מקרא
דברים פרק כט
(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:
(ג) וְלֹא נָתַן מאמרו של יְקֹוָק לָכֶם לֵב לִשׁכוח אלא לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרמוז אלה לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לאטום אלא[2] לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אע"פ שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו למען תספר וידעתם כי אני ה' (שמות י, ב). לא הושג זה המכוון מרוב מריכם [3]:
(ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:
(ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם בצורה שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתכם היה מהמן וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם המחיה אתכם במעשה הנס[4]:
(ו) וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם:
(ז) וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי:
(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ תצליחו[5] אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: פ
נביא
ירמיה פרק מד
טו וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים האנשים שידעו על הע"ז של נשותיהם. וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר:
טז הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם יְקֹוָק אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ:
יז כִּי עָשֹה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ נוסיף לעבוד ע"ז, כפי שעבדנו אנו ואבותינו, וראינו מכך, רק טובה גדולה ולא רעה:
יח וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ ורק כשהפסקנו לעבוד ע"ז, הפסיקה לנו הטובה, וכלינו בחרב וברעב:
יט וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה האם אנו הנשים המקטרות, הכנו כַּוָּנִים (מין מאכל לשמח הע"ז), ללא ידיעת האנשים?! וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים:
כ וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הָעָם עַל הַגְּבָרִים וְעַל הַנָּשִׁים וְעַל כָּל הָעָם הָעֹנִים אֹתוֹ דָּבָר לֵאמֹר:
כא הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ אֹתָם זָכַר יְקֹוָק וַתַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ הרי את עוון הע"ז שעשיתם בא"י, זכר יְקֹוָק והחריב על כך את כל ערי יהודה!!:
כב וְלֹא יוּכַל יְקֹוָק עוֹד לָשֵׂאת מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה ויְקֹוָק לא יכל לסבול עוונותיכם ועשה החורבן הגדול. וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
כג מִפְּנֵי אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם וַאֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַיְקֹוָק וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל יְקֹוָק וּבְתֹרָתוֹ וּבְחֻקֹּתָיו וּבְעֵדְוֹתָיו לֹא הֲלַכְתֶּם לא הלכתם על פי אזהרותיו של יְקֹוָק . עַל כֵּן קָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה הַזֹּאת כַּיּוֹם הַזֶּה:
כד וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הָעָם וְאֶל כָּל הַנָּשִׁים שִׁמְעוּ דְּבַר יְקֹוָק כָּל יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כה כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַתֶּם וּנְשֵׁיכֶם דעה אחת לכם. וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם כל מה שאומרות נשיכם מה שמעו מפיכם מדברות. וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם לֵאמֹר עָשׂה נַעֲשֶׂה ואתם בידיכם משלימים המעשה ומקטרים לע"ז. אֶת נְדָרֵינוּ אֲשֶׁר נָדַרְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם וְעָשׂה תַעֲשֶׂינָה אֶת נִדְרֵיכֶם תקימו ותקיימו את נדריכם שנדרתם לע"ז:
כו לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק כָּל יְהוּדָה הַיּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר יְקֹוָק אִם יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי יְקֹוָק אֱלוֹהִים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לא יהיה מי שישבע בשם יְקֹוָק , מפני שכולם ימותו:
כז הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְתַמּוּ כָל אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד כְּלוֹתָם:
כח וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה רק הפליטים מהחרב ישובו לא"י. מְתֵי מִסְפָּר אנשים מִסְפַּר (מעט אנשים) וְיָדְעוּ כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר מִי יָקוּם מִמֶּנִּי וּמֵהֶם ואז ידעו דבר מי יתקיים, שלי או שלהם:
כט וְזֹאת לָכֶם הָאוֹת נְאֻם יְקֹוָק כִּי פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה וזה (הנאמר בפסוק הבא) האות שיתקיימו דברי אלו:
ל כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי נֹתֵן אֶת פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר פַּרְעֹה חָפְרַע יפול ביד אוייביו, כמו שנפל צדקיהו ביד נ"נ. מֶלֶךְ בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ:
כתובים
איוב פרק כט
(טז) אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ כמו אבא הייתי לעניים ומריבות שלא ידעתי הייתי חוקר, ולא ממהר להוציא את פסק הדין עד שיתברר לי לגמרי: (יז) וָאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת עַוָּל וּמִשִּׁנָּיו אַשְׁלִיךְ טָרֶף שברתי את שיני הרשע ומבין שיניו השלכתי את טרפו: (יח) וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים וחשבתי שאמות בשלוה בביתי ואזכה לאריכות ימים כחול: (יט) שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי השרשים שלי היו פתוחים כמו העץ לקבל מים ולגדול ולפרוח וכן טל היה יורד על קצירי - יבולי (שהיתה לי הצלחה וברכה גדולה): (כ) כְּבוֹדִי חָדָשׁ עִמָּדִי כל יום היה מתחלף כבודי - שלא התרגלתי לגודל הכבוד שהיו מכבדים אותי וְקַשְׁתִּי בְּיָדִי תַחֲלִיף וכן חוזקי שהיא קשת המלחמה היתה מתחלפת אצלי שלחוזקי לא התרגלו אויבי שתמיד הייתי יותר חזק מהם: (כא) לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי שמעו לי כולם וקיוו לדבריי ושתקו לשמוע את עצותי: (כב) אַחֲרֵי דְבָרִי לֹא יִשְׁנוּ שסיימתי את דיבורי לא דברו אַחֲרַי דברוְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי ועליהם נטף דיבורי (ששמעו בקולי ולא חלקו על דברי): (כג) וְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי וּפִיהֶם פָּעֲרוּ לְמַלְקוֹשׁ קיוו לדברי כמו לגשם ואת פיהם פתחו לשמוע אותי כמו שפותחים פה לגשם המלקוש: (כד) אֶשְׂחַק אֲלֵהֶם לֹא יַאֲמִינוּ כשצחקתי לאד מהם לא היו מאמינים מרוב התרגשות וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן וכשהייתי מאיר פני למי מהם לא היו מפסיקים מלדבר על זה: (כה) אֶבֲחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד הייתי קובע להם את הדרך וישבתי בראשם כמו מלך בגדוד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם וכמו שבאים לנחם אבלים שהמנחם מדבר והאבל שותק כך הייתי מנחם אותם שרק אני דיברתי והם שתקו לפני:
איוב פרק ל
(א) וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי ועכשיו צוחקים עלי הצעירים הללו שאת אבותם ביזיתי שעבדו אצלי בתור רועי צאן והיו עם כלבי: (ב) גַּם כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח גם אני לא מרוויח מכחם דבר שאבדה מהם הזיקנה הטובה: (ג) בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד בחסרון וברעב ובודדים היו אנשים אלו הַעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה והם ברחו מתוך שפלותם אל המדבר והיה עליהם מקודם צרה וחשיכה: (ד) הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם במדבר היו אוכלים שיחים מלוחים ושרש העץ שנקרא רותם היה למזונם: (ה) מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב מתוך העיר גורשו ובני העיר קראו אחריהם שהם גנבים:
משנת ההלכה
מצוה בו יותר מבשלוחו
א. גם אם רק מתחיל את המצוה והשאר עושה שליח נחשב הדבר כאילו עשה הדבר בעצמו לענין מצוה בו וכו'.
ב. במקום בו עשיית מצוה על ידי שליח תהיה ברוב עם עדיף שתיעשה על ידי שליח.
ג. לפיכך עדיף שייצא בברכות, קידוש, בהבדלה, בתקיעת שופר וכדומה משליח, כלומר משליח הציבור, המקדש, או בעל התקיעה ממה שיעשה לעצמו .
ד. במצוות שאדם חייב בהם בעצמו אין לכבד אדם אחר אפילו אם הוא גדול ות"ח.
ה. ולכן אם רוצה לקנות מצוה כגון לולב תפילין וטלית אע"ג שישנם אחרים הגדולים ממנו שגם הם רוצים לקנות יקנה לעצמו ולא יכבדם בכך שיוותר עבורם.
ו. במקום בו התחיל האדם ועשה המצוה בעצמו יכול לכבד אחרים שיזכו גם הם.
ז. לפיכך מי שהתעסק באפיית מצות בשחיטה או כסוי הדם וכדומה יכול לכבד אחרים להמשיך ולעסוק בעשיית המצוה במקומו.
ח. אב שיודע למול אין לו למסור המצווה לאדם אחר דחשיב עי"כ מבטל עשה המוטל עליו[6] וי"א דלא חשיב מבטל עשה אלא שלא ימסור משום מצווה בו יותר מבשלוחו[7] ולדיעה זו אם מוסר המצווה דרך כבוד לאחר, מותר. וי"א דצריך למסור דרך שליחות ולא דרך כיבוד[8].
ט. ומחלוקת זו שייכת בכל המצוות שי"א שאם רוצה לכבד אחר אפילו לכבד אדם שמוטל עליו לכבדו יכול למסור דרך כבוד. וי"א שאדרבא לא ימסור אלא ימנה שליח,
י. המציצה שאינה אלא משום רפואה יכול למסור לאחר[9] לכו"ע
[1] ת"א ת"י
[2] ת"י
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רמב"ן
[5] חזקוני
[6] ש"ך חו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' מזה שהרא"ש דימהו לכיסוי הדם דדוקא מי ששחט יכסה וה"ה כאן וז"ל "וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה". אבל בקצוה"ח שם ס"ק ב' הביא מתבואות שור שהרמ"א בדרכי משה יו"ד סי' רס"ד ס"ק א' כבר הביא דדעת האו"ז דאסור לאב ליתן למוהל אחר והד"מ הקשה עליו מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו ובתבואות שור האריך להוכיח כהד"מ אבל הקצוה"ח ס"ל דהווה כתפילין וסוכה וכיו"ב דהווה מצווה המוטלת על גופו ולא מהני מה שאחר עשה במקומו לגבי חיובו העצמי והביא ראיות דגבי כיסוי הדם לא שייך שליחות וא"כ ה"ה במילה ועיי"ש שלא הכריע בזה ועיין גליון מהרש"א ר"ס ועיין ש"ך יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דפשיטא ליה גבי פדיון הבן דיכול האב לפדותו ע"י שליח [ולכאו' צ"ע דבסי' רס"ה סע"ט כתב בשו"ע שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו משמע דהווה שליח ממש ומקורו מבעל העיטור הל' מילה ח"ד ושם דימהו לגמ' תענית כ"ז א' "ומה טעם תיקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו" משמע דהווה ממש מטעם שליחות וצע"ג ובעמם דברי הקצוה"ח צ"ע דהא ללמדו תורה ולהשיאו אשה אינם מצוות שבגופו אלא על האב מוטל להשתדל שבנו ילמד ע"י שכירת מלמד וכיו"ב וכן בלהשיאו אשה וא"כ ה"ה הכא חייב להשתדל שישה מהול ואם יכול בעצמו מצווה בו יותר מבשלוחו שו"ר שבמהר"ח או"ז סי' י"א כתב להדיא דחיוב האב אינו אלא להשתדל במילת בנו דומיא דשאר חיובים ואינו מוטל עליו כתפילין ולפ"ז אפ' דאין חיוב בו יותר מבשלוחו כיוון דאין עצם מעשה המילה מוטל על האב אלא רק לדאוג שיהיה בנו נימול ואפ' נמי דא"צ אפי' למנות שליח ע"כ וכמו דמצינו בהל' ת"ת דלא נזכר מצווה בו יותר מבשלוחו וכן לא מצינו שצריך למנות האב את המלמד לשלוחו ועיין שו"ע הרב הל' ת"ת פ"א אות ה' "כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד" אבל זה ע"כ אינו דהא בסי' שפ"ב הנ"ל מוכח ברא"ש דבמל אחר שלא בשליחות האב חייב ליתן לו י' זהובים משמע דעצם המילה מוטל עליו אמנם אפ"ל דמה שחייב לשלם הוא משום דלקח לו המצווה לדאוג למילת בנו כיוון שמל שלא ברשותו וכן לקח לו הברכה ועיין בסי' רס"ה סעי' ט' דאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו ובבאהגר"א שם וצ"ע]
[7] וכ"כ בספר נהר מצרים בשם החיד"א בשיורי ברכה רס"ד אות א' והוסיף דאם מכבד לאדם גדול אדרבא "איכא כבוד הבריות וכבוד המצווה שעעשה בגדולים" ועיין פמ"ג יו"ד סי' כ"ח משב"ז ח' ושפ"ד ס"ק י"ד דהמנהג פשוט לכבד המילה לאחר אפי' אם האב יודע למול
[8] כו"פ סי' כ"ח ס"ק י' דבדרך שליחות שלוחו כמותו אבל בדרך כיבוד נותן סתם המצווה לאחר ובטל ממנו המצווה ומובאת סברא זו בשיורי ברכה הנ"ל
[9] קצוה"ח שם בסופו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה