מקרא
דברים פרק יא
(ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם נשיהם ובניהם וטפם[1] וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו[2] בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל וכולם ראו את הדבר בעיניהם[3]:
(ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה יְקֹוָק הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ אינו אומר תעשו המצות למען תחזקו, כי אם כן תעשו על מנת לקבל פרס, אלא עשו את המצות מאהבה, ובעבור דבר זה תחזקו[4] וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
(ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ שאם בניכם לא ישמרו את המצות יגלו ממנה מהרה קודם לונושנתם בארץ כמו שהעיד באמרו ועצר את השמים ואבדתם מהרה[5]: ס
(י) כִּי הָאָרֶץ הזאת טובה מכל הארצות לשומרי מצותיו ורעה מכל הארצות ללא שומרם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָשהיא ארץ המישור ואין בה הרים, אלא כמו בקעה אחת, והנילוס עובר על פניה, וכשאדם רוצה להשקות שדהו, בא אל שפת הנהר, ופתח גידודי הנהר שכנגד שדהו ברגלו, והמים נמשכים מן הנהר על פני השדה, ומשקהו[6] כְּגַן הַיָּרָק שאין צריכין למטר ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם[7]:
(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת ואין אדם יכול להשקותה מן הנהרות[8] לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:
(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ לפקוד את יושביה ולדקדק את מעשיהם[9] תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב[10]: ס
(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מצות אהבת ה' וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם נצטוינו בזה להתפלל לפני ה' ית' כל יום אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא[11]:
(יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ בשעות הראויות לזרוע ושתמצאו בהם נחת רוח יוֹרֶה
הוא המטר היורד לאחר הזריעה ברביעה ראשונה שמרוה את הארץ ואת הזרעים וּמַלְקוֹשׁ המטר היורד באחרונה סמוך לקציר, ונקרא מלקוש על שם שיורד על המלילות ועל הקשין, והוא המטר המאוחר[12] וְאָסַפְתָּלפי שנאמר והגית בו יומם ולילה שומע אני כמשמעו לכך נאמר ואספת דגנך יש לך רשות להתעסק במלאכתך[13] דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ ענבים ליין וְיִצְהָרֶךָ זיתים לשמן:
(טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ ואחרי כן וְאָכַלְתָּ נצטוינו להאכיל הבהמה קודם שאוכל בעצמו אבל בשתיה אדם קודם לבהמה[14] וְשָׂבָעְתָּ דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה[15]:
(טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם הוזהרנו שלא יפנה לבנו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת, או שיבאו העתידות אשר יתנבאו מהם, וכן הוזהרנו שלא ינטה במחשבתו בספוריה, או בדרכי עבודתה, או יעיין בהם, כגון להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה. ואפי' בספרים שבזמן הזה דתיהם מאוסים לכל, (כספרי היונים ודומיהם), ואין חשש שימשך אחריהם אעפ"כ אסור וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם כי המחשבה באלו הדברים והעיון באותן הליצניות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם אלא יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו, ולא תבא עתידות רק בגזרת עליון[16]:
(יז) וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק נֹתֵן לָכֶם:
(יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם גם בחו"ל שתהיו בגלות[17] וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם מ"ע להניח תפילין של יד וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם מ"ע להניח תפילין של ראש:
(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם מצות עשה שנלמד אותם את בנינו את התורה והמצוות עד שידברו בם הבנים בכל שעה כי "ושננתם" האמור בפרשת ואתחנן ביאורו שיספר להם המצות, וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים[18] בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ נצטוינו לעשות מזוזה על פתחי הבתים ושערי החצרות המדינות והעיירות[19]:
(כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ לימדך הכתוב כי ארץ ישראל נתונה לישראל לעולם כימי השמים על הארץ שהם לעולם, ואם יגלו ממנה עתידין לחזור לתוכה, שאין אומה ולשון מושיבין אותה ומחזיקין בה כי אם ישראל[20]: ס
(כב) כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן שלא לשכוח אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת כל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וגם עובר בלאו של תורה[21] אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'[22]:
(כג) וְהוֹרִישׁ יְקֹוָק אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם:
(כד) כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר בדרום וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת בצפון ומהמקום שאתם עומדים בו וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן ים התיכון במערב[23] יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם:
(כה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: ס
סליק פרשת עקב
נביא
ירמיה פרק כט
כד וְאֶל שְׁמַעְיָהוּ הַנֶּחֱלָמִי נביא שקר מהעיר "חֶלֶם". תֹּאמַר לֵאמֹר:
כה כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַעַן אֲשֶׁר אַתָּה שָׁלַחְתָּ בְשִׁמְכָה סְפָרִים אֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם וְאֶל צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן וְאֶל כָּל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר:
כו יְקֹוָק נְתָנְךָ כֹהֵן תַּחַת יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן לִהְיוֹת פְּקִדִים בֵּית יְקֹוָק לְכָל אִישׁ מְשֻׁגָּע וּמִתְנַבֵּא שמעיהו שלח לצפניה בן מעשיה, שהוא הכהן במקום יהוידע הכהן, שישמור, מפני אנשים משוגעים המתנבאים על חורבן (הכוונה לירמיהו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק לשים אותם (הכוונה לירמיהו) בבית הסוהר, ולשים ידם באזיקים:
כז וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעֲנְּתֹתִי הַמִּתְנַבֵּא לָכֶם:
כח כִּי עַל כֵּן שָׁלַח אֵלֵינוּ בָּבֶל לֵאמֹר אֲרֻכָּה הִיא והרי ירמיהו, שלח אלינו אגרת, ובה נאמר שארוכה היא גלות בבל, בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן שיבנו בתים ושיִטְעוּ הגוֹלִים עצים לאות שלא יחזרו במהרה:
כט וַיִּקְרָא צְפַנְיָה הַכֹּהֵן אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּאָזְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא:
ל וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:
לא שְׁלַח עַל כָּל הַגּוֹלָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֶל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי יַעַן אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם שְׁמַעְיָה, וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּיו, וַיַּבְטַח אֶתְכֶם עַל שָׁקֶר:
לב לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי פֹקֵד עַל שְׁמַעְיָה הַנֶּחֱלָמִי וְעַל זַרְעוֹ לֹא יִהְיֶה לוֹ אִישׁ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָעָם הַזֶּה וְלֹא יִרְאֶה בַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְעַמִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי סָרָה דִבֶּר עַל יְקֹוָק כי שקר נִבָּא שְׁמַעְיָה בשם יְקֹוָק :
ירמיה פרק ל
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק לֵאמֹר:
ב כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר כתוב כל הנבואות בספר:
ג כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר יְקֹוָק וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ שעד ימות המשיח יקראו בנ"י בנבואות אלו, ויקווּ לגאולה העתידה.
ד וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל יְהוּדָה:
ה כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם על מלחמת גוג ומגוג אמר, שיהיה חרדה ופחד.
ו שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר שאלו: האם זכר יכול ללדת ?! מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה א"כ, מדוע כל איש ידיו על מותניו, כאשה יולדת בכאביהָ. וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן ופני האנשים נהפכו לירוקים מרוב פחד:
ז הוֹי, כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ גדול יהיה הפחד ביום ההוא, שלא יהיה כמוהו. וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ וזמן של צרה לבנ"י, ומצרה זו תצמח לו הישועה:
כתובים
איוב פרק יג
(טז) גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא שאפילו שאני מוכיחו הוא לא יעניש אותי ויהיה לי לישועה והצלה שלא אפגע ממנו. אבל חנופה לא תבוא לפניו שאם אשתוק ורק אחשוב את מחשבותי כנגד הנהגתו ולא אטען אותן לפניו אהיה כמו חנפן ואז יענישני ולא אבוא לפניו: (יז) שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי וְאַחֲוָתִי חוות דעתי בְּאָזְנֵיכֶם: (יח) הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט לדון ולהתווכח עימי יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק אבל אם מישהו יצדק בטענותיו כנגדי אודה לו ואשתוק: (יט) מִי הוּא יָרִיב עִמָּדִי מי יכול לריב איתי ולטעון כנגדי כִּי עַתָּה אַחֲרִישׁ וְאֶגְוָע: (כ) אַךְ שְׁתַּיִם אַל תַּעַשׂ עִמָּדִי אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר שתי רעות אל תעשה איתי ואז לא אסתתר ממך ואמצא טענות להתווכח אתך: (כא) כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק רעה ראשונה שלא תעשה לי שתסיר את ידך ממני והם היסורים שאתה מניח עלי וְאֵמָתְךָ אַל תְּבַעֲתַנִּי ורעה שניה שלא תעשה לי שלא תפחיד אותי ותסלק את האימה שאתה מטיל עלי: (כב) וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי או שאתה תדבר ותטען נגדי ראשון ואני אענה לך את ערעורי על טענותיך או שאני אטען ראשון ואתה תענה לי: (כג) כַּמָּה לִי עֲוֹנוֹת כמה עוונות שעשיתי במזיד בשביל הנאתי וְחַטָּאוֹת בשוגג פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הֹדִיעֵנִי שעברתי במזיד כדי להכעיס אותך תודיע ותגלה לי: (כד) לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ למה אתה מסתיר פניך ממני ומתיחס אלי כמו לאויב: (כה) הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ וְאֶת קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף העלה כתוש תשבור וקש יבש תרדף שאני כאחד מהם: (כו) כִּי תִכְתֹּב עָלַי מְרֹרוֹת אתה כותב עלי בגזר דינך שאני מורד בך וְתוֹרִישֵׁנִי עֲוֹנוֹת נְעוּרָי ואתה מוריש לי את עוונות נעורי (ואני לא עשיתים): (כז) וְתָשֵׂם בַּסַּד רַגְלַי וְתִשְׁמוֹר כָּל אָרְחוֹתָי סיד שמי שהולך עליו משאיר סימני רגליו , כך גם אתה עוקב אחרי כל צעדי וזוכרם עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה על צעדי פסיעות רגלי אתה עוקב וחוקק אותם לפניך לזכרון: (כח) וְהוּא כְּרָקָב יִבְלֶה כְּבֶגֶד אֲכָלוֹ עָשׁ אומר על עצמו שגופי יתבלה וירקב כמו בגד שאוכלו עש - תולעת שאוכלת בגדים:
משנת ההלכה
דיני השבת אבידה
א. כיצד מצות השבה, אם הוא מכיר את בעל האבדה, לכתחילה[24]. צריך הוא להחזיר אותה לידי בעליה, ולתתה לו ולא רק להניחה ברשו הבעלים בלא ידיעתו, ועד שהחזירה חייב הוא לטפל בה[25].
ב. המחזיר את האבידה לרשות בעליה למקום המשתמר[26]. למשל לגינתו או למרפסת, מחסן, משרד וכדומה שהאבידה יכולה להשמר בהם, ולא הודיע על כך לבעלים[27], ולא אמר לו שמור אבידתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת[28], יצא ידי חובה בדיעבד, וקיים את המצוה[29].
ג. מכיון שציותה התורה שחייב המוצא לשמור לטפל באבידה כאליו בעליה מסרה לו ומינהו להיות שומר. אם החזיר את האבידה לרשות בעליה למקום שאינו משתמר, לא יצא ידי חובתו, וחייב באחריותה, כשומר שפשע כלומר שאם אבדה משם, חייב לשלם לבעלים את הפסדה[30].
ד. החזיר אבדה שאין בה רוח חיים בשחרית למקום שאינו משתמר, אבל הבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית, יצא ידי חובתו ואינו חייב לטפל בה, שהרי הבעלים רואים אותה, אף על פי שאינו מקום המשתמר[31].
ה. החזיר אבדה שיש בה רוח חיים למשל אם מצא כלב או כל בעל חי אחר והחזירו למקום שאינו משתמר, כלומר שאותו בעל חי יכול לברוח לא יצא ידי חובתו, וחייב לטפל בה, וחייב באחריותה, ואף כשהחזירה בשחרית והבעלים נכנסים ויוצאים שם[32] , כיון שדבר שיש בו רוח חיים רגיל לצאת ממקום שאינו משתמר, וצריך שמירה יתרה[33]. ולכן חייב להכניסם דווקא לרשות הבעלים המשתמרת.
ו. הרואה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה, הרי זה קיים המצוה, ואין צריך דעת בעלים[34].
ז. החזיר את האבידה לרשות הבעלים[35] - וברחה, והחזירה שוב וברחה שוב אפילו כמה פעמים ואפילו מאה פעמים[36], חייב להשיבה[37] אמנם במצב זה אינו עובר משום לא תוכל להתעלם כמו שיבואר להלן.
[1] חזקוני
[2] רש"י
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] ספורנו
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רשב"ם
[8] חזקוני
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] ספר מצוות ה', ספר אלה המצוות מ"ע ה
[12] רבינו בחיי
[13] חזקוני
[14] ספר מצוות ה' ועיין בה"ל קסז סעי' ו
[15] רמב"ן
[16] ספר מצוות ה', אלה מצוות ל"ת י
[17] רש"י, רמב"ן
[18] רמב"ן, ספר מצוות ה'
[19] ספר מצוות ה', ספר אלה מצוות עשה טו
[20] רבינו בחיי
[21] רש"י, ספר מצוות ה'
[22] רמב"ן
[23] רשב"ם
[24] הט"ז דייק מלשון הטור שכתב שאם הוא מחזירה לרשות הבעלים בלי להודיעם יצא – משמע שלכתחילה צריך הוא להשיבה לידיהם, וכן דייק ברמב"ם (שם ה"ז) שכתב על החזרה לרשותם בלי להודיעם "קיים המצוה", משמע שאינו לכתחילה.
[25] טור ר"ס רסז.
[26] רמב"ם פי"א הי"ד, שו"ע רסז א.
[27] ב"מ לא ע"א, טור שם.
[28] רש"י ב"מ שם.
[29] טור ורמב"ם שם, וראה שם בגמ' שם, ובטור, שנלמד ממה שנאמר: "השב תשיבם"-, התורה ריבתה השבות הרבה, ללמדנו שאין צריך דעת בעלים, כל שהשיב למקום המשתמר גמ' שם.
[30] רמב"ם שם הי"ד, ע"פ גמ' שם, טוש"ע שם. וראה רש"י נז ע"א שמבאר שהמחזיר אבדה בצהרים למקום שאינו משתמר, אף שהבעלים נכנסים ויוצאים שם [בשחרית], לא יצא ידי חובתו מפני שהבעלים לא מצוי בצהרים בביתו.
[31] ב"ק נז ע"א, רמב"ם שם הט"ו, טוש"ע שם. ובשטמ"ק (ב"ק שם) כתב בשם הרא"ה שצריך שיראה שהבעלים נכנסים ויוצאים שם [ולא די בכך שהוא יודע שזה דרכם בדרך כלל]. ועוד כתב שם שלא אמרו "שחרית" אלא מפני שדרך בני אדם להיות בבית בשחרית, אבל הוא הדין בצהרים אם ראהו נכנס ויוצא והחזיר לשם, פטור. [ורש"י שם שנראה שמבאר בגמרא הנ"ל שאינו צריך לראות בפועל שהבעלים נכנסים ויוצאים שם, ודי בכך שהוא יודע שזה דרכם בדרך כלל, ולכן כתב שהמחזיר בצהרים לא יצא ידי חובתו].
[32] רמב"ם שם, ע"פ ב"ק נז ע"א מודינא לך בבעלי חיים כו', [ועי' לח"מ שהקשה שזה לא מוסב כלל על החזירה שחרית כו' ועי' הגהות הגר"א לגמ' שם ובאור הגר"א סי' רסז ס"ק ה שהרמב"ם לא גרס "מודינא", ונראה שהרמב"ם היתה הגירסא שהובאה בדק"ס שם שלא נאמר שם כלל "מאי לעולם אפילו מביתו"], טוש"ע שם.
[33] רש"י שם, סמ"ע ס"ק ג.
[34] רמב"ם שם הט"ז, ובמ"מ שם שכן מפורש בב"מ דף לא, ועי' באור הגר"א ס"ק ו שכן משמע במשנה שם ל ע"ב, שו"ע שם.
[35] טור שם.
[36] במשנה שם "אפילו ארבע וחמש פעמים", ובגמ' לא ע"א וברמב"ם ובשו"ע נאמר "אפילו מאה פעמים", ובטור נאמר "אפילו כמה פעמים".
[37] שנאמר "השב תשיבם" משנה ל ע"ב, רמב"ם שם הי"ד, טוש"ע שם ב. ובפהמ"ש להרמב"ם (שם) ביאר ש"השב" משמעו אפילו מאה פעמים (גמ' לא ע"א), ש"השב" הוא מקור, והמקור נופל על המעט ועל הרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה