מקרא
במדבר פרק י
(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב הוא יתרו[1] בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם מיד עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ שבמסע זה הראשון נסעו ע"מ להכנס לארץ ישראל אלא שחטאו במתאוננים ומפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ יתרו חשב שכוונת משה שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ, וענה כי אם אל ארצי ואל מולדתי אל[2], כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:
(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד[3]:
(לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם אז אמר לו משה אל נא תעזב אתנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה[4], ומשה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם[5]:
(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ רמז לתת לו אחוזה בארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ ונתרצה אליו אליו בזה ועשה כן[6]:
(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד[7] וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:
(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה לא היה הולך לפניהם כמו בשאר המסעות, כי היה אז הארון מספיק לנחותם הדרך בהיותו נוסע לפניהם, אבל היה עומד עליהם ביום בעת נסעם[8]: ס
(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן ללכת ולהכנס לארץ ישראל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בלי מלחמה, שהיו האומות בורחים[9]:
(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר כשהיה נח הענן ובאים לחנות, היה אומר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל יהי רצון שישובו כל האלפים וכל הרבבות למקומם במספרם, ולא יפקד מהם איש: פ
במדבר פרק יא
(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו, כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים - רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם[10] וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה לפיכך:
(ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה יראים היו פן תתפשט בכל המחנה[11] וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:
(ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה למקום אשר ירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן ולא נסעו מן המקום ההוא, רק בחניה ההיא התאוו תאוה וקראו שם העיר או המקום קברות התאוה[12] כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְקֹוָק:
(ד) וְהָאסַפְסֻף שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב רב[13] אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת[14] אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים לאכול בקנוח הסעודה וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים בתור תבלין לתבשיל[15]:
(ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ ואין לנו שום לפתן עמו[16]:
(ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד י"א כסברתא וי"א חרדל ואנכי לא ידעתי[17] הוּא וְעֵינוֹ מראהו כְּעֵין הַבְּדֹלַח כלומר נראה קשה ויבש ולכך היו אומרים ונפשנו יבשה. כאדם שאוכל חטים יבשים[18]:
(ח) עתה מפרש טעם של חרון אף שהרי - שָׁטוּ שוטטו הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר קדירה וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת אז וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד לחלוחו של הַשָּׁמֶן מתחלף טעמו שהיה מתחלה מתוק כצפיחית בדבש כזיתים ואגוזים קודם טחינה. אבל לאחר טחינה או כתישה במכתשת אז והיה טעמו. נעשה עתה טעמו כלחלוח של שמן ובשר שמן כמו שמן זיתים ואגוזים לאחר טחינה שנתחלף טעמו ולפיכך וישמע ה' ויחר אפו. שכשרוצים טוחנים אותו ונעשה כשמן ואין מאכלם יבש ובפ' בשלח שכתוב וטעמו כצפיחית בדבש. זה הוא טעמו קודם שיש בו טעם שמן[19]:
(ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו ובויהי בשלח כתיב - "ותעל שכבת הטל", שהיה בין שני טלים, טל מלמעלה וטל מלמטה, כמונח בקופסא, דרך כבוד. ופירש כאן קצת העניין להודיע דשלא כדין היו מתרעמין[20]:
נביא
שמואל ב פרק יט
(כה) וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו לא הסיר צפרני רגליו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם:
(כו) וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת לצאת מירושלים כשיצאתי:
(כז) וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי רימה אותי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ כלומר אני עבדך מפיבושת אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ ואז עזבני עבדי ולא יכולתי לבוא אליך כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ:
(כח) וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ והן ידעתי שאמר עלי דברי רכיל אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:
(כט) כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ על ששאול בקש נפשך, ועם כל זאת עשית עמי צדקה - וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ: פ
(ל) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי כן היה דעתי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה דוד הכיר כי הלשין עליו רק שדבר המלך אין להשיב, רק פירש דבריו שהיתה כונתו שיחלקו שניהם בשדה. ובזה לא חזר מדבריו, וגם לא היה בזה עול נגד מפיבושת אחר שציבא ובניו עובדים את השדה מגיע להם החצי כאריס היורד למחצה:
(לא) וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ כל כך ישמח לבו על ביאת מלכו עד שלא ירע בעיניו גַּם אם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ: ס
(לב) וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי יָרַד מֵרֹגְלִים וַיַּעֲבֹר אֶת עם הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן לְשַׁלְּחוֹ ללותו אֶת בירדן הַיַּרְדֵּן:
(לג) וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בישיבתו בְמַחֲנַיִם כִּי אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד בעושר רב:
(לד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם:
(לה) וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי אֶעֱלֶה אֶת הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם:
(לו) בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין מאכל טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם לשמח את לבבי בשירה וכי - אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(לז) כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶת הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת כלומר מעט הוא מה שעבר עבדך את הירדן אל המלך ובהיות הענין כן למה יגמלני המלך הגמולה הזאת בעבור מעט שהטיבותי לו:
(לח) יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה בני עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ: ס
(לט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ:
(מ) וַיַּעֲבֹר כָּל הָעָם אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ: ס
כתובים
איוב פרק א
(א) אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ ייתכן שזה בארם נהריים ששם היה גר נחור ושם בנו היה עוץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר עם הבריות וכן וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע: (ב) וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת וזה נחשב ברכה יתירה שבניו היו במספר גדול מכפול מבנותיו: (ג) וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים למסעות וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר לחרישה ויודעים זאת ממה שכתוב צמד שהכוונה היא לחרישה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה ותוצאות האדמה הייתה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם אנשי ארצו שהייתה בצד מזרח: (ד) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ היו מתאספים ועושים משתה בזמנים קבועים ובכל יום היו וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם: (ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ כאשר נסתיימו יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם הזמינם לבוא אליו כדי ליישרםבדרך הקב"ה וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם לפי מספר הבנים והבנות כִּי אָמַר אִיּוֹב בליבו אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים חטאו וגדפו בִּלְבָבָם בימי המשתה ו- כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים: פ (ו) וַיְהִי הַיּוֹם בראש השנה היה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים מלמדי הזכות לְהִתְיַצֵּב עַל יְקֹוָק וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן כדי ללמד חובה ולקטרג בְּתוֹכָם יחד איתם:(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְקֹוָק וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ לסובב ולעבור ולחפש בארץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב לקטרג עליו שהרי כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע: (ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְקֹוָק וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב וכי זה גְדוּלָה שאיוב עובד אותך אֱלֹהִים: (י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ הגנת עליו וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ מרוב שהיה לו הרבה מקנה זה נראה כאילו פרצו את הגדירות: (יא) וְאוּלָם ובאמת תנסה אותו ו- שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ לאבד ממנו את כל עשרו ואז נראה אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ יבזה ויקלל אותך: (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה מסורים בידך כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ אבל רַק אֵלָיו אל גופו להכות בו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְקֹוָק: (יג) וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר: (יד) וּמַלְאָךְ שליח בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם לידם: (טו) וַתִּפֹּל שְׁבָא מלכות שבא שודדים שבאו מארץ שבא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים החורשים עם הבקר הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה ואברח רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:
משנת ההלכה
דרך לימוד מקרא
א. התורה מתפרשת בארבע פנים - פ'שט ר'מז ד'רש ס'וד - פרד"ס. ועל האדם מוטלת החובה ללמדה בארבעה פנים אלו. אולם בתחילת לימודו של האדם עליו להתחיל בפשט ומשם לעבור לרמז לדרש ולסוד.
ב. דבר זה בא לכלל ביטוי בעיקר בלימוד המקרא, פעמים רבות בא הדרש ומוציא לחלוטין ממשמעות המקרא, כמו למשל בפסוק "עין תחת עין" שדרושו הוא - ישלם ממון כשווי עין במקום העין שהוציא והזיק.
ג. אמנם גם בלימוד הפשט ישנם רבדים שונים ועיקר חובת לימוד המקרא הוא לדעת את דבר ה' ומצוותיו.
ד. ולכן בתחילת לימוד המקרא יש לשים דגש קודם כל על ידיעת הפסוקים ומשמעותם הבסיסית. ברמה של פרשנות מילולית.
ה. אולם מלבד זאת יש לשים לב לכל מקום בו ציותה התורה מצוה מסוימת. או אסרה עלינו דבר מסוים. מה כונת המקרא למעשה בדבר זה, וכמש"כ בהקדמת ספר החינוך "ואחת מן המצוות והיא עיקר ויסוד שכולן נשענות עליו היא מצות לימוד התורה, כי בלימוד ידע האדם המצוות ויקיים אותן. ועל כן קבעו לנו חכמינו זכרונם לברכה [ב"ק דף פ"ב ע"א] לקרות חלק אחד מספר התורה במקום קיבוץ העם שהוא בית הכנסת, לעורר לב האדם על דברי התורה והמצוות, בכל שבוע ושבוע עד שיגמרו כל הספר. ולפי מה ששמענו רוב ישראל נוהגים היום לקרותו כולו בשנה אחת. ועוד חייבונו חכמינו זכרונם לברכה לקרותו כל אחד ואחד מישראל בביתו בכל שבוע ושבוע כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ, וזהו אמרם זכרונם לברכה [ברכות דף ח' ע"א] לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותו בביתו"...
ו. "ועתה בהיות תרי"ג מצוות שבספר מפוזרות בתוכו הנה והנה בתוך סיפורים אחרים שנכתבו בספר לעיקר גדול ולצורך שיש למצוות בהם, אולי לא יתן לבו הקורא בסדר לתומו לראות כמה מצוות קרא באותו שבוע, ולא יעיר לבו לזרז עצמו בהם, על כן ראיתי טוב, וכו', לכתוב המצוות וכו', לעורר לב הנער בני והילדים חבריו בכל שבוע ושבוע, אחר שילמדו אותו הסדר, בחשבון המצוות, ולהרגיל אותם בהן ולהתפיס מחשבתם במחשבת טהרה וחשבון של עיקר, טרם שיכניסו בלבם חשבונות של שחוק ושל מה לך ומה בכך, וגם כי יזקינו לא יסורו ממנו":
ז. וכן בשל"ה בהקדמה לחלק תורה שבכתב האריך הרבה בגודל מצות לימוד תרי"ג וז"ל, "גודל המצוה שציוו רז"ל להשלים פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום, ובודאי הכוונה היא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, על כן צריך האדם לידע ולהתבונן בכל פרשה ופרשה, ולהבין ענין המצוות הכתובות בזאת הפרשה, הן מצוות עשה הן מצוות לא תעשה עד תשלום כל התרי"ג. אף שהרבה פרשיות הן שלא נמצא שם איזה מצוה, ואף שאינה מצוה פרטית מתרי"ג, מכל מקום היא מצוה רבה, והיא ענף ממצוה שהיא נמנית בתרי"ג.
ח. מומלץ לחלק את לימוד המקרא לפי סדר פרשיות השבוע בחלוקת כל פרשה לששה חלקים לפי מנין הפסוקים, לדוגמא פרשת שלח 16 = 95/6 פסוקים ליום מלבד יום ששי 15 פסוקים.
ט. בכל יום מיד אחרי הלימוד הראשוני יחזור עליו מיד פעמיים ופעם רביעית יאמר את ענין הפסוקים שלמד בעל פה. ולמחרת לפני הלימוד החדש יסכם לעצמו את לימוד היום הקודם. ובשבת חזרה על הכל.
י. וכן יעשה בנביא. רק החלוקה היא 15 פסוקים נביא 15 פסוקים כתובים (ובכך מסיימים נ"ך בשנתיים) ומיד אחרי הלימוד הראשוני יחזור עוד פעמיים, ופעם רביעית הענין בעל פה.
יא. לימוד זה מתבצע הלכה למעשה במייל היומי.
יב. לאחר שסיים כך תנ"ך פעם אחת יעבור ללמוד ברובד עמוק יותר של הפשט, בצירוף עם לימוד רמז ודרש, כלומר לימוד המקרא עם פרשן מסויים. לדוגמא רש"י או אבן עזרא או רמב"ן על החומש, רד"ק אברבנל או מלבי"ם בנ"ך, וכדומה. בקביעות בסדר הנ"ל.
יג. ולאחר שסיים כך יעבור ללימוד עם מדרשי חז"ל. הן ההלכתיים, הן מדרשי האגדה.
רמב"ן על במדבר פרק י פסוק כט
כי חובב שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל, כי זה דרך כל המתגייר כי לעבדיו יקרא שם אחר
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רמב"ן
[5] רבינו בחיי
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] ספורנו
[9] ספורנו
[10] רמב"ן
[11] חזקוני
[12] רמב"ן
[13] אבע"ז
[14] רמב"ן
[15] חזקוני
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] אבע"ז
[18] רשב"ם
[19] רשב"ם
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה