' משני החלקים של פירוש המשנה (והוא הגמרא) יתחלק ל - 21 חלקים ואלו הן. תוספתא. וברייתא. פירוש. שאלה. ותשובה. וקושיא. ופירוק. ותיובתא. וסיוע. ורמיה. והתקפתא. והצרכה. ומעשה. ושמעתא. וסוגיא. והלכה. ותיקו. והגדה. והוראה. ושיטה. ושנוי.

מטרת הגמ' לבאר את הנאמר במשנה בכמה מישורים א. מקור בתנ"ך של הדין המוזכר במשנה. ב. כוונת המשנה להלכה ומה לא נפסק להלכה ג. השואת האמור במשנה למקומות נוספים במשנה או בברייתות או מדרשים ד. ביאור מחלוקות המוזכרות במשנה. ה. טעמו של דין המוזכר במשנה ו. הוספת והשלמת דינים שלא הוזכרו במשנה. ז. מימרות אמוראים או ברייתות הקשורות לדינים שהוזכרו גם אם הקשר אינו ישיר אלא רק בגלל שהוזכר שם אמורא או דין דומה.

דוגמאות

       א.       מקור בתנ"ך של הדין המוזכר במשנה

נאמר במשנה ברכות ב. "מאימתי קורין את שמע בערבית" הגמ' מבארת "תנא היכא קאי" למה התייחס התנא באומרו מאימתי עוד לפני שידענו על חיוב קריאת שמע ומתרצת הגמ' "תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך" וכו' כלומר התנא מתייחס לאמור בתורה

דוגמא נוספת בשבת כז: נאמר במשנה. כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, אלא פשתן. וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. ובגמרא. שאלו "מנלן דפשתן איקרי עץ" כלומר מנין לנו שפשתן נקרא עץ ומתרצת הגמ' "אמר מר זוטרא דאמר קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ".

---

[1] בראשונים האריכו מדוע כתוב שלח לך והרמב"ן כתב "והנראה אלי לפי פשט הכתוב, כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם, שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ היה כותב וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו'. אבל היה הענין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים", וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל. והיה כל זה, כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען ינצלו".

[2] רבינו בחיי

[3] רשב"ם

[4] חזקוני

[5] רמב"ן

[6] אבע"ז

[7] רמב"ן

[8] ספורנו

[9] חזקוני

[10] רשב"ם פי' ר' יוסף בכור שור

[11] מלבי"ם

[12] העמק דבר

[13] מלבי"ם

[14] רשב"ם

[15] רשב"ם

[16] ת"י

[17] ספורנו

[18] רמב"ן

[19] חזקוני

[20] רש"י ורוב הפרשנים, שזהו פשוטו של מקרא

[21] רמב"ן

[22] חזקוני

[23] חזקוני