יום רביעי, 13 במאי 2015

פרשת בחקתי יום ד'

מקרא

ויקרא פרק כו

(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק שהוצאתים כדי שאהיה להם לאלהים כאמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ומה שהשחיתו אז יתקיים אחר קבוץ גליות לימות המשיח ועולם הבא[1]:
(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיא פירושה[2] אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ויקרא פרק כז

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר גם זו הפרשה דבוקה, שהיתה בהר סיני מחוברת אל התוכחות[3]:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא יבדיל יפריש כמו לשון מפרש שהנודר צריך לפרש באיזה ענין הוא נודר וכמה הוא נודר[4] נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת שידור נדר לאמר אם השם יעשה לי כך אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני או ערך בהמה[5] לַיקֹוָק:
(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ שני הכפין כפל הוא כמו שתאמר מאודם אדמימות מן לבן לבנונית וכאומר והיה ערך  הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:
(ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי הקטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן הזה שהוא בן חמש שנים עלי[6] וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
(ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:
(ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:
(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ שאין ידו משגת ליתן הערך הזה וְהֶעֱמִידוֹ לנערך לִפְנֵי הַכֹּהֵן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אומנות אם היה חמר משאיר לו חמורו[7]: ס
(ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיקֹוָק אם הקדישו סתם יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לקרבן ולא לבדק הבית[8]:
(י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ  טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה בין שאמר זו חליפי זו, בין שאמר זו תמורת זו[9] וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
(יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טְמֵאָה בעלת מום[10] אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן:
          

נביא

שמואל ב פרק יא

 (י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ:
(יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב והוא דייק אדוני יואב כאילו יואב הוא העקר ולא נכון לדבר כן בפני המלך, ועל כן נתחייב מיתה כמורד וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת:
(יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ באותו מקום ששכב בו אתמול עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד:
(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה:
(טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ שימו אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה כלומר בשורה הראשונה של המלחמה בה מתנהלים הקרבות העזים וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו לא לעזור לו במלחמה וְנִכָּה וָמֵת כיון שהיה אוריה מורד במלכות באמרו אדוני יואב כנ"ל וחייב מיתה: ס  
(טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר כדרך המצור ששומרים על העיר מסביב וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל גיבורים מבני עמון שָׁם:
(יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי:
(יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה:
(יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ שליח לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ:
(כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם להתקרב אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה:
(כא) ועוד אם יטען לך המלך מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הוא גדעון הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח חתיכת אבן מה - רֶכֶב אבן העליונה  של הרחיים מֵעַל הַחוֹמָה (כמו שכתוב בשופטים ט נג) וַיָּמָת בְּתֵבֵץ שם המקום לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה ורצה לומר: עם שהיה איש מלחמה מנעוריו וידע בכל זה ועם כל זה לא שת לבו לזאת, אם כן מהנראה כי מן השמים נהיה הדבר. וכוונתו היתה להודיע שעשה מה שצוה לו בדבר אוריה, ולהסתיר הדבר בפני השליח לא צוהו לאמרו מיד וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:
(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב:
(כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי כאשר גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם וסוף הדבר היה אשר נהיה אנחנו מתגברים עליהם לרדפם עַד פֶּתַח הַשָׁעַר:
(כד) ויראו וַיּוֹרוּ המוראים הַמּוֹרִים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת: ס
(כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה כך דרך המלחמה שלפעמים מהמנצחים נופלים בחרב תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ ואמר עוד לשליח וְחַזְּקֵהוּ אתה בעצמך את יואב:




כתובים

תהילים פרק קמג

(ד) וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי ואתמה: (ה) כש- זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם בהם עשית לנו הרבה ניסים הָגִיתִי חשבתי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ: (ו) אז פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי בתפילה כי נפשי תתאוה למעשיך הקב"ה כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ כמו ארץ יבשה וצמאה שמתאווה למים סֶלָה לעולם: (ז) מַהֵר עֲנֵנִי יְקֹוָק כָּלְתָה רוּחִי מרוב התאוה לפועל הקב"ה נפשי כמעט פרחה ובבקשה אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם יֹרְדֵי בוֹר הרעיון הוא שכאשר הקב"ה מסתתר אנו כנמצאים בבור: (ח) הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר היינו בהשכמה ובזריזות את חַסְדֶּךָ כִּי בְךָ בָטָחְתִּי הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ להנצל מהאוייב כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי אני נושא אליך את תפילתי להסתכל ולבטוח בך: (ט) הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְקֹוָק אֵלֶיךָ כִסִּתִי אני מכסה מכל אדם את תלאותי ואספרם רק אליך: (י) לַמְּדֵנִי תן בליבי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ כִּי אַתָּה אֱלוֹהָי ובידך להטות לבבי אליך וב- רוּחֲךָ טוֹבָה וברצונך הטוב תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר שלא אכשל בעבירה כאדם שאינו נכשל כשהולך במישור: (יא) לְמַעַן יתגדל ויתקדש שִׁמְךָ יְקֹוָק תְּחַיֵּנִי ואפילו אם אין בידי מספיק זכויות אז תצילניבְּצִדְקָתְךָ תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי: (יב) וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית תכרית את אֹיְבָי וְהַאֲבַדְתָּ כָּל צֹרֲרֵי נַפְשִׁי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ ועל האדון להציל את עבדו שקמים עליו לאבדו:

תהלים פרק קמד

(א) לְדָוִד בָּרוּךְ יְקֹוָק צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה כל ניצחון שלי במלחמה זה בזכות הקב"ה שמלמד את ידי למלחמה: (ב) חַסְדִּי החסד שהוא עושה עימי עושה אותו ל- וּמְצוּדָתִי למבצר חזק להגנה מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי ומציל לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי מלשון מחסה הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי זהו משל על משפחת שאולי הקב"ה משטיח ומקרקע אותם לפני דוד: (ג) יְקֹוָק מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ דוד פונה להקב"ה ואומר מדוע אתה מחשיב את בני האדם לחבבם: (ד)  הרי אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה הוא דומה להבל שיוצא מן הפה שאין בו ממש ו- יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר שהחיים שלו עוברים מהר כמו שצל עובר עם תנועת השמש: (ה) יְקֹוָק הַט שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ תטה את השמים ותרת לגעת בהרים והכוונה שהקב"ה יבוא חשבון עם הרשעים שהרי אם נפרע משאול אז מהרשעים לא כל שכן: (ו) בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם הם יפוצו ויתפזרו מרוב חרדה שְׁלַח חִצֶּיךָ אלו הרעמים וּתְהֻמֵּם מלשון מהומה:

 

משנת ההלכה

חובת קביעת עיתים לתורה

       א.       אף על גב שהלומד יחידי הוא ג"כ מקיים מצות עשה של תלמוד תורה מכל מקום לכתחלה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה שעל ידי זה יש כבוד שמים יותר וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות "ברב עם הדרת מלך"

        ב.        ובעונותינו הרבים כמה אנשים מרפים ידיהם מן התורה לגמרי ואינם חוששים לקבוע אפילו זמן מועט ביום לתורה והסיבה הוא מפני שאינם יודעים גודל החיוב שיש בזה וכבר אמרו חז"ל ויתר הקב"ה על עון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על עון ביטול תורה.

         ג.          בזמן זה שקובע לעצמו ללמוד תורה צריך שילמוד תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, הלכות פסוקות, ותלמוד, ולא ילמד תלמוד בלבד אם הוא תחלת לימודו, לפי שבתחלה צריך לידע הרבה מן האיסור והמותר בלא טעמים וראיות ואיך לעשות המצות הנהוגות, כדי שידע לשמור ולעשות ולא יחטא קודם שידע הכל על נכון מעומק לימוד התלמוד.

        ד.        ועת זו שביום מצוה מן המובחר לקבוע אותה מיד אחר התפלה קודם שילך לעסקיו וכל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש והולך ללמוד זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון וקביעות העת צריך שיהיה קבועה ותקועה בענין שלא יעבירנו אף אם הוא סבר להרויח הרבה.

       ה.       ומכל מקום קודם שילך לבית המדרש יכול לאכול פת שחרית אם הוא רגיל וטוב שירגיל בו כי פ"ג מיני חלאים כמנין מחלה תלויים במרה וכולם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן.

         ו.         אם צריך לעשות דבר נחוץ מיד אחר התפלה ואין לו ברירה אלא לדחות את קביעות לימודו חייב להשלים אותו בזמן מאורח יותר ביום או בלילה ואף על פי כן טוב שילמוד אפילו הלכה אחת או פסוק אחד מיד אחר התפלה.

         ז.         גם מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו או יקבע לו מקום וילמוד מעט מה שיודע ויכניס יראת שמים בלבו ויפשפש במעשיו אולי ימצא בהם איזה צד עבירה ויפרוש ממנה.

       ח.       כשהוא לומד וצריך לצאת לחוץ, אל יניח את הספר פתוח, כי על ידי זה משכח תלמודו.

        ט.       צריך ליזהר, בכל מה שהוא לומד, להוציאו בשפתיו ולהשמיע לאזניו, שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו וגו', ומי שמוציא בשפתיו, אף על פי שאינו מבין, קיים מצות ולמדתם, ולכן כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן כשעולה לספר תורה. וכל העוסק בתורה, ואינו יכול להבין, מחמת קוצר דעתו, יזכה להבינה בעולם הבא.



[1] ספורנו
[2] רש"י
[3] רמב"ן
[4] רשב"ם
[5] אבע"ז
[6] רש"י
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] רשב"ם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה