יום חמישי, 11 ביולי 2013

פרשת דברים יום ה'

מקרא

דברים פרק ב

 (כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת מדבר שבצד קדם – מזרח[1] אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:
(כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ הידועה[2] אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול:
(כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי אם הוצרכתי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי אם רציתי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי בצבאותי[3]:
(כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר שמכרו לי אוכל ומים[4] וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר שגם מכרו לחם ומים ודוקא אלו שבער אבל שאר מואבים עליהם נאמר "אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"[5] עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

(ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: ס

(לא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ גרש אותו[6] כדי לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:
(לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה ליהץ[7]:

(לג) וַיִּתְּנֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בנו בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ:

(לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם הגברים הגיבורים[8] וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד כמו שנצטוינו לא תחיה כל נשמה:

(לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ:

(לו) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה היתה חזקה[9] מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ:
(לז) רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל  שעל - יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ שלא לכבוש לא כבשנו:

דברים פרק ג

(א) וַנֵּפֶן וַנַּעַל צפונה דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי:

(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן:

(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:

(ד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:

(ה) כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הן פרוזות ופתוחות מאין חומה[10] הַרְבֵּה מְאֹד:


נביא

ירמיה פרק כ
ח   כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר  אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא  כשאני מנבא, אני זועק להם, נבואות על חמס ושוד שיבוא עליהם. כִּי הָיָה דְבַר יְקֹוָק  לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם  בגלל נבואותי, מחרפים ומבזים אותי. (קֶלֶס  ענין דיבור):
ט   וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ  וכשאמרתי שלא אנבא בשם יְקֹוָק , וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי  הנבואה היתה, כאש השמורה בתוך עצמותי, ומוכרח אני לנבא. וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל  התעייפתי מלהכיל אותה בתוכי, וְלֹא אוּכָל  שלא לאומרה:
י    כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים  שמעתי רבים מוציאים עלי דיבה, דברים רעים. מָגוֹר מִסָּבִיב  מפחידים אותי מכל סבִיבַי. הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ  נגיד עליו עדות שקר למלך. כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי  אלו שחשבתי אותם, שמבקשים את שלומי, הם שומרים ומצפים מתי אהיה צולע ונכשל במשהו. אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ  אולי יתפתה לאכול אתנו, ונוכל להרוג אותו  בסם המות. וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ  וננקום בו:
יא וַיְקֹוָק  אוֹתִי  כְּגִבּוֹר עָרִיץ  יְקֹוָק  הבטיח לי שאהיה  כגיבור חזק. עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ  לכן רודפי יכשלו. מוְלֹא יֻכָלוּ בּשׁוּ מְאֹד  כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ  יתביישו מאוד, כי לא יצליחו. כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ  בושה לעולם שלא תִּשָכַח:
יב  וַיְקֹוָק  צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב  יְקֹוָק , שבוחן כליות ולב, לראות אם האדם  צדיק. אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי  אראה את נקמתך בהם, כי רק לך, גיליתי את הריב שלי איתם:
יג  שִׁירוּ לַיְקֹוָק  הַלְלוּ אֶת יְקֹוָק  כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן  את ירמיהו. מִיַּד מְרֵעִים  מיד אנשים רעים:
יד  אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ:
טו  אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר  אפילו המבשר לאבי על לידתי, יהיה מקולל. שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ:
טז וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא  המבשר לאבי על לידתי. כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ יְקֹוָק  וְלֹא נִחָם  כסדום ועמורה שיְקֹוָק  הפך, ולא התחרט מהפיכתם. וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם  אותו האיש, ישמע זעקה של צער בבוקר, ותרועת מלחמה בצהרים:
יז   אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם  שלא הרגוני כשיצאתי מרחם אימי. וַתְּהִי לִי אִמִּי  קִבְרִי  שרֶחֶם אימי היה לקברי. וְרַחְמָה  הֲרַת עוֹלָם  והייתי ברחמהּ, בהריון לעולם. (שלא הייתי נולד כלל):
יח  לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן  למה יצאתי מהרחם, לראות צער וצרות. וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי  ונגמרו ימי בבושה:
ירמיה פרק כא
א  הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק  בִּשְׁלֹחַ אֵלָיו הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה וְאֶת צְפַנְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן לֵאמֹר:
ב   דְּרָשׁ נָא בַעֲדֵנוּ אֶת יְקֹוָק   התפלל אל יְקֹוָק , מפני נבוכדנצר הבא עלינו למלחמה. כִּי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָם עָלֵינוּ אוּלַי יַעֲשֶׂה יְקֹוָק  אוֹתָנוּ כְּכָל נִפְלְאֹתָיו וְיַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ  יעלה מעלינו נבוכדנצר:
ג   וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֲלֵיהֶם כֹּה תֹאמְרֻן אֶל צִדְקִיָּהוּ:
ד   כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם  יְקֹוָק  יסובב את כלי המלחמה שלכם, להיות כאילו בידי בבל (שלא תצליחו להלחם נגדם) אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה וְאָסַפְתִּי אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת  בבל יתאספו לתוך העיר:
ה   וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל:


כתובים

איכה פרק ב

יג. מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם - מה אני יכל להעיד לך שגם להם קרה צרה כ"כ גדולה כמו לך. מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן - מה אני יכל להשוות לצרה שלך, כדי לנחם אותך שגם לאחרים זה קרה. כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ - כי השבר שלך גדול כמו הים ומי יכל לרפות אותך.
יד. נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל - הנביאים נבאו לך דברי שקר, ודברים שאין בהם טעם. וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ - ולא הוכיחו אותך שתשובי מדרכך הרעה. וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים - וניבאו לך נבואות שקר והדחה מה'.
טו. סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ - מחאו כף כל עוברי דרך (מרוב תמהון על השבר הגדול) שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם - שרקו מתמהון, והניעו ראש - השתתפות בצער של ירושלים. הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ -הזאת העיר שאמרו עליה שהיא הכי יפה ומשמחת את כל הארץ
טז. פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ - פתחו את הפה ודברו כנגדך כל אויביך. שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ - שרקו וחרקו בשיניהם ואמרו השחתנו אותם. אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ -אך זה היום שקוינו לו הרבה זמן, הגיע וראינו את זה.
יז. עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם - ה' עשה מה שחשב.  בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל - ביצע את אשר אמר למשה פעם, הרס ולא רחם       וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ -וגרם שהאויב ישמח במפלתך, וגדל אותם.
יח. צָעַק לִבָּם אֶל ה' - צעקו אל ה' מלבם. חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה - אומרים לחומת בת ציון שתבכה יום ולילה ותוריד דמעות כנחל. אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ - אל תתני הפסקה לבכי ולא יפסיק השחור שבעין מלדמוע.
יט. קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת - קומי תתפללי אל ה' בתחילת המשמרות של הלילה. שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה' - תשפכי את הלב כמו מים כנגד ה'. שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ - הרימי אליו ידיך בתפילה על נפש ילדיך. הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת - המתעלפים ברעב בראש כל הרחובות.
כ. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה - תראה ה' ותביט למי עשית את הצרה הזאת. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים - הנשים אכלו את הילדים שגדלו אותם. אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא - ונהרגו בבית המקדש כהנים ונביאים.
כא.    שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן - שכבו על הארץ בחוץ נערים וזקנים. בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב - הבחורים והבתולות נפלו בחרב. הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ - הרגת ביום כעסך טבחת ולא רחמת.
כב.    תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב - קראת לשכני הרעים שיתאספו עלי, כמו שנאספו ע"י במועדים. וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד - ולא היה ביום כעס ה' מי שניצל. אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם - הילדים שגדלתי האויב כלה אותם.




משנת ההלכה

זכר לחרבן

        א.        משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור כשאדם טח  ביתו וסד בסיד, בין בארץ ובין בחו"ל משייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. (58*58 לדעת החזו"א 48*48 לדעת הגר"ח נאה). וצריך להיות מרובע ולא צר וארוך אפילו אם יש בו שטח של אמה על אמה כגון חצי אמה על שתי אמות.

         ב.        אין חייב לגרד את הטיח עד שייראו הלבנים אל מספיק שמגרד את הסיד או הצבע, ומי שצבע מעל הסיד או מדביק טפט מעל הסיד אין מספיק להשאיר מקום פנוי מהצבע או הטפט, אלא צריך לקלף את הסיד.

         ג.         יש שנהגו לעשות זכר לחורבן, באפנים אחרים כגון שצובעים ריבוע שחור וכותבים עליו "זכר לחורבן", או שכותבים אל מול הפתח "ירושלים", או שתולים תבנית הכותל או בית המקדש אל מול הפתח, ואין למחות ביד המקילים כך. אמנם לכתחילה אין לנהוג כן אלא כדין השו"ע, לעשות "זגר לחורבן בקילוף הסיד.    

         ד.        אע"ג שלכתחילה יש לעשות "זכר לחרבן" מול הפתח כדי שיראה אותו מיד בכניסתו לביתו ויזכור החורבן ויתאונן עליו, מכל מקום אם אין באפשרותו לעשותו כנגד הפתח מפני שישם חלון, דלת, או ריהוט, י"א שיעשה במקום הקרוב ביותר אל מול הפתח, וי"א שיעשה מעל פתח הכניסה, ואם יש אפשרות לעשות מול הפתח "זכר לחורבן" צר וארוך כל שיש בו שטח של אמה על אמה (כגון חצי אמה על שתי אמות) י"א שעדיף לעשות כן מאשר לעשותו שלא כנגד הפתח ממש.

        ה.        מי שקנה דירה מיהודי ואין שם "זכר לחורבן", חייב מיד לעשותו כשנכנס לדור, ויקלף אמה על אמה מהסיד הקיים. ואם קנה מגוי, אינו חייב לעשות "זכר לחורבן". אמנם כשמסייד את הבית אפילו לאחר זמן, חייב להשאיר אמה על אמה שלא יסייד אותה.

          ו.         השוכר דירה אם אינו מסייד את הדירה מצד הדין אינו חייב, אמנם מן הראוי שיטול רשות מהמשכיר לקלף אמה על אמה ובלא רשות אסור לו לעשות כן, ואם מסייד מחדש חייב להשאיר אמה על אמה וכנ"ל בקונה מגוי.

          ז.          חובה על המשכיר דירה להשאיר אמה על אמה אפילו אם אינו מסייד לעצמו אלא לצורך השוכר.

        ח.        במה דברים אמורים, כשהמשכיר מחזיק את הדירה לצורך מגורים. אבל אם מחזיק בדירה לצורך השקעה ורווחים ואינו מתעתד לדור בה כלל, אין עליו חובה. ומ"מ מן הראוי שהשוכר יעשה כן וכנ"ל, אמנם באופן זה אין גם חיוב גמור על השוכר.

        ט.        מנהג נכון לנהוג בעיה"ק ירושלים תובב"א, שאשה שיש לה הרבה תכשיטים לט תעדה את כולם יחד, אלא תשאיר אחד זכר לחורבן. אמנם בשאר מקומות אע"ג שכן היה ראוי לנהוג מדין השו"ע (כמבואר בסי' תקס סעי' ב), לא נתקבל הדבר בתפוצות ישראל.

          י.         מתקנת חכמים שהיו באותו הדור כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין. ויש מקומות שנהגו לשבר כוס זכוכית שלימה בשעת חופה, וצלחת בשעת כתיבת התנאים, כדי להבהיל ולזכור שאין השמחה במלואה  וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהילים קלז, ו).      

       יא.      וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם, ואסור לשומעם מפני החורבן. אבל אם מנגן לצורך פרנסתו מותר. ולפיכך מותר ללמוד נגינה לצורך פרנסה לכו"ע. אמנם אם לומד לשם תחביב הרי הוא בכלל איסור זה.

       יב.       בדורינו נהגו להקל לשמוע מוזיקה ממשמיעי שיר דהיינו נגני מוסיקה דיסקים וכיו"ב כיון שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות, ואין זה בכלל גזרת חז"ל, ויש שלימדו זכות להקל שהרי אין כוונתינו לתענוג גרידא אלא כדי שלא נבוא לידי מרה שחורה ודיכאון ולפיכך גם מי שלומד נגינה לשם תחביב אבל אינו רק לתענוג אלא לסייעו שיגיע לשמחה ולא יהיה בדיכאון, נהגו בדורינו להקל.

        יג.        לצורך מצוה אין איסור כלל, בין לנגן ובין לשמוע נגינה ולפיכך בסועדות מצוה כברית, פדיון הבן, סיום מסכת, הכנסת ס"ת, אירוסים או חתונה וכיו"ב מותר לנגן, או לשמוע נגינה, וכן מותר ללמוד נגינה לכו"ע גם כדי לנגן בסעודות מצוה.

       יד.       וכן מותר לנגן או לשמוע נגינה למטרות צדקה וכיו"ב.

       טו.       ויש שהתירו כל שיר שיש בו משום התקרבות לה' יתברך אפילו אם מלווה בכלי נגינה. שדבר זה נחשב כדבר מצוה, ועל זה סמכו בדורותינו בשמיעת מוזיקה יהודית (מה שנקרא בשם העולם "מוזיקה חסידית" או "מוזיקת כלי זמר").

       טז.       עקב מגיפה נוראה בירושלים שהפילה חללים הרבה בשנת תרכ"ה,  מנהג עיה"ק ירושלים תובב"א שאין להרבות בכלי שיר בחתונות וי"א שאף בשאר שמחות, אלא רק בכלי אחד, ואף בירושלים החדשה שחוץ לחומות נוהג איסור זה.

        יז.        המתחתן בעיה"ק ירושלים תובב"א ואינו נוהג שאר מנהגי ירושלים י"א שמותר לו להרבות בכלי זמר ויש אוסרים כל שמתחתן בירושלים. ויעשה שאלת חכם.






[1] חזקוני
[2] אבע"ז
[3] רבינו בחיי
[4] רש"י
[5] רשב"ם
[6] שורש רש יש לו שתי משמעיות גירוש וירושה. העמק דבר
[7] ת"א ת"י
[8] ת"א העמק דבר
[9] ת"א ת"י אבע"ז
[10] רבינו בחיי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה