יום רביעי, 10 ביולי 2013

פרשת דברים ד'

מקרא

דברים פרק ב

 (ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר ס וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה היינו מלחמה כללית אבל יחידם לא נאסרו לצער ולהתחר עמם בדרך הילוכם. ולא כמו באדום דכתיב אל תתגרו בם[1] כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:

(י) הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים:

(יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים:

(יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָהֶם וגם זה כתב משה להודיע לישראל שלא ידאגו כלום. אם לאומות הללו נתן נחלה לכבוד אבותינו כל שכן שיקיים לישראל לתת להם נחלת עמים שנשבע לאבות[2]:
(יג) עַתָּה ומאחר שאסור לכם לעבור בגבול שני קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד שהוא חוץ לגבול שניהם ומשם תוכלו לעבור חוץ לגבול שניהם עד הירדן[3]:
(יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ מקום שילוח המרגלים עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה בני עשרים יוצאי צבא שהעפילו לעלות לראש ההר ומשה אמר להם לא תעלו ולא תלחמו[4] מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם:
(טו) וְגַם יַד יְקֹוָק הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם למהר ולהומם בתוך מ' שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר[5] מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם:

(טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: ס

(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:

(יט) וְקָרַבְתָּ כשתקרב[6] מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אבל לא הגיעו אל מקומם שהרי ארצם במזרחה של ארץ עוג מלך הבשן[7] אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:
(כ) אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא ואין ספק שלא היו בני עמון כדאי להורישם ועשה האל ית' להם[8] רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים שהיו בעלי מחשבה וזמה ע"כ היה קשה לכבשם דרך הטבע[9]:

(כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְקֹוָק מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

(כב) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד בני עשיו - אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

(כגוְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:

(כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ



נביא

ירמיה פרק יט
ח   וְשַׂמְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת לְשַׁמָּה  לשממה. וְלִשְׁרֵקָה  שישרקו מרוב תמהון. כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם  ישתומם. וְיִשְׁרֹק  ישרוק מרוב תמהון על המכות שקבלה. עַל כָּל מַכֹּתֶהָ:
ט   וְהַאֲכַלְתִּים אֶת בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר  בגלל המצור שיעשו האוייבים. וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם  בגלל הצרות שיציקו להם האוייבים. וּמְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם:
י    וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ  איתך:
יא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה  שהכלי השבור לא יוכלו לתקנו עוד (כך לא תתרפא מכת בנ"י) עוֹד וּבְתֹפֶתיִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר  שלא יהיה מקום נוסף, לקבור את רוב ההרוגים:
יב  כֵּן אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם יְקֹוָק  וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת הָעִיר הַזֹּאת  כְּתֹפֶת  שגם בירושלים יקברו, כמו בתופת:
יג  וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגֹּתֵיהֶם  בגלל כל הבתים, שקטרו על הגגות לע"ז. לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים:
יד  וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ מֵהַתֹּפֶת אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק  שָׁם לְהִנָּבֵא וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית יְקֹוָק  וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם:
טו  כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל כָּל עָרֶיהָ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ כִּי הִקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרָי:
ירמיה פרק כ
א  וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד  הפקיד הגדול בבית יְקֹוָק . בְּבֵית יְקֹוָק  אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה  נבואת הפורענות בפרק יט':
ב   וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת  בבית הסוהר. אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק :
ג   וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת יִרְמְיָהוּ מִן הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְקֹוָק  שְׁמֶךָ כִּי אִם מָגוֹר מִסָּבִיב  פחד יהיה לך בכל סביבותיך:
ד   כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב  פחד יהיה לך ולכל אוהביך, וְיִפְּלוּ בחרב האוייב. אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת כָּל יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב:
ה   וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת  חוזק העיר. וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ  הרכוש שְיָגְעוּ עליו להשיגו. (כמו: "והבושת אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו.."; ג', כד'). וְאֶת כָּל יְקָרָהּ  הדברים היקרים שבהּ. וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה:
ו    וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר:
ז    פִּתִּיתַנִי יְקֹוָק   וָאֶפָּת  "פיתִּתָ" אותי, והתפתתי לנבא. חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל  חזקת אותי, והצלחת  שאתחזק לנבא. הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי  כל היום שוחקים ולועגים לי:

 

כתובים

איכה פרק ב

א. אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה' אֶת בַּת צִיּוֹן - איך החשיך ה' בכעסו את עם ישראל. הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל - השליך בבת אחת ממקום גבוה למקום שפל את כבוד ישראל. וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ - ולא זכר ביום כעסו את בית המקדש לרחם עליו.
ב. בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב - השחית ה' ולא רחם על כל בתי יעקב. הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ - הרס בכעסו את מבצרי בת יהודה והשפילם לארץ. חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ - ביזה את המלכות והשרים של עם ישראל.
ג. גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל - הכרית בכעסו הגדול, את כבוד ישראל. הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב - החזיר לאחור יד ימינו ולא סייע להם מפני האויב. וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב - ושרף ביעקב כאש להבה, ששרפה אותם מכל הצדדים.
ד. דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר - ה' מתח קשתו והטיל עלי חצים כמו אויב והעמיד ימינו לעשות לנו צרות כאויב. וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן - והרג את כל היפים. בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ - באהל של בת ציון שפך את כעסו שהוא כאש.
ה. הָיָה ה' כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל - ה' התנהג לעם ישראל כאויב וכלה את ישראל. בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו - וכלה את הארמונות שלה, והשחית את המבצרים. וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה - והרבה בבת יהודה צער ויללה.
ו. וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ - עקר את סוכתו (ביהמ"ק) כמו גן ירק שעוקרים והשחית את המקום שהיה נועד עם        עמ"ישִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת - ה' השכיח את המועדים והשבתות בציון. וַיִנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן - ביזה בכעסו את המלך וכהן גדול.
ז. זָנַח ה' מִזְבְּחוֹ נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ - עזב ה' את מזבחו ביטל את מקדשו. הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ - מסר בידי האויב את חומות ארמנותיהקוֹל נָתְנוּ בְּבֵית ה' כְּיוֹם מוֹעֵד - האויבים שמחו בקול חזק כמו ימי מועד שהיו שמחים בקול גדול.
ח. חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן - לפני הרבה זמן ה' חשב להשחית את החומות של ציון. נָטָה קָו לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ - נטה עליה קו של משפט להפרע מהעונות ולא השיב ידו מלהשחית. וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ - גרם לאבל לחומה הקטנה והגדולה וביחד נכרתו.
ט. טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ - השערים נטבעו בארץ ה' אבד ושבר את הבריחים של השערים. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה - המלך והשרים הלכו לגלות ואין מי שילמד את העם תורה. גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה' - גם הנביאים לא קבלו נבואה מה'.
י. יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן - הזקנים ישבו לארץ ושתקו והתאבלו על החורבן. הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים - שמו עפר על הראש ולבשו שקים. הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלָם - הסתכלו לארץ בצער ואבלות.
יא. כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי - כל אחד מהזקנים אומר: עיני כלו מרוב דמעות, ונתכווצו המעיים שלי. נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי - ונשפך הכבד שלי לארץ, על הצרות של עם ישראל. בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה - כשהתעלפו הילדים והיונקים ברחובות עיר.
יב. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן - הילדים מבקשים אוכל ויין. בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר - כשהתעלפו כמתים ברחובות העיר. בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם - כשמתו בתוך חיקאמותם.


משנת ההלכה

 

        א.        נפסק להלכה שקדושת בית המקדש והר הבית לא פסקו אע"ג שחרבו בעונינו. ולפיכך בזמן הזה שכולנו טמאים אסור להכנס בכל שטח הר הבית.

         ב.        אסור לטוס מעל שטח הר הבית, כיון שאויר הר הבית קדוש עד לרקיע. כמו כן אסור לסייע ליהודי להטיס אנשים מעל הר הבית, אפילו אם כל נוסעי המטוס אינם יהודים, ויש בו דין "הזורק כלים טמאים למקדש וכו' חייב מלקות".

         ג.         נחלקו בפוסקים אם הכותל המערבי הינו חומת העזרה, או חומת הר הבית, ולמעשה נתברר היום שהינו חומת הר הבית.

         ד.        יש שחששו לא לגעת באבני הכותל, וכ"ש שלא להכניס ידיו לאויר שבין אבני הכותל, כיון שחששו שעובי חומת הר הבית נחשב כשטח הר הבית ואסור להכנס שם בטומאה, וכך נהגו החזו"א והגרי"י קניבסקי.

        ה.        יש שחששו שלא לעמוד בתוך שתי אמות מהכותל, כיון שחששו שמא נעתקו אבני הכותל ממקומם, וכך נהג הגאון האדר"ת זצ"ל.

          ו.         אמנם מנהג העולם להתקרב עד הכותל ולנשק אבניו, ואפילו להכניס אצבעותיהם באויר שבין האבנים, וכך הורו הרבה מגדולי ישראל הלכה למעשה. והמחמיר יחמיר לעצמו.

          ז.          המתפלל שמונ"ע ברחבת הכותל המערבי, י"א שיצדד פניו לשמאלו לצד צפון במקצת, כיון שאין רחבת הכותל מכוונת כנגד קודש הקדשים. וי"א שלא יצדד פניו, שכיון שלא זזה שכינה מן הכותל א"כ נחשב כמתפלל נוכח השכינה, ולא יצדד פניו. וכן מנהג העולם, וכך הורו הרבה מפוסקי ישראל.



[1] העמק דבר
[2] רשב"ם
[3] ספורנו
[4] רשב"ם
[5] רש"י
[6] אבע"ז
[7] חזקוני
[8] ספורנו
[9] ת"א העמק דבר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה