מקרא
במדבר פרק ג
(מ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם:
(מא) וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְקֹוָק תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נצטוה למשה רבינו לומר על כל בכור בישראל פדאך בן לוי זה ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי[1] וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון, שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג יג) ופטר חמור תפדה בשה[2] בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אבל לא נתן הקב"ה קפידה למניין הבהמות, אלא בהמה אחת של לוים פוטרת כמה בהמות מבכורות של ישראל, ונכנסו בהמות הלוים בקדושה, שהלוים פטורים מלפדות בכורי בניהם. וגם לויה שנישאת לישראל ובכרה, בנה פטור מה' סלעים, דבפטר רחם תלה רחמנא, ולא שייך באב כלל. אבל בהמה טהורה של כהן ושל לוי שביכרה חייבת בבכורה, כדאיתא בפרק קמא בבכורות[3]:
(מב) וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֶת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מג) וַיְהִי כָל בְּכוֹר זָכָר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם: פ
(מד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְקֹוָק כבר נצטוו לפדות את הבכורים ועד עתה לא נפדו, כי לא נתפרש למי יתנו כסף הפדיון וכמה יתנו, וגם אחר שנבחרו הלוים נשארה מצות פדיון בכור אדם ובכור פטר חמור לדורות, וחדש לו כי בכורים של עתה לא יצטרכו פדיון כסף כי הלוים יפדו אותם בין באדם בין בבהמה, רק העודפים על הלוים הם יתנו כסף פדיונם וכן הבכורות שיולדו בימים הבאים[4]:
(מו) וְאֵת פְּדוּיֵי כלומר אלו שצריכים להפדות כיון שלא היה בו לוי כנגדם הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(מז) מאותם הבכורים וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל:
(מח) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם פי' שיתן לשם פדיון דוקא כן הדין לדורות אם נתן לכהן חמש סלעים ולא פירש שהוא בשביל פדיון הבן לא יצא ידי חובה[5]:
(מט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֵת כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם מֵאֵת הָעֹדְפִים עַל פְּדוּיֵי הַלְוִיִּם:
(נ) מֵאֵת בְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַח אֶת הַכָּסֶף חֲמִשָּׁה וְשִׁשִּׁים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וָאֶלֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(נא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת כֶּסֶף הַפְּדֻיִם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו עַל פִּי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ
במדבר פרק ד
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי מנה מהם את הראויין לעבודת משא[6] לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:
(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה ולקמן הוא אומר "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה", ואפשר לומר - מבן עשרים וחמש לשורר ולהפשיט, עבודות קלות. מבן שלשים למשא, כי אז הוא בכחו, כמו שאמרו רבותינו "בן שלשים לכח". ורבותינו פירשו בן כ"ה ללמוד, בן ל' לשמש. ואמרו מכאן שכל שאינו רואה סימן ברכה בחמש שנים שוב אינו רואה סימן ברכה[7] וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מלאכת המשא[8] בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים המקודש שבכולן הארון והשלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת וכלי שרת[9]:
(ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה כשהענן מסתלק הם יודעין שיסעו וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת יכניסו כל כלי וכלי לנרתקו המפורש לו בפרשה זו ולא יצטרכו הלוים בני קהת אלא לשאת[10]:
(ו) וְנָתְנוּ עָלָיו על פרוכת המסך כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל כולו תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה מעל עור תחש וְשָׂמוּ בַּדָּיו על כתפות הנושאים[11] וי"א שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם, כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו[12]:
(ז) וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה על השולחן עצמו יהיה הלחם, ועליהם בגד התכלת, וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים, ואחרי כן יפרשו על הכלים והשולחן בגד תולעת שני כי לכבוד הלחם שהוא מסודר כהלכתו יפרשו בגד תכלת, להפריש בין השלחן ולחמו ובין הכלים והיה המכסה העליון בבגד תולעת שני שהוא מראה אדום[13]:
(ח) וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:
נביא
שמואל ב פרק יד
(כה) הפסוקים הבאים הם כדמות הקדמה להודיע הסבה, שהניעה את לב אבשלום אל המרד הגדול הזה למרוד באביו, הנה אבשלום היה בן הבכור אחרי מות אמנון, וכן מצד יפיו ומעלותיו חשב כי לו יאתה המלוכהוּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם:
(כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ גם בזה היה משונה ושהיו קווצותיו תלתלים, והיה נזיר עולם קדוש גדל פרע שער ראשו וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים עת גלוחו היה מסוף שנה לסוף שנה אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ כפי הדין בהכביד שערו מקיל בתער וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ:
(כז) וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה כולם מתו בעת ההיא, כמ"ש (לקמן יח, יח) שלכן הציב לו מצבה בחייו, ושיקרא שמו כי אין לו בן, ומצד זה התאוה למלכות שיקרא שמו לזכר עד: פ
(כח) וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה ולא בא המלך לנחמו על מיתת בניו, והנה זה עורר אותו שנית אל המרד שראה שנאת המלך עליו, עד שלא היה מקום שדוד ימליך אותו:
(כט) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא:
(ל) וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת שדה יוֹאָב אֶל על יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ והוצתיה וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ: פ
(לא) וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ:
(לב) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן כי לא לחנם הרגתי אמנון כי הוא ענה את תמר אחותי ובזה אותה בתכלית הבזיון וֶהֱמִתָנִי:
(לג) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם גם בזה הראה שלא ימליכהו, שכבר כתב הראב"ע בפ' תולדות, שנשיקה עם למ"ד הוא ביד או בכתף ובלי למ"ד הוא בפה, ולא נשק אותו בפה כראוי לבן הבכור המולך תחתיו רק נשק לו בגופו: פ
שמואל ב פרק טו
(א) וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו אחר שספר הסבות שסבבו את המרד, מספר ההכנות שהכין אבשלום לזה, מצד האחד הראה גדולתו שהוא נוהג בטכסיסי מלוכה שהכין לו סוס וחיל ומרכבה:
(ב) וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם בכל בוקר וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ:
(ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:
(ד) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו הייתי מצדיק את הדין לדונו בצדק, כי מאד הייתי נותן לב להבין דבר המשפט:
(ה) וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ בזה הראה ענותו, שהחזיק לאיש המשתחוה לו, ר"ל החזיקו שיקום וגם נשק לו כאשר ישק איש את אחיו הדומה לו, ובזה גנב לב כל ישראל:
(ו) וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל: פ
כתובים
רות פרק ג
(טז) וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי כשבאה לבית חמותה היה בטרם יכיר איש את רעהו ולכן שאלה מי הוא הבא וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ הָאִישׁ שנשבע לה שתגאל אם ע"י טוב אם על ידו:
(יז) וַתֹּאמֶר שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי ולא לשם קדושין רק כִּי אָמַר אֵלַי אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ:
(יח) וַתֹּאמֶר שְׁבִי בִתִּי עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם ממה שנתן רק מזון סעודה אחת הוא סימן שהיום יוגמר הדבר:
רות פרק ד
(א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר ששם מושב הסנהדרין וַיֵּשֶׁב שָׁם ורצה להזמין את הגואל והקב"ה זימנו וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה מדרכך שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי פירושו מכוסה ונעלם ושמו לא נכתב כי לא רצה לגאול וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב:
(ב) וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר שיהיו מזומנים מיד לברכת חתנים וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ:
(ג) וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ שהשדה הייתה גדולה וחלקה היה שייך לאלימלך ו- מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב:
(ד) ומכיוון שאני איני רוצה שתיפול נחלת אחינו בידי זרים, ואתה הקודם בגאולה וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ חוץ ממך קרוב לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל:
(ה) מבהיר לו בועז שלא ניתן לגאול רק את החלק של נעמי וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ ואם קנית את חלקה של בועז תקנה גם את חלקה של רות באמצעות ייבום:
(ו) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי זרעי כי זה לא יקרא על שמי אלא על שם המת ולכן אומר הגואל לבועז גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל:
(ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה המכירה וְעַל הַתְּמוּרָה החליפין לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וזהו קניין (כמו קניין סודר) וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל משפט העדות לאות כי הקניין נעשה כהלכה:
(ח) וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז לאחר שהרשה לו לקנות ע"י קניין סודר קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ:
(ט) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי:
(י) וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה בכוונה לְהָקִים את שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ כי מתוך שרות באה ויוצאת הנחלה אומרים זו הייתה אשת מחלון ולכן וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:
(יא) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְקֹוָק אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה שגם היו בנות עכו"ם ואפילו שהיו העם משבט יהודה ומבני לאה, הקדימו את רחל ללאה כי היא הייתה עיקרה של בית אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם ויגדל שמך בְּבֵית לָחֶם היא שם העיר ומשפחתו שמה אפרת שהיו מיוחסים:
(יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ שנולדת ממנו אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְקֹוָק לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
לש
א. לישה (ובכלל זה עריכה במערוך וכל אופני הלישה) מותרת ביום טוב. ומ"מ לא ימדוד את הקמח ביו"ט, שהרי הוא עשה חול וכלשון חז"ל דהוי עובדא דחול[14] מכיון שאינו צורך הפת ולא יתקלקל אם לא ימדוד, אלא יקח באומד הדעת. ואם לוקח בכלי המיוחד למדה שמודד בו בחול[15] אינו ממלא המדה אלא פוחת מעט או מוסיף מעט (חיי אדם כלל פה סעי' א ומ"ב סי' תקו ס"ק א ג)
ב. ואם צריך את הקמח לדבר שצריך מידה מותר (מ"ב שם ס"ק ב)
ג. מותר ללוש עיסה לעשות ממנה פת גדולה ואין חוששים שמתוך כך יאפה יותר ממה שצריך[16] (שו"ע סי' תקו סעי' ה)
ד. אפילו יש לו לחם שאפה מערב יו"ט, מותר לאפות עוד לחם, שיכול לומר[17] "אוכל היום פת חמה[18]". וכן מותר לו ללוש מין אחר כגון שיש לו פת חיטים ורוצה ללוש פת שעורים או כוסמת. (מ"ב שם ס"ק לו לז).
ה. מותר להקציף ביצה או להכין קצפת משמנת מתוקה וכן להכין מאכל ביצה עם בצלים ולערבו בשמן וכן להכין דייסה לתינוק או פודינג כהרגלו בחול (שמירת שבת כהלכתה פי"א סעי' לא לב)
האופה והמבשל
א. האופה והמבשל, מותרים ביו"ט. והוא שיהא בדעתו לאכול מן התבשל שמבשל בו ביום אבל לצורך מחר אסור לבשל ולאפות[19] (שו"ע תקג סעי' א)
ב. כל דבר שטעמו לא יפוג כלל אם יבשלו בערב החג יבשלו מבעוד יום ואם לא הספיק או ששכח בערב החג מותר לבשל והוא שיעשה בשינוי קצת ואם היה אנוס או שבאו אליו אורחים במפתיע ולא ידע להכין עבורם מבעוד יום מותר אף בלא שינוי. (רמ"א תצה סעי' א ומ"ב שם ס"ק י).
ג. אם רוצה מים חמים מותר להחם אותם ביו"ט[20] ואין צריך לחמם מערב יו"ט ולהשאירם ע"ג האש. (שמירת שבת כהלכתה שם הערה ו).
ד. אם לא היו לו את כל החומרים הדרושים לבישול או שלא ידע באיזה אופן רוצה את הבישול בערב החג או איזה מין רוצה לבשל מותר לבשלו ביו"ט אפילו בדבר שאין טעמו פג (שם)
ה. ממלא אדם דוד של מים אף על פי שאינו צריך אלא לכוס אחת וצריך להשים הכל אצל האש בפעם אחת.
ו. אם הדוד עומד כבר על גבי האש אסור להוסיף, אלא אם כן ישתמש בהם בחג שטרחא שלא לצורך הוא (שו"ע שם)
ז. מותר להשתמש ביו"ט בכל המיתקנים לחימום מים בין בשעה שהם מופעלים, ובין בשעה שאינם מופעלים מחמת שוסת החום הפסיק את פעולתם, וע"י הוצאת המים יחזרו ויפעלו[21]. ואפילו אם ע"י הוצאת מים יכנסו מים קרים תחתיהם מותר. ובלבד שלא ידליק בידים את גוף חימום (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ז)
ח. ואפילו אם מוציא מים שעה קלה לפני צאת החג מותר אע"ג שנכנסים מים אחרים תחתיהם ולא תהיה שהות לשתותם קודם צאת החג שמכיון שאי אפשר להוציא מים חמים אא"כ נכנסים אלו תחתיהם נחשב בישול זה כצורך אוכל נפש (שם הערה כב)
ט. מותר לצלות בשר ע"ג גחלים, אע"פ שמכבה הגחלים ע"י הנחת הבשר, כיון שאי אפשר בענין אחר. (חיי אדם כלל פו סעי' א)
י. אם גרף מקצת הגחלים עד שאפשר לצלות באותו מקצת, אסור לגרוף השאר. (שם סעי' ב)
יא. כירה חשמלית מותר לבשל עליה ביו"ט אם מופעלת מעיו"ט או מחוברת לשעון שבת אבל אסור להקטין או להגדיל את מידת חומה שכן כל שינוי במידת החום נעשה בדרך כלל על ידי כיבוי של חוט מלובן והבערתו של חוט אחר במקומו (שמירת שבת כהלכתה פ"א סעי' כז)
יב. תנור גז או חשמלי שחומו מכוון על יד טרמוסטאט מותר להשתמש בו ביו"ט ומותר לפותחו ולסגרו גם לשם ביקורת אע"ג שעי"כ עשוי להדליק ולהגדיל את הלהבה[22] (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ל)
יג. מותר להקטין ביו"ט את הלהבה של כירת גז אם אין שם אלא להבה אחת ואינו יכול להבעיר להבה אחרת שהיא קטנה מזו, וגם אינו רוצה להסיר לגמרי את הקדירה מן האש כדי לשמור על חום התבשיל ויש חשש שהתבשיל שעל הלהבה ייקדח ויתקלקל, או אם יש חשש שהמים יתאדו. אבל אסור להקטין את הלהבה כדי למנוע שהאוכל יתחרך במקצת או שהקדירה תפויח ועל אחת כמה וכמה שאסור לעשות כן אם כוונתו בהקטנת הלהבה היא רק כדי למנוע הפסד ממון. (שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' י)
אמנם בתנורים חדשים יש לברר האם אין כל פעילות חשמלית בהדלקת או כיבוי הלהבה. המכבה והמבעיר
א. אסור לכבות אש ביו"ט בכל דרך שהיא (שו"ע סי' תקיד סעי' א) ולפיכך יזהר שלא יזרוק גפרור בוער אלא יניחנו בזהירות באופן שיכבה מאליו וכן יזהר שלא ינער סיגריה כדי להסיר את האפר שהצטבר בה או לכסות מקטרת במכסה שלה וכ"ש שאין לדרוך על בדל סיגריה בוער וכל כיו"ב (בה"ל סי' תקיא סעי' ד ד"ה אין שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ח)
ב. וכן אסור לכבות הנר. אפי' אם צריך לשמש מטתו ואין יכול לכפות עליו כלי או להוציאו, אעפ"כ אסור ואפילו בבעילת מצוה[23]. (שו"ע סי' תקיד סעי' א ומ"ב ס"ק ה)
ג. גם הקטנת האש היא בכלל כיבוי ולפיכך להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשוב כיבוי ואסור, ואין צריך לומר שאסור להסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק שכיון שמסיר שמן מעט מהנר עי"ז כהה אורו קצת והרי זה כמכבה. (שו"ע שם סעי' ב ומ"ב ס"ק טו)
ד. וכן אסור ליקח פתילה מנר הדלוק אפילו ליתנה בנר אחר שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה אותה כיון שעי"כ מתמעט אורה. (שו"ע שם)
ה. אם אינו מוציא את הפתילה כולה מן השמן מותר מכיון שעדיין יונק מן השמן. (מ"ב שם ס"ק טז):
ו. חתיכות חלב או שעוה המונחות בנר מותר ליקח אחת מן החתיכות הרחוקות מן הפתילות מכיון שאין הפתילה יונקת עדיין מהם כלל (מ"ב שם ס"ק טו)
ז. אם אין לו אלא להבה אחת בכירה שמבשל עליה ויש חשש שהתבשיל שעל האש ייקדח ויתקלקל או יש חשש שהמים יתאדו ואינו רוצה להסיר את הקדירה כדי שתשמר חומה לצורך יו"ט מותר[24] להקטין את הלהבה אבל אם יש לו להבה אחרת קטנה מזו אסור להקטין את זו אלא חייב להעבירה ללהבה האחרת וכן אסור להקטין אם לא יתקלקל המאכל אלא רק יחרך קצת. (רמ"א שם סעי' א ומ"ב ס"ק ו וס"ק ז)
ח. ואף בכירי גז אסור לסגור את ברז הגז בשעה שהכיריים מופעלים ויש בכך משום כיבוי אבל אחר שכבתה האש מותר לסגור את ברז הגז וכן מותר לרוקן ממיכל הגז בשעה שאין האש דלוקה כדי שאח"כ כשיבשל עליה תכבה מהרה (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' יב יד)
ט. מיתקן לחימום מים הפועל באופן כזה שהגז נדלק בפתיחת ברז המים ונכבה בסגירתו אסור להפעילו ביו"ט שהרי בסגירת הברז תכבה האש (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' טו)
י. מדורה מהרבה עצים, כל עץ שלא אחזה בו האש עדיין, מותר לשמטו, שאין חיבור זה לזה. וכן מותר ליקח עץ הדולק בצד זה של מדורה ולהניחו בצד האחר של המדורה[25], הואיל שאינו מכוין לכיבוי כלל וגם אינו פסיק רישא. כלומר אינו ודאי שיכבה. אבל ליקח אותו לגמרי מן הכירה אפי' להאיר, נכון להחמיר.(חיי אדם כלל צה סעי' ג)
יא. מותר ליתן סביב נר קודם שידליק דבר המונע מלשרוף בענין שיכבה כשיגיע לשם[26], ולצורך הפסד אפי' לאחר שהדליק[27], דאינו אלא גרם כיבוי. וכן מותר לתחוב נר הדולק בחול כדי שכשיגיע לחול יכבה. ומ"מ לא יניח הנר במלקחיים או להדביק בכותל בענין שיכבה כשיגיע לשם, שהרי הוא כאילו חותך מן הנר, וזה בודאי אסור כמו נר של שמן, שהרי לוקח מגוף הנר והוי מכבה, ודוקא ליתן דבר המונע לשרוף מותר (שו"ע שם סעי' ג)
יב. נכון להחמיר שלא לחתוך נר של שעוה ע"י האש בשעה שדולק, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה. (מ"ב ס"ק כג)
יג. אבל ע"י סכין, אסור, גם קודם שדולק שהרי עי"ז מתקן נר חדש אע"פ שאינו מכוין לכך: והרי הוא מתקן כלי. (רמ"א שם ומ"ב ס"ק כד)
יד. יש להחמיר שלא להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה.
טו. מותר להחם ביו"ט מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, ואפי' לצורך קטן. (שו"ע שם סעי' ב)
טז. אפילו במים שהוחמו בערב יו"ט, יש אוסרין לרחוץ[28], וכן נוהגין ודוקא כל גופו אבל לרחוץ אבר אבר מותר ותינוק שרגיל לרחוץ כל יום מותר לרחוץ אפילו במים שהוחמו ביו"ט (רמ"א שם ומ"ב ס"ק יח)
יז. אסור[29] להדליק אש חדשה[30] ביו"ט, בכל אופן שהוא ומכל דבר, ואפילו ע"י קירוב גפרור לדבר חם שאין בו אש ממש כדי שידלק או ע"י זכוכית מגדלת שהרי יכול לעשות מעי"ט שיהיה מוכן לו ביו"ט והרי הוא כמכשירי אוכל נפש שיכל לעשותם מערב יו"ט שאסור לעשותם ביו"ט, ואם עבר והבעיר, מותר להשתמש בו (חיי אדם כלל צה סעי' יב ומ"ב תקב ס"ק א וס"ק ד):
יח. מותר להעביר ביו"ט אש מאש אחרת אם עושה כן לצורך[31] בישול חימום או תוספת אורה[32] גם ע"י גפרור ואפילו מגחלת שאין בוערת בו אש ממש וכן מותר להעביר מסיגריה בוערת או להחזיק גפרור מעל חוט חשמלי לוהט ואפילו אם מרוחק קצת ואינו נוגע ממש (מ"ב שם ס"ק ד שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ג)
יט. מותר להגדיל להבה ביו"ט לצורך ע"י הוספת שמן עצים או גז או כל חומר אחר אכן להגדיל להבה חשמלית או להגביר חומו של מכשיר חשמלי אסור כיון שעל פי רוב דבר זה נעשה ע"י כיבוי חוט חשמל אחד והדלקת אחר (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ג)
כ. י"א שאסור לעשן ביו"ט, כיון שאינו צורך השוה לכל נפש ולא התירה התורה אלא דבר השוה לכל נפש (חיי אדם שם סעי' יג) וי"א[33] שמותר ומ"מ יזהר מאד שלא לעפר בידו ולא לכבות את מה שמעשן שלא יעבור על מלאכת כיבוי[34] ומי שאינו נהנה מעצם העישון אסור לו לכו"ע לעשן ביו"ט (שדי חמד אסיפת דינים מערכת יו"ט סי' א ס"ק ב ד"ה ומ"מ)
כא. בני אדם שהם מפחדים לישן אם אין נר דלוק מותר להם להדליק שהרי זה בכלל צורך גופו (בה"ל שם ד"ה נר של)
כב. נר של יא"ר ציי"ט אם לא הדליקו בערב יו"ט ידליקנו עכ"פ בחדר שאוכלין בו כיון שמוסיף אורה בחדר ויותר טוב שידליקנו בביהכ"נ ובשעת הדחק יש להתיר בכל גווני שהרי הוא כעין נר של מצוה שהוא לכבוד אבותיו (בה"ל שם)
המוציא
כג. הוצאה מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהיה לו צורך קצת, כגון שמתיירא מגניבה וכיוצא בו. אבל שלא לצורך כלל, י"א שחייב, וי"א דאינו אלא מדרבנן. וכל בעל נפש, יחמיר על עצמו שלא להוציא רק מה שצריך קצת לאוכל נפש או לקישוט. והמחזורים שהיו מונחים כבר בבהכ"נ, לא יביאם לביתו אפילו משום חשש גנבה, וכ"ש שאר כלים. אלא שאם הביאם ביו"ט לבהכ"נ ומתיירא מגניבה, מותר להחזירם, דהתירו סופן משום תחלתן ואם רוצה לומר במחזורים דברי שירות ותשבחות בי"ט, לעולם מותר להביאם. (שו"ע סי' תקיח חיי אדם כלל צו סעי' א)
כד. במקום שיש עירוב, מותר לטלטל אפילו מה שאינו לצורך היום כלל, רק שיש בו תורת כלי. ובמקום שאין עירוב, אסור לטלטל אפילו מחצר לחצר. (שם סעי' ב):
כה. מותר להוציא את הקטן, אע"פ שאסור בשבת, דהוי צורך קצת, ואפילו לטייל, מותר (שם סעי' ג):
כו. מותר להוציא צרור מפתחות מרשות לרשות ולרה"ר במקום שצריך לאחד המפתחות הנמצאים בצרור (שמירת שבת כהלכתה פי"ט הע' יד).
כז. וכל מה שהותר להוציא הוא דווקא לצורך יהודי אבל לצורך נכרי או יהודי שמחלל שבת בפרהסיא אסור (שמירת שבת כהלכתה פי"ט סעי' ז).
כח. מותר ביו"ט להזיז ולכוון את שעון השבת ולגרום שיידלק החשמל מוקדם יותר או לגרום להדלקת הגז בתנור מוקדם יותר ובתנאי שאין נעשה שום שינוי בפועל בשעת פעולתו אמנם בשעה שדולק אין לגרום לכך שיפסיק מוקדם יותר. (שמירת שבת כהלכתה י"ג, כז).
[1] העמק דבר
[2] אור החיים ודוקא פטר חמור, אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות הבכור זכה בו, והרי הוא אצלו כחולין, ומה מקום לפדיון
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] מלבי"ם
[5] העמק דבר
[6] רש"י
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] אבע"ז
[9] רש"י
[10] רש"י
[11] אבע"ז
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[15] ולפ"ז לקחת בכוס שאינו מיוחד למידה בחול מותר
[16] ר"ל הואיל ואין בה טורח כ"כ כמו שיש בפת קטן בעריכת כל אחת מהם וע"כ הו"א שיש לחוש שיאפה יותר ממה שצריך והיינו באופן שאסור וכגון בתנור גדול או בכמה פעמים דבתנור קטן ובפעם אחת אפילו לאפות יותר ממה שצריך לית לן בה מפני שהפת משתבח על ידי זה וה"ה שמותר לו לאפות לחמניות דקות מאד אע"ג שטורח הרבה בעריכת ובלישת כל אחת ואחת: (מ"ב שם ס"ק לב)
[18] ולכאורה ה"ה ברוצה פת טריה
[19] מי שאכל בשר ביום טוב, לנוהגים כבן איש חי אסור לבשל מאכלי חלב לאחרים, אלא אם כן יש שהות ביום שיעבור זמן ההמתנה בין בשר בחלב (שש שעות, שלוש שעות, או שעה, כל אחד כמנהגו), כדי שראוי שיאכל זה מן התבשיל ההוא בו ביום, אבל אם אין שהות ביום שיאכל הוא עצמו ממנו, אסור לבשל לאחרים, אבל בטלטול מותר (בן איש חי שם) ובפוסקים האשכנזים פסקו שאף אם אין לו עצמו שהות ביום לאכלו מותר . (שמירת שבת כהלכתה פ"ב סעי' א).
[20] אע"ג שאין טעמם פג במה שמשאירם להחם על האש מעיו"ט עכ"פ כיון שאיכא פסידא שצריך לשלם עבור בעירת האש (כגון בגז או חשמל או אם משלם עבור עצים) וכן המים הולכים ומתחסרים הוי כטעמו פג)
[21] דהוי גרמא דהבערה לצורך אוכל נפש וגם אינו פסיק רישא ודאית כיון שיש והטרמוסטאט נמצא במצב שבלא"ה היה מתחיל לפעול ואז הוצאת המים לא ישפיעו עליו כלל (שם הערה כג)
[22] כיון שהכיבוי וההדלקה הם לצורך אוכל נפש וגם לסוגרו אחר שהוציא את התבשיל מותר אע"ג שאינו לצורך אוכל נפש מותר כיון שאינו מכוין ממש לכבותה שהרי כך הרגילות לסגור את דלת התנור וגם הקטנת הלהבה שתבוא ע"י סגירת הדלת לא נעשית מיד עם סגירתה אלא רק קצת אח"כ וא"כ הו"ל פס"ר של גרם כיבוי ואפשר לצרף כמב קולות א. שרבו הסוברים דגרם כיבוי שרי ביו"ט ב.שכיון שאינו עושה פחם הוי גרם כיבוי בדומה לגחלת של מתכת שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ג. וגם אין הגז נכבה לגמרי ואינו אלא מיעוט הלהבות (שם הערה פ)
[23] ונ"ל דלצורך שעה שיצרו מתגבר או ליל טבילה, יש לסמוך על המתירין בי"ט ב' של גליות לכבות. ואם יכול להדביק הנרות לעשותן כמין אבוקה כדי שידליק מהר, לא יכבה. או שיעמיד הנר במים וכשיגיע שם ממילא יכבה, כל זה יש להתיר בי"ט ב' של גליות וכן מותר להעמיד במקום שהרוח שולט כדי שיכבה, ובלבד שלא יהיה הרוח מנשב אז, דאל"כ הוי כמכבה בידים. ודוקא לצורך תשמיש יש לסמוך על זה (חיי אדם כלל צה סעי' א ובה"ל שם ד"ה או כדי)
[25] אבל אסור ליקח פתילה מנר הדולק אפילו ליתנה בנר אחר, ואינו דומה לפתילה נ"ח שאסור להוציאה מן הנר שתיכף כשמוציא, הוא מכבה, משא"כ בעץ הדולק, שלא יכבה כל כך מהרה (חיי אדם שם סעי' ד)
[26] דלחתכו בסכין אסור דמה שחותכה לשתים ועושה לכל אחת נר בפ"ע הוא בכלל תיקון מנא ולחתכה ע"י אש קודם הדלקה דמותר לכו"ע אינו רוצה כי כונתו שישאר לו חתיכת נר להדליק עוד פעם אחרת ואם ידליקנה באור ידלקו שתיהם ולא ישאר מאומה (מ"ב שם ס"ק יט)
[27] ואע"ג דקיי"ל בבשו"ע או"ח סימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי שרי היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם אסור זהו סברת המחבר אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק: ולפי דעה זו דדבר המונע מותר ליתן אפילו אחר הדלקה יהיה מותר לתחוב הנר בחול אפי' אחר הדלקה: (מ"ב ס"ק כ וכ"א)
[29] ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ח שמאריך בזה (ביאור הלכה סי' תקב סעי' א ד"ה אין מוציאין)
[30] ובכלל זה גם הדלקת חשמל (שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' ב ועיי"ש בהערה ח מה שפלפל בשם הגרשז"א זצ"ל אם גם בחשמל מותר בעבר והבעיר)
[31] דאף דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א דכל מידי דהנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש: (מ"ב סי' תקיא ס"ק א)
[32] ואפילו אם אין בו צורך מידי אלא מעביר בליל יו"ט כדי שיוכל למחרתו להשתמש בו להעביר אש לצורך בישול (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ד)
[33] עיין ביאור הלכה שם ד"ה אין עושין שיש דעות בפוסקים והובאו באחרונים "יש מהן שאוסרין [הכנה"ג והמ"א בסימן תקי"ד והקרבן נתנאל בפ"ב דביצה והח"א] משום דהבערה זו אינו שוה בכל נפש וכו' וגם דמצוי בו כיבוי כשמדליק ע"י נייר או גחלת ומשליכם כדרכו בחול והרבה מקילין [דרכי נועם המובא בבה"ט ושלחן עצי שטים והברכי יוסף ועיין בשע"ת שהביא עוד ועיקר טעם כולם משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה נעשה שוה בכל נפש] ורק שצריך ליזהר מכיבוי וכמו שכתב בשע"ת ובפ"ת דהיינו שלא להבעיר מנייר ורק משלהבת וגם מגחלת מותר דהיינו לקחת גחלת בוערת ומיד שהדליק את מה שמעשן ישליכנו בחזרה על האש בענין שלא יהיה כיבוי כלל וכו' וגם בציגארין רגילין בחול להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר יש ליזהר בזה ביו"ט דיש בו משום כיבוי. עוד כתב בשע"ת דיש שנהגו להחמיר ביו"ט ראשון ובשני י"ט של ר"ה ולהקל ביו"ט שני וכן נוהגין לעשות ומ"מ הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן ורק שיזהרו בענין כיבוי וכנ"ל וכ"ז דוקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש דאל"ה מדינא אסור. ואפילו במקומות שרגילין הכל בזה ואז אין איסור מצד ההבערה עכ"פ יש להזהר ולהזהיר להעם שיהיו זהירין מחשש כיבוי וכנ"ל":
[34] וידוע בזה מחלוקת גדולי דורנו ונהרא נהרא ופשטיה ועיין שמירת שבת כהלכתה פי"ג בעי' ז ובהערות שם בענין הכיתוב על הסיגריות אם יש בו משום מוחק ועיי"ש בהערה לב בשם שו"ת מהר"ם שיק שמי שנהג שלא לעשן ביו"ט הרי זה נדר שאי אפשר להתירו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה