מקרא
שמות פרק לב
(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא מגולה ומפורסם לרוע בהתגלות לבו בזה כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו שם צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו לא היה אהרן עושה העגל כלללְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם ושביניהם אין עושה טוב אין גם אחד, ושלא נשאו פני נביא ונשיא בתוכם. וזה כי אף על פי שלא כלם ולא רובם נקהלו על אהרן היו כלם לשמצה על שלא מיחו בקמים[1]:
(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הסנהדרין של[2] הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי הוא ירא לַיקֹוָק יבוא[3] אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי כי הם לא חטאו כלל במעשה העגל[4] ונאספו אליו גם משאר השבטים אבל לא שבט שלם[5]:
(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה:) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו[6]עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר הסנהדרין לָשַׁעַר בית דין במחנה[7] בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:
(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי לפי שהם עיקר, תולה כל המעשה בהם. אבל מדקאמר "כי איש בבנו", מהלל לישראל, דאמר דללוי לא היו להם במחנה בנים, כי כל בני לוי היו שם[8] כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ והרג בפרהסיא כל עובדי העגל כדי שישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החלול שעשו[9]:
(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיקֹוָק כבר נתמלאו כל יד ויד שלכם להיותכם משרתי הקב"ה שהרי[10] כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו ולכן תקריבו קרבן לכפר על שפיכות הדמים[11] וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
(ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת יום רדתו[12] בי"ח תמוז[13] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְקֹוָק לשוב אל ההר להתנפל לפני השם אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם אולי יכתוב לוחות אחרות לכרות ברית עם ישראל וזהו הנה אנכי כורת ברית כי הלוחות כשטר עדות[14]:
(לא) וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר בתפילה אָנָּא מכאן היה כהן גדול ביום הכפורים מזכיר לשון אנא, וממשה יקח תכסיס הלשון לומר אנא ה' חטאתי[15] חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:
(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם ברחמיך וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא תחתם מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ מספר החיים ואסבול אני ענשם[16]:
(לג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי מי הוא שחטא לי שאמחה מספרי את זכיותיו כדי שיזכה לסליחת עון כנגדם זה לא היה לעולם, כי הדין לפני הוא הפך זה, כי אמנם ישא כל אחד עונש עונו ויקבל שכר זכיותיו שאין מצוה מכבה עבירה, כל שכן שלא אשים זכיותיך לחשבונם[17]:
(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ לארץ ישראל[18] הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם כלומר - אני מוחל להם עתה, שלא יזוקו בדבר זה, כל זמן שלא יוסיפו לחטא, אבל אם יוסיפו לחטא כשאפקד עליהם החטא שיעשו, אפקוד גם זה עמו[19]:
(לה) וַיִּגֹּף יְקֹוָק אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אלא מן העושים, כלומר, מאותם שנקהלו על אהרן (לעיל פסוק א), ובעבור שאמר שנענשו על שעשו העגל ולא על עבודתו, והם לא עשאוהו, אמר אשר עשה אהרן, לומר שהוא עשאו במצותם, ולכך נענשו[20]: ס
שמות פרק לג
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה ממקום שחטאו בו במקום אחר אסלח להם[21] אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם, ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש[22]:
(ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:
(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ לטובתך כי בהיותי שוכן בתוככם יהיה עונש עונותיכם יותר גדול[23] כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ כמו אוכלך אוכל אותך. כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא[24] בַּדָּרֶךְ בקשי ערפך - והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות, אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם, כי לכך הזכיר "בדרך" ועל על זה אמר -[25]:
(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו מיני תכשיטין כלי כסף וכלי זהב ושמלות שהוציאו ממצרים לפי שנהגו אבלות כדכתיב ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו[26]:
(ה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הנה השם רחמן מלא רחמים, וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי עד עתה הזכיר "עמך" (לעיל לב ז) ו"העם" (בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי, כפי התאבלם והנחמם על עונם, כי אני בוחן לב וחוקר כליות[27]:
(ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה[28] מֵהַר חוֹרֵב ויש מפרשים הוא עדי שם המפורש, ולכך לא נאמר "הפשט עדיך" אלא לשון "הורד" ולשון "מעליך" כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם, וכן דרשו רז"ל: (שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם והוא כלי זיין של שם המפורש שהיה בידם מהר חורב, וכמו שדרשו: (לעיל לב, טז) "חרות על הלחות", חירות ממלאך המות, כי היו בידיהם שמותיו של הקב"ה ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה[29]:
(ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל לשון הווה כי היה נוהג כן תמיד[30] וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה שנהג בהן כמנודים שלא חפץ הקב"ה לדבר עם משה בתוך מחנה ישראל[31] וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד להודיע ששם יועד אליו ה' יתברך ולא במחנה ישראל[32] וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְקֹוָק יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לימדך שלא היתה שכינה שורה מתוך המחנה[33]:
(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה מן המחנה ללכת אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה לשבח אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו[34]:
(ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה:
(י) וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ מפני הכבוד השוכן בתוכו, כענין ספר תורה שאין אנו עומדים מפניו ומשתחוים לו מפני המפה והתיק והתפוחים והקלפים אלא מפני התורה הכתובה בהם[35]:
(יא) וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים ולא נופל וגלוי עינים אבל בעודו משתמש בחושיו כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהו ולא בחידותּ[36] שאין אמצעי ביניהם כן היה דיבור האל יתעלה עם משה בלתי אמצעי, וביאר הכתוב הזה מעלת נבואתו של משה שהיתה בלא אמצעי מה שאין כן בשאר הנביאים[37] וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בנו של נון אבל גם נכתב בן נון בחירק, לכבודו, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו, וקורא אותו בן נון, כלומר, הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו נַעַר אע"ג שהיה בן חמישים ושש שנה דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער, כי בעל השררה הנכבד הוא האיש, והמשרת לו יקרא נער[38] לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל לבוא אל המחנה[39]: ס
(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק בהר סיני בי"ט תמוז בעלותו שם רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה כדכתב לעיל לך נחה את העם וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי אלא הנה מלאכי ילך לפניך ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך[40] וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם מיניתי אותך בשם טוב וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:
(יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ דרכיך מדותיך כי דרכי ה' יתברך הם מדותיו[41] וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אדעך עוד יותר ואדבק בך וע"י כך אהיה אהוב בעיניך ואמצא חן בעיניך וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה ובחר להם את הטוב להם:
(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ אני בעצמי אלך כמו שבקשת וַהֲנִחֹתִי לָךְ אלך עמך לכבוש את הארץ עד שאניח לך מכל אויביך מסביב כדכתיב עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם[42]:
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה הבין משה מתוך דבריו של מקום שלא היה רוצה להניח אלא למשה לבדו אמר לפניו רבש"ע אינני חפץ בזה אם אין פניך הולכים אל תעלנו ביחד מזה[43]:
(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה עוד אני מבקש ממך שיופלא ויובדל אני לבדי מכל עם ישראל לדעת כי אני נאמן לנביא ולמוכיח ויהיו שומעין לדברי. וגם עמך יהיה נפלא במה שתלך עמהם מכל העם אשר על פני האדמה[44]: פ
נביא
שמואל א פרק ו
(יז) וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אָשָׁם לַיקֹוָק לְאַשְׁדּוֹד אֶחָד לְעַזָּה אֶחָד לְאַשְׁקְלוֹן אֶחָד לְגַת אֶחָד לְעֶקְרוֹן אֶחָד: ס
(יח) וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב כ - מִסְפַּר כָּל עָרֵי פְלִשְׁתִּים ולא רק חמישה לַחֲמֵשֶׁת הַסְּרָנִים כלומר שהם תחת ממשלת חמשת הסרנים מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי כפר שאין לו חומה וְעַד אָבֵל הַגְּדוֹלָה האבן הגדולהאֲשֶׁר הִנִּיחוּ עָלֶיהָ אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק והאבן הזאת ניכרת עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי:
(יט) וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי פתחו ורָאוּ בַּאֲרוֹן יְקֹוָק בתוכו וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ מהזקנים ו - חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ מכלל העם וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה יְקֹוָק בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה:
(כ) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הלא הגדולים שבנו מתו ו - מִי הוא הנשאר אשר יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי יְקֹוָק הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה לשמרו ולהזהר בקדושתו וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ הארון לנוח שם: ס
(כא) וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם:
שמואל א פרק ז
(א) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב אשר בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ הזמינו לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק לבל יבוא מי לראותו: פ
(ב) וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה אשר ישב שם הארון, בכל הזמן ההוא – וַיִּנָּהוּ וימשכו כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְקֹוָק כיון שראו את גודל קדושת הארון ומה עשה ה' לבית עלי ולפלישתים והתאבלו על מעשיהם הרעים: ס
(ג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל יְקֹוָק הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם מתוך לבכם וְהָעַשְׁתָּרוֹת הסירו את הע"ז בפועל מבינכם וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל יְקֹוָק וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
(ד) וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת יְקֹוָק לְבַדּוֹ: פ
(ה) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל יְקֹוָק:
(ו) וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ התעוררו לשפוך ליבם בתשובה כמים לִפְנֵי יְקֹוָק וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַיקֹוָק וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בין איש לרעהו בדיני ממונות או על עבירה שעבר בַּמִּצְפָּה:
(ז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל חשבו שנתקבצו בני ישראל למלחמה וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים:
(ח) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ תשתוק מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:
(ט) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה שעדיין יונק חָלָב אֶחָד ויעלה וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַיקֹוָק וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יְקֹוָק בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְקֹוָק כי ראה שירדה אש ושרפה את העולה:
(י) וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם יְקֹוָק בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יא) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר:
כתובים
אסתר פרק ז
(ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה שדחפו המלאך אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ שהיה מתחנן לאסתר שתעביר את רוע הגזירה וכראות אסתר את המלך בא התחילה צועקת אדוני המלך הלא הוא כבשני לעיניך אמר המלך וי לי ממה שאני רואיה בחוץ וי לי ממה שאני רואה בפנים וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בפני בביתי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּהמשרתים כיסו את פניו שהחוק בפרס היה שמי שהמלך כועס עליו אסור שהמלך יראה את פניו: ס
(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה י"א ששנא חרבונה את מרדכי כמו המן והיה שותף בעצת המן לתלות את מרדכי רק עכשיו שראה פורענות באה על המן מיד הפך פניו ושינה טעמו וי"א שזה אליהו אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם המן שותף למזימה של בגתן ותרש לשלוח יד במלך שהרי הִנֵּה הָעֵץ הנה הוא עשה רעה אחרת שהכין עץ לתלות את אוהב ומציל המלך אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן ובעיניך המלך תוכל לראות שהרי הוא גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:
(י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה שכעסו לא פסק עד שהמן נתלה: פ
אסתר פרק ח
(א) בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר היהודיים הַיְּהוּדִים את אנשי ביתו ואת כל אוצרותיו שכל מה שכנס הרשע זוכה בו הצדיק בסופו וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ איך הוא קרוב אליה:
(ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן ומרדכי חילק את הכסף ואת אוצרות המן שליש לתלמידי החכמים העמלים בתורה שלישל לבנין בית המקדש השני ושליש לו ולאסתר המלכה: פ
(ג) וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר על מה שהתחילה לדבר במשתה היין להרוג את המן וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בדברי טעם ושכנוע ועוד הוסיפה לרכך את ליבו על ידי ש - וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַתהגזירה שגזר - הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים:
(ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב זוהי נתינת רשות שתדבר את אשר על לבה בפרטות וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(ה) וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ:
(ו) כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי והמלך מיאן להשיב את הספרים שכן כתב אשר נכתב ונחתם בטהעת המלך אין להשיב אבל התיירא לומר זאת לאסתר מפני שהיא תתחיל שוב פעם לבכות ולכן -: ס
(ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי כי למרדכי לא התיירא לומר הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וא"כ כולם רואים שאני חפץ בכם וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודייםבַּיְּהוּדִים ולכן כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כל כל אשר תכתבו יתקבל באימון אצל כל שרי המדינות ואין צורך להשיב את הספרים ששלח המן:
(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ אגרות אחרות שיבואו לפרש את הראשונות ההפך מכוונת המן שכן המן כתב "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ולא כתב מי ישמיד וא"כ אפשר לפרש "להשמיד להרוג ולאבד את כל" והכונה "כל האומות" ומי ישמידם "היהודים" ו - עַל תיבת הַיְּהוּדִים שכתובים באיגרות כתבו כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב כי זה לא נאה להחזירו ובעצם להחשיב את כתבי המלך כמזויפים ומרדכי ואסתר חששו לעשות כן כי ידעו שהאומות יאמרו מנין לנ ו לסמוך על אגרות האחרונות יותר מהראשונות ולכן חיכו שבעים יום עד שיחזרו שלוחי המן ואז שלחו ביד אותם שלוחים עצמם את האיגרות האחרונות שאז ודאי יאמינו כולם:
(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ באותיות שלה וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ כדיבורה וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם:
(י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ מרכוש המלך הָאֲחַשְׁתְּרָנִים סוג של גמלים שרצים מהר בְּנֵי הָרַמָּכִים סוג של פרד שאימו סוסה ואביו חמור שאז יוצא חזק במיוחד ולא מתעייף מהר:
(יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם גם אם הם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
(יב) בְּיוֹם אֶחָד כדי שלא יבואו לבוז יותר מדי אלא יתרכזו רק בהריגה בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:
(יג) פַּתְשֶׁגֶן אגרת מפורשת של הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת היהודיים הַיְּהוּדִים עתודים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:
(יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים ממהרים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: פ
(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:
(טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה זו תורה וְשִׂמְחָה שבת ומועדים וְשָׂשֹׂן מילה וִיקָר תפילין שכל אלו ניסה המן לבטל כמבואר לעיל:
(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה סעודה וְיוֹם טוֹב ביטלו מלאכתם ושבתו ממנה וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים מתגיירים ועושים כצמם כיהודים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם ועל כן אינם באמת גרים:
משנת ההלכה
דינים שונים בקריאת המגילה ודיני תענית אסתר
דינים שונים בקריאת המגילה
א. נוהגים שבהגיע הקורא לארבעה הפסוקים של גאולה שיש במגילה - מפסיק, וכל הקהל קוראים בקול, ומשפסק הקול של הקהל - הקורא חוזר וקוראם מתוך המגילה שבידו; לפי שאין יוצאים בקריאה זו שקורא הקהל עד שישמעו מפי הקורא. ואלה הם ארבעה הפסוקים של גאולה: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו' - שממנו ראשית צמיחת הגאולה; וּמָרְדֳכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וגו' והפסוק שלאחריו: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וגו', והפסוק האחרון: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וגו'.
ב. טעם למנהג זה - משום שמחה ופרסום הנס, וכדי שלא ישנו התינוקות, ויתעוררו מן הקריאה על ידי קול המון ששומעים, ויכנס בלבם הנס הגדול שנעשה לישראל בימי מרדכי ואסתר.
ג. פסוק בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, נוהגין לקראו בהרמת קול ובשינוי נעימת הטעם, מפני שהוא עיקר הנס, ובו מתחילה הישועה להגלות.
ד. שמות עשרת בני המן עם התבות חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת שלפניהם, ותבת עֲשֶׂרֶת שלאחריהם, נקראים כולם בנשימה אחת, כדי להודיע שכולם נהרגו ונתלו ביחד ויצאה נשמתם כאחת. וחמש מאות איש שנזכרו עמהם, מעושי דברם של עשרת בני המן היו. כל אחד מבניו שר חמשים היה ואלה החמש מאות איש, פיקודיהם היו.
ה. ואף על פי שקורא בנשימה אחת - יזהר לקרוא כל תיבה באופן שתהיה נשמעת בבֵרור לצִבור.
ו. בדיעבד, אם הפסיק בנשימה בינתים, יצא.
ז. הרבה נוהגים להכפיל את קריאת הפסוק: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ וגו' לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וגו', וקוראין אותו בפעם הראשונה ככתבו, ובפעם השניה - וְלַהֲרֹג במקום לַהֲרֹג. וכן כופלים פסוק: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו' וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם וגו' שבפעם השניה קוראין לִפְנֵיהֶם במקום בִּפְנֵיהֶם.
ח. נכון שכל אדם בשעה שהוא שומע את הקריאה מפי הקורא, יחזיק בידו מגילה של קלף ויקרא בלחש עם הקורא, כדי שאם חסר לשמוע תבה אחת מפי הקורא, יהא קוראה מתוך המגילה שבידו. ואם מחזיק בידו חומש שהמגילה כתובה שם, ותבה שחסר לשמעה מפי הקורא, הוא משלים מן החומש - יצא בדיעבד.
ט. אין אומרים הלל בפורים, שקריאת המגילה היא הילולו של היום.
י. טעם שני: שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - והרי אומרים הלל על הנס של יציאת מצרים? אלא כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ - נפסלו כל הארצות, ולא הוכשרה לומר שירה אלא ארץ ישראל בלבד:
יא. ועוד אמרו בגמרא טעם שלישי, לפי שבהלל אומרים: הללו עבדי ה', עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אבל כאן, אחרי נס פורים, אכתי, כלומר, עדיִן עבדי דאחשורוש אנו.
תענית אסתר
יב. מצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ואויבי ישראל - היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. והתענית - להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם, היו מתענים.
יג. ולזכר אותה התענית של יום הקהילה, נקבעה תענית לדורות, כדי לזכור תמיד שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר.
יד. השנה שחל י"ג באדר להיות בשבת, מתענים ביום חמִישי שהוא י"א באדר.
טו. נקראת תענית זו על שם אסתר, לפי שהיא פתחה בתענית תחילה ואמרה למרדכי (שם ד): לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וגו'. ואעפ"י שתענית אסתר שאנו מתענים, לא קבעוה לזכר אותה תענית שלשת ימים, שהרי שלשה ימים אלה היו: י"ג, י"ד ו ט"ו בניסן, ואילו אנחנו מתענים בי"ג באדר לזכר התענית שביום הקהילה אלא כיון שאסתר פתחה תחילה בתענית וצום, קוראים על שמה כל התעניות שהיו באותו הפרק[45].
טז. תענית אסתר, כיון שאינה מארבעה הצומות, ולא נזכרה בפֵרוש בכתובים, לכך מקלים בה יותר מבשאר התעניות ואין מתענים בה המעוברות והמניקות ושאר החלשים שמצטערים בתעניתם ביותר. ואומרים בה 'עננו' שבתפילה וקורין 'ויחל' בשחרית ובמנחה, וכן אומרים בה סליחות בשחרית ככתוב בסידורים, והיא שוה בשאר הדינים לכל התעניות.
מחצית השקל
יז. נוהגין שבתענית אסתר בשעת המנחה, גם בשנה זו שהצום הוקדם[46], נותנים שלש מחציות של מטבע, הנהוגות באותו המקום. בארץ ישראל שלוש חצאי שקלים חדשים ובכל מקום כפי מטבע הנהוג באותה מדינה וזה לזכר מחצית השקל שהיו ישראל שוקלין בזמן שבית המקדש היה קיָּם, והיו משמיעין על המגבית הזו בכל שנה מראש חֹדש אדר.
יח. ונהוג ברוב בתי כנסיות היום שיש בבית הכנסת טס של כסף שהוא שוה לפחות מחצית השקל של תורה, וכתוב עליו: 'זכר למחצית השקל' או שלש מטבעות של חצי דולר כסף ומקנים את הטס או הכסף לכל הבא לשקול תמורת המטבע שהשוקל נותן למצוָתו, ולאחר שעשה מצוָתו, חוזר ונותנן במתנה לגבאים כדי שיוכלו גם אחרים לעשות מצוָתם כנהוג ומוסיף מנדבת לבו לקערה.
יט. חסידים ואנשי מעשה שבכל קהילות ישראל נותנים לצדקה את הערך המלא של מחצית השקל שהוא 9.6 גרם כסף = בערך 24 ₪. מי שידו משגת ייתן ערך זה כפול 3 כלומר 24*3 =72 ומי שאין ידו משגת ייתן לפחות ערך של מחצית אחת.
כ. המהדרים במצוות שוקלים בעד כל אנשי הבית, אפילו קטנים, והאשה המעוברת שוקלת בעד העובר שבמעיה, ורמז לדבר "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" קרי: כל העוּבָּר. וייתן כל אחד כפי השגת ידו.
כא. מי שהחל לשקול עבור בניו הקטנים בשנים קודמות אינו רשאי להפסיק אבל אם שקל על בנותיו ואין ידו משגת השנה אינו חייב להמשיך לשקול.
כב. יש שכתבו שעיקר מחצית השקל לתתה לעניים ויש שכתבו שעיקר מחצית השקל הוא לצרכי בית הכנסת והנותן עבור ישיבה או כולל הרי הוא מקיים שניהם וכן ראוי לנהוג.
[1] ספורנו
[2] ת"י
[3] ת"א ת"י
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רמב"ן
[7] ת"י
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] ת"א ת"י
[12] אבע"ז
[13] חזקוני
[14] אבע"ז
[15] רבינו בחיי
[16] רמב"ן
[17] ספורנו
[18] רשב"ם
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] רמב"ן
[21] חזקוני
[22] רמב"ן
[23] ספורנו
[24] רשב"ם
[25] רמב"ן
[26] רשב"ם חזקוני
[27] רמב"ן
[28] רמב"ן
[29] ת"א ת"י רבינו בחיי
[30] רבינו בחיי
[31] רשב"ם
[32] ספורנו
[33] רבינו בחיי
[34] רש"י
[35] רבינו בחיי
[36] ספורנו
[37] רבינו בחיי
[38] רמב"ן
[39] רבינו בחיי
[40] רשב"ם
[41] רבינו בחיי
[42] רשב"ם
[43] פי' הרא"ש
[44] רשב"ם
[45] ויש אומרים, שתענית אסתר שאנו מתענים, נקבעה בעיקר לזכר הצום של שלשה ימים שהתענו עם פרסום הגזרה, אלא שאי אפשר לקבעה בזמנה מפני שאין מתענים בניסן, ולכך סמכו חכמים את התענית ליום י"ג באדר, ביום שנקהלו למלחמה בשונאיהם, שאף הוא יום תענית היה. ואף על פי שתענית אסתר היא זכר לשלשה ימי הצום, הקלו בה חכמים ולא קבעוה אלא יום אחד בלבד:
[46] ויש שנהגו לתת דוקא לפני קריאת המגילה ולכן יש שנהגו לתת בשני הזמנים אם ידו משגת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה