מקרא
ויקרא פרק ח
(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט זה היה הסדר שעשה בו משה אבל בצואה אמר (שמות כט ה) והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד, כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והנה הלבישו הכתונת עם האבנט, ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ הקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החשן, כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו, באבנט תכף לכתונת, ובחשב תכף לאפוד[1]:
(ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים כתב של שם המפורש היה, וכבר נתבאר זה בסדר ואתה תצוה (שמות כח, ל), ומדריגה היתה ממדריגות רוח הקודש למטה ממדריגת הנבואה ולמעלה מבת קול[2]:
(ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת ו - אֶל מוּל פָּנָיו כלומר על המצח נתן[3] אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ כל כלי וכלי בפני עצמו[4] וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן, ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד[5]:
(יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים במה שאמר במזבח (שמות מ, י) וקדשת את המזבח והיה המזבח קודש קדשים, שהיה הקידוש ההוא בהזאות הללו ואינו במשיחה לבד, כי "והיה קודש קדשים" משמע שיוסיף לו קידוש, יותר משאר הנמשחים, משכן וכליו, והיינו הקידוש שקידשו, כמו שנצטוה לעשות במקריבים, שאמר (שם כט, כא) והזית על אהרן ועל בגדיו, כי אין המזבח, שהוא כלי לקרבנות, פחות מכלי המקריבים, וקל וחומר הוא[6] וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם:
(יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ אהרן ובניו נמשחו הם ובגדיהם בבת אחת כדכתיב כשמן הטוב היורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו פי' בגדיו כמו מדו בד[7]:
(יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן שהקריבם להעלותם במעלת הקדש במה שנעשה סגן להלבישם[8] וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט בלשון יחד מכיון שהיה מדה אחת לכל האבנטים אורך ל"ב ורחבו כ"ג אצבעותוַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת לשון רבים במידות שונות כל אחד כמידתו[9] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לא הוזכר משיחה בבני אהרון ויתכן שלא היתה בבנים משיחה, זולתי שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם[10]:
(יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת מצד שהם היו בעלי הקרבן[11]:
(טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם משה בז' ימי המלואים היה במקום כהן[12] וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ חטאו וטהרו מזרות להכנס לקדושה להיות ראוי להקריב עליו מכאן ולהבא את קרבנות הקודש[13] וְאֶת הַדָּם יָצַק שפך בנחת שלא יהא ניתז לכאן ולכאן[14] אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו מעתה את הכפרות על ידי הקרבנות ולמדנו כאן כי בדם נעשה זה, ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח, שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה[15] וי"א שבא לכפר על נדבה שהובא שלא לרצון שאם אחד בוש מפני חברו והוכרח להתנדב, ונדבה כזו אינה לרצון. וע"ז כפר על המזבח עצמו[16]:
(טז) וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה:
(יז) וְאֶת הַפָּר כולו כולל עצמות וגידים קרנים ופרסות[17] וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ זבל הבהמה[18] שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(יט) וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כ) וְאֶת הָאַיִל אחרי שהפשיטו[19] נִתַּח לִנְתָחָיו וללא רחיצת הנתחים -[20] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר:
(כא) וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם לפני שהקטיר את הנתחים כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה, אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה[21] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
נביא
שמואל א פרק יז
(כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי מעבודת המלך והמיסיםבְּיִשְׂרָאֵל:
(כו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים:
(כז) וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה שנאמר לעיל פסוק כ"ה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ:
(כח) וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ חשב שירד מעצמו ולא ידע עדיין כי אביו ישי שלחו וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ אצל מי השארת מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ:
(כט) וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי אם דרכך לכעוס עלי בעשותי דבר רע בעיניך, מה זה כעסת עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא לא עשיתי מאומה, ורק דברים בעלמא דברתי:
(ל) וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אדם אַחֵר שעמד שם וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה שנאמר לעיל פסוק כ"ו וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן:
(לא) וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד לבזות גבורת הפלשתי באמרו מי הפלשתי וכו', והרי הוא כאומר שהוא ילחם בו וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ:
(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל אל יישבר לֵב אָדָם מפחד עָלָיו בגלל הפלישתי עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה:
(לג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה ועדיין אינך יודע טכסיסי מלחמה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו: ס
(לד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת כלומר וגם הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר:
(לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו תחלה הכה אותו ויציל טרפו מפיו, ואחר שקם כנגדו הכהו וימיתהו בלא חרב רק במה שהחזיק בזקנו:
(לו) גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים: ס
(לז) וַיֹּאמֶר דָּוִד יְקֹוָק אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַיקֹוָק יִהְיֶה עִמָּךְ:
(לח) וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע קסדת נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן:
(לט) וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל רצה לָלֶכֶת במדיו כִּי לֹא נִסָּה מעולם ללבוש כלי מלחמה ועכשיו נסה לראות אם יכול להלחם בהם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִיועכשיו שניסתי ראיתי שהם כבדים מדי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו:
(מ) וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ ואת הכלי שם - וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ והמקלע לקח בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי:
כתובים
תהילים פרק קט
(טז) יַעַן בגלל אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד למי שצריך ובמקום זה וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה מלשון שבירה לֵבָב לְמוֹתֵת בכדי להמית אותם: (יז) וַיֶּאֱהַב קְלָלָה הוא היה אוהב לעשות דברים שהקללה מתעתדת לבוא בעבורם ולכן וַתְּבוֹאֵהוּ הקללה וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ ולא רצה לעשות דברים שהברכה שורה בהם ולכן הברכה רחוקה ממנו: (יח) וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה היינו שיהיה עטוף בקללה כְּמַדּוֹ כמו מלבוש וַתָּבֹא כַמַּיִם בשפע בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו כאדם שמושח שמן על גופו כשכואבות עצמותיו כל הקללה תכנס עמוק לעצמותיו: (יט) תְּהִי לוֹ הקללה כְּבֶגֶד יַעְטֶה ילבש וּלְמֵזַח וכמו חגורה תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ: (כ) זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי שונאי מֵאֵת יְקֹוָק וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי בגלל שדיברו רעה על נפשי: (כא) וְאַתָּה יְקֹוִק אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי חסד ואמת לְמַעַן יגדל שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ יהיה טוב ו- הַצִּילֵנִי: (כב) כִּי אני דומה ל- עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי להיות נכנע ונשפל וְלִבִּי חָלַל נהרג בְּקִרְבִּי מרוב פחד של צרותי: (כג) כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי שכמו שהצל אינו הולך מעצמו אלא ע"י גוף אחר שהולך כך אני אינני הולך מעצמי ומרצוני ומכריחים אותי להיות גולה ומטולטל נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה שנע ממקום למקום בפתאומיות ובתנועה חדה ואין לו מקום משכן קבוע: (כד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ בגלל מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן מהיות בה שומן: (כה) ובגלל רוב הצום וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה מחרפים ומקללים אותי בלעג ובזיון לָהֶם וכאשר יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם בלעג: (כו) עָזְרֵנִי יְקֹוָק אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ כמו שעזרת בחסדך לבריות אחרות ובמקרים אחרים: (כז) ותן בליבם לדעת ולהבין בליבם וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְקֹוָק עֲשִׂיתָהּ: (כח) יְקַלְלוּ הֵמָּה אותי וְאַתָּה תְבָרֵךְ תהפוך את זה לברכה קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח: (כט) יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה בושה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם: (ל) אוֹדֶה יְקֹוָק מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ כדי שכולם ידעו ממי באה הישועה: (לא) כִּי כאשר יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ במשפטם המקולקל:
משנת ההלכה
ורחץ
א. ורחץ - נוטלים ידים לצורך אכילת הכרפס והוא מתקנת חז"ל ליטול ידיו לפני כל מאכל שרטוב מאחד משבעת המשקים[22] וכאן מכיון שיטבול הכרפס באחד משבעת המשקיים נטל ידיו אמנם אין מברכים על נטילה זו.
ב. ולכתחילה אין לדבר דיבורים שאינם הכרחיים בין הנטילה לאכילת הכרפס.
כרפס
א. תיקנו חכמים שתי טיבולים ללילה זה לפני קריאת ההגדה ולאחריה וטיבול ראשון הוא טיבול הכרפס
ב. לוקח ירק פחות מכזית טובל כולו או מקצתו בידיו בחומץ או במי מלח ומברך ברכת "בורא פרי האדמה" ויאכלנו בלא הסיבה ואם רוצה להסב ראי אמנם אין המנהג כן.
ג. יש שנהגו שאחד מברך ומציא את כולם ויש שנהגו שכל אחד מברך לעצמו.
ד. בעת הברכה יכוון לפטור גם את המרור הנאכל מאוחר יותר[23].
ה. יש שכתבו שלכתחילה ייקח ירק הנקרא "כרפס" שמרומז בו כמה עניני הגאולה והשיעבוד ס' ריבוא בפרך וכדומה וכתבו האחרנים שזהו הירק הנקרא "סלרי" בימינו.
ו. אמנם יש הרבה שלא הקפידו ולוקחים פטרוזיליה, גזר, סלק, צנון, או תפוח אדמה, וכל כיוצ"ב. אבל לא ייקח מירקות שיוצא בהם ידי חובת מרור.
ז. אם אכל יותר מכזית מהכרפס (28 סמ"ק) הוא מחלוקת גדולה בפוסקים אם לברך אחריו ברכה אחרונה ודעת הגר"א לברך וכן הורו כמה אחרונים והביאור הלכה נשאר בספק האם לברך לכן יזהר מאד שלא יאכל כשיעור זה.
ח. יש שהקפידו על פי קבלה להשאיר מעט כרפס בקערה עד אחר אכילת המרור אמנם מנהג רוב האשכנזים אינו כן.
יחץ
א. יחץ - ייקח את המצה האמצעית משלוש המצות המונחות בקערה ויבצענה לשני חלקים אחד גדול ואחד קטן את הקטן מניח בין שני המצות השלימות חזרה בקערה ואת הגדול יצניע לאפיקומן ויש שנהגו להחביאו ולתת לילדים לחפשו ויש שנהגו ליתנו לילדים כדי שיחביאוהו לעוררם כדי שלא יישנו.
ב. יש שנהגו על פי קבלה לבוצעו בצורת האות ו'.
[1] רמב"ן
[2] רבינו בחיי
[3] רש"י
[4] חזקוני
[5] רמב"ן
[6] רמב"ן
[7] חזקוני
[8] מלבי"ם
[9] משך חכמה
[10] רמב"ן
[11] מלבי"ם
[12] משך חכמה
[13] רש"י
[14] הכתב והקבלה
[15] רמב"ן רש"י
[16] רמב"ן מלבי"ם
[17] רמב"ן
[18] רד"ק מלאכי ב, ג
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] רמב"ן
[22] יין דבש שמן חלב טל דם מים סימן י"ד שח"ט ד"ם
[23] מכיון שיש הסבורים שאף שאוכלים את המרור לאחר המוציא יש לברך עליו בורא פרי האדמה
וכדי לא להכנס במחלוקת הפוסקים פוטרים אותו עתה בברכה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה