מקרא
במדבר פרק ה
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אחר שהקים את המשכן צוה בשלוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות[1]:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים היא מחנה שכינה. חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפ' במדבר סיני היא מחנה לויה. ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. (פסחים סז) הצרוע נשתלח חוץ לכולן הזב ובעל קרי מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים וטמא לנפש ואפילו המת עצמו מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה[2]:
(ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
(ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם כל מה שיחטא איש באיש הכתובים בפ' אשם גזילות בסוף פרשת ויקרא וכחש וגו' בעמיתו בפקדון וגו' לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו וכבר הוזכר החטא הזה (ויקרא ה כ כו) ולא בא לחדש אלא גזל הגר, דבר בו בלשון קצרה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ הקרן בְּרֹאשׁוֹ כאשר הוא. לא פחות ממנו[3] וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ אבל אם גזל ולא נשבע, ומת הגר בלא יורשים, זכה הלה במה שבידו. וכן הגוזל את אביו ואת אמו נותן לאחיו או ליורשיו קרן וחומש ומביא אשם, וצריך להוציא גזילה מתחת ידו, ואפילו לארנקי של צדקה וצריך שיאמר זה גזל אבי[4]:
(ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו וזה שייך רק בגר שנתגייר שאין לו שום יורשים הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב כלומר הקרן והחומש שייך לַיקֹוָק והוא נתנו לַכֹּהֵן שבאותו משמר מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים המוזכר בפרשת ויקרא שצריך להביא אשם גזילות[5] אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו:
(ט) וְכָל תְּרוּמָה תרומת ראשית שישראל מפריש ותרומת מעשר שהלוים מפרישים לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה לפי שגזל הגר נותן לאנשי משמר, שאינו יכול ליתנו אלא לאותם שמקריבים את האשם, אומר שתרומתו יכול ליתן לכל כהן שירצה[6]:
(י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ שכל קדשי האדם יהיו שלו לומר שכל הקדשים שלא יצוה בהם ליתן אותם לכהן יהיו לבעלים והם מותרים בהם אף על פי שנקראו קדש אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן כאשר צויתיו לוֹ יִהְיֶה כי גם הקדשים אשר יצוה הכתוב לתתם לכהן יש לבעלים זכות בהן, שהם לכהן ההוא אשר יתנם לו האיש כממונו[7]: פ
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה תסור אִשְׁתּוֹ מהדרך הישרה[8] מדרכי צניעות ותחשד בעיניו[9] וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות בחבוק ונשוק עם אחר[10]:
(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה עם אותו האיש שאמר לה אל תסתרי עמו, בפני שני עדים, אם שהתה עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה וְהִיא נִטְמָאָה הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי שוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה[11] וְעֵד אֵין בָּהּ כגון שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה[12] וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה כלומר שלא היה באונס אבל אפ היה באונס אין המים בודקים אותה ואינה אסורה על בעלה[13]:
(יד) וְעָבַר עָלָיו קודם הסתירה[14] רוּחַ קִנְאָה מכיון שראה שסטתה מן הדרך[15] וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד אבל אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי, ואע"פ שנסתרה עמו בעדים ושהת כדי טומאה לא נאסרה עליו ואינה שותה בקינוי זה. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וראוה מדברת עמו אין זו סתירה ולא נאסרה ולא שותה, וכן אם לא קדם קינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהת כדי טומאה לא נאסרה על בעלה ואינה שותה[16] וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה כלומר הדבר ספק אם נטמאה או לא מכיון שיש עדים רק על כך שנסתרה אבל לא על עצם הביאה:
(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ בעבורה[17] עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח לא סולת[18] שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה[19] מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:
(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְקֹוָק אומר לה המתינו לי עד שאכנס ואצא שהיה נכנס למקדש לקחת משם כמו שכתוב במשנה בפרק המקנא היה נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן בכלי וכו'[20]:
(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים מים שנתקדשו בכיור[21] בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה יגלה את שער ראשה מהכיסוי שהיה מכוסה בו[22] וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים שהם מרים מחמת דבר מר הניתן לתוכם[23] הַמְאָרֲרִים:
(יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן על ידי שתענה האשה אמן אמן[24] וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל[25] הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה:
(כ) וְאַתְּ כִּי כאשר שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ אז יתן ה' אותך לאלה וכו' וממשיך הכתוב לומר שהוא על ידי השבועה[26]:
(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה שתענה היא אמן אחר קללותיו[27] בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה הקללה[28] וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְקֹוָק אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה שיהיו הכל נשבעין בך לא יארע לי כדרך שאירע לפלוניתבְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְקֹוָק אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה נפוחה[29]:
(כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת להצבות כלומר לנפח[30] בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן שתצבה בטנה אָמֵן שתפיל ירכה אם נבעלה מאיש אחר[31] ויש מפרשים אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה, ושאם שטיתי תחול האלה[32]:
(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים מוחק לתוכן המגילה לשמה וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגילה רושם הניכר[33]:
(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים, ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה[34]:
(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה מוליך ומביא מעלה ומוריד ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:
(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וזה נעשה אחרי שהשקה את המים ויש דין מיוחד בהשקאת המים - וְאַחַר כלומר ובמתינות ובהתעכבות יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם שלא תהא ענין ההשקאה בעיני הכהן לדבר נקל, שבבוא סוטה לפניו ותרצה בהשקאה ישקנה מיד, אבל יעכב ויתמהמה להרבות אלי' דברים המעוררים את הלב אולי תודה על האמת[35]:
(כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה אלא א"כ אמרה טמאה אני[36] וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
(כח) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע שיתן לה השם זרע בשכר הקלון שאירע לה[37]:
(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
(ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה בלי סבה ראויה לכך וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ יתרה בה שלא תסתתר מכל מקום. ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ולא יחוש למחיקת המגילה[38] וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְקֹוָק וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן אף על פי שחשד בכשרה, כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ שאם נטמאת תמות, ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה[39]: פ
נביא
שמואל ב פרק טז
(א) וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ עבר מעט את ראש ההר וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי בֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם ככרות לֶחֶם וּמֵאָה אשכולות צִמּוּקִים וּמֵאָה ליטרין קַיִץ תאנה יבישהוְנֵבֶל יָיִן:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית נשי וילדי הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב ולהלחם וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר:
(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה מפיבושת בֶּן אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי לא הלך לא להקביל פני אבשלום, ולא לברוח עם דוד, כי חושב שאחר שיהרוג אבשלום את אביו ידינוהו ישראל כבן סורר ומורה, ותשוב המלכות לבית שאול:
(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי בֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(ה) וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד העיר בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל:
(ו) וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ:
(ז) וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא ממלכותך אִישׁ שופך הַדָּמִים בעצתך נהרג אבנר ואיש בושת וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל על דבר בת שבע אשת אוריה החתי:
(ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְקֹוָק גמול עון כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל כי בעצתך נהרג איש בושת בנו אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תחתו תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ ברעה הראויה למעשיך כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה:
(ט) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ: ס
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה עשיתם לי, ומה עשיתי לכם, ולמה אם כן תעשו דברים אשר לא אחפוץ בהם בְּנֵי צְרֻיָה כי כֹּה יְקַלֵּל וכי כִּי יְקֹוָק אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן הלא הוא שלוחו של מקום: ס
(יא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הלא בדרך הטבע שהבן חס על אביו ואף על פי כן הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי ומזה נראה שיד ה' עשתה זאת וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ יְקֹוָק:
(יב) אוּלַי יִרְאֶה יְקֹוָק בעוני בדמעות בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב יְקֹוָק לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה:
(יג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ לא מש מן הדרך הגם ששמעי סקל באבנים לעומתו, פניו לא הסתיר מכלימות ורוק כי קבל זאת באהבה ס וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ כי לא היו משיגים אותו האבנים והעפר כי רחוק היה ממנו אלא לעומתו היה מסקל וְעִפַּר בֶּעָפָר: פ
(יד) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם בבחורים:
(טו) וְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ יְרוּשָׁלִָם וַאֲחִיתֹפֶל אִתּוֹ:
כתובים
תהילים פרק קמז
(ו) אע"פ שהוא גדול ורב כח הוא עדיין מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְקֹוָק שיהיו חזקים ובאותו זמן מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי עד ל- אָרֶץ: (ז) עֱנוּ הרימו את קולכם לַיקֹוָק בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר: (ח) הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִיםבעננים כדי להיות הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר דשא ועשב: (ט) נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ האוכל המתאים לבהמות הלא הוא החציר לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ בני העורב בקטנותם הם בצבע לבן שלא כמו הבוגרים ולכן ההורים שלהם לא מאכילים אותם אז הקב"ה מזמן להם יתושים מתוך הצואה שלהם כדי שיתקיימו: (י) לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ הקב"ה לא חפץ במי שתולה את בטחונו בכח של הסוסים לרוץ ולרדוף במלחמה וכן לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה הוא לא חפץ במי שתולה את בטחונו בחוזק של הרגלים שלו לרוץ: (יא) רק רוֹצֶה יְקֹוָק אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ ולא את אלו שבוטחים בכל מיני דברים אחרים: (יב) שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְקֹוָק תושבי ירושלים שבחו את הקב"ה הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן יושבי ציון: (יג) כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ הקב"ה חיזק את השערים שלא יוכלו להכנס האוייבים לכבוש את העיר בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְשהבנים יהיו מרובים שיוכלו להתגבר על האוייבים: (יד) הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם הגבול יהיה בשלום ולא יהיו מלחמות חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ הטוב והמשובח שבחיטים יהיה האוכל והאוייב לא יאכל את זה: (טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ זה הגשם שבא במאמר פיו ל- אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ כשהקב"ה ישלח אותו הוא ירוץ וימהר לעשות את דברו: (טז) הַנֹּתֵן שֶׁלֶג בצבע לבן כַּצָּמֶר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר הכפור שנופל לפנות בוקר בעונת הקור אינו לבן כמו השלג ולכן מדמה אותו לאפר: (יז) מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים כפתיתים פתיתים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד ובפני הקור שלו אף אחד לא יוכל להתחמם אם לא יתחמם מדברים המחממים: (יח) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם לאחר מכן הוא ישלח את הגשם שימיס את אותם פתיתי קור יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם וכשהרוח נושבת המים מתחילים לנזול: (יט) מַגִּיד דברו דְּבָרָיו דברי תורה לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל ולכן עלינו להללו ולשבחו: (כ) לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי לתת להם את התורה וכן את ה- וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם שהם לא יודעים את משפטי האמת ולכן הַלְלוּ את יָהּ:
משנת ההלכה
א. עיקר מצות ת"ת אין לה שיעור. וחיובה הוא כל היום כל זמן שיש לו פנאי, וכדכתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק "כי דבר ה' בזה" – "זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק". ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות]" ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים כלומר שאינו לומד אלא בעתים מיוחדים אף שיש לו פנאי ללמוד יותר הרי זה מפר ברית".
ב. אמנם חייב כל אדם מישראל לקבוע עיתים לתורה ונאמר בגמרא שכשמכניסין אדם לדין שואלין אותו "קבעת עתים לתורה"?
ג. והכונה בקביעת עתים לתורה היא, שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם, ולא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום, יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה.
ד. ויאמר לעצמו אין אני מבטל השעה שקבעתי ללמוד התורה בשביל הרווחת ממון. אם ראוי שיבוא לי ריוח יבוא הוא מעצמו מהקב"ה אף לאחר שאגמור קביעות למודי
ה. מצוה מן המובחר שיקבע עת ללימוד בבוקר ועת ללימוד בלילה, וכמאמר הנביא "והגית בו יומם ולילה". וכתב מרן בשו"ע (אורח חיים סימן קנה) שהעת הראשונה הקבועה ללימוד טוב שתהיה "אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע"
ו. ועל העושה כן נאמר "היוצא מביהכ"נ ונכנס לבהמ"ד ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". ועל אף שעיקר המאמר הוא בזמנם שהיה הביהכ"נ מיוחד לתפלה וביהמ"ד מיוחד לתורה לחוד והיה דרכם להתפלל בביהכ"נ מ"מ אף בזמנינו שמתפללים בבתי מדרשות שייך ג"כ דבר זה שאחר התפלה ילך להתחבר עם האנשים העוסקים בתורה במשניות וכדומה ונאמר עליו הכתוב "ילכו מחיל אל חיל" וגו'. וגם אם ילך מקודם לעסקיו חיישינן שמא ימשך ויתבטל קביעות
ז. וכתבו האחרונים שלעולם קודם שיצא מביהמ"ד שחרית אפילו אם אירע לו אונס שלא יוכל ללמוד בקביעות ילמוד עכ"פ פסוק אחד או הלכה אחת.
[5] רש"י
[7] והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' (ויקרא כז ל, שם יט כד) הם לאיש כממונו, וכן מעשר בהמה (שם כז לב), אבל שאר הקדשים אשר יצוה בהם בפרשת ויקח קרח (להלן יח) שיתנו הם לכהן, אשר ינתנו לו מיד הבעלים, לא שיוכלו הכהנים לגזול אותם מהם, ומאלינו נלמד שטובת הנאה לבעלים וזה הנכון בפשוטו, והוא דעתו של אונקלוס. רמב"ן.
[9] רש"י
[10] ספורנו
[11] רמב"ם סוטה א, ב
[12] שם יד
[14] רש"י
[16] שם פ"א, א, ד, ה
[17] אבע"ז
[19] רמב"ן
[21] רש"י
[23] רמב"ם שם ג, י
[25] רמב"ן
[29] רש"י
[31] חזקוני
[33] רמב"ם שם פ"ג , ח, י
[36] רש"י
[37] אבע"ז
[38] ספורנו
[39] ספורנו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה